ידועה הגמרא במנחות מא,א
דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית.
ומה שאמרו שלא מענישים רק בעידן ריתחא, היינו דווקא על מצות ציצית וכדו' שאינו חייב בה כל זמן שאינו לובש, אבל במצות עשה שכבר חייב בה ואינו עושה ודאי מענישים. כך כתב בפירוש בשו"ת (חוות יאיר סימן קסו) "ובכה"ג א"ל רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה, ג"כ הכוונה דאינו עשה בהחלט, שהרי אם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור, רק שמצד הסברא ראוי לו להביא עצמו לידי חיוב, וכו' משא"כ בעשה דרמיא עלי' שאינו מניח תפילין ונוטל לולב, פשיטא דמענישין מן השמים, שהרי ב"ד מכין אותו לקיימן עד שתצא נפשו".
וכך מוכח מהרבה מקומות.
אבל ראיתי (בחידושי הריטב"א ראש השנה טז,ב ד"ה ואמר רבי יצחק כל שנה) "והלא יום זה יום הדין ואמר הקב"ה שנתרצה לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה בקרבנו ומתכפר לו, וכשאנו פושעין במצוה זו, אנו נענשין לא מפני מצוה זו, דהא לא ענשי בית דין של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא (מנחות מא,א), אלא כי בביטול ריצוי זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין, ומתחייבין בדין כמי שחטא ואינו מביא קרבנו שאמרה תורה.
רואים מדבריו שאפילו בעשה כמו שופר שזה מצוה חיובית אין מענישים רק בעידן ריתחא. וצע"ג