כמה מהראשונים (רד"ק ורמב"ן בעקבותיו, ספורנו ועוד) מפרשים את הפסוק: "וישלחו את כתנת הפסים" (פרק לז פסוק לב), שקרעו אותה בשלח (מין חרב), כדי שייראה שזאבים פגעו ביוסף.
אמנם, על עצם המעשה יש לשאול, כלום יעקב אבינו אינו יודע להבדיל בין קריעה בפיהם של זאבים לקריעה ע"י חרב?! הרי מדובר באדם שלקח על עצמו את כל האחריות על צאן במשך 14 שנה!
שאלתי היא אחרת:
מדוע התעקשו הפרשנים הנ"ל לפרש כך (מלבד הפועל הבא בפסוק: "ויביאו אל אביהם", וההדגשה כי שורש של"ח בבניין פיעל, הוא שורש חזק), כאשר בפרק הבא מתחייב יהודה: "אנכי אשלח גדי עזים" (פרק לח פסוק יז), ובפרק מג בפסוקים ד-ה, יד, חוזר ונשנה השורש של"ח בבניין פיעל, וכמובן באף אחד מהמקומות הנ"ל לא התפרש כאילו יש שימוש בשֶלח.
האם יש מי שעמד על כך?