צופה_ומביט כתב:שמואל דוד כתב:זבחים סב. מכל הבית כולו הריחו כו'
כעת עסקתי בגמרא זו, ומשם הוקשה לי על הט"ז:
זבחים סב, א: "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל (דברי הימים א כב, א) וכו' בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי, אמר רבי אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, ורבי שמואל בר נחמני אמר מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת משם הריחו ריח איברים".
הרי דגם היכא שכתוב "כל הבית כולו" עדיין אי"ז בהכרח כולו, ויכול להיות גם רובו, שהרי ממקום המזבח הריחו ריח איברים.
ויש לומר דהבית לחוד והעזרה לחוד, ובכל מקום הבית כולו הריחו ריח קטורת
[העשן היה מיתמר ועולה ע"י מעלה עשן כל שהוא, ומהתקרה יורד לכל הבית וממלא אותו], ובמקום המזבח החיצון [שעמד בעזרה מחוץ לבית] הריחו ריח איברים
[ורק במקום המזבח ולא לצדדים, כי עמוד העשן (שלא ניצחתו הרוח, והיינו במזבח החיצון) היה מיתמר ועולה ולא התפשט הריח לצדדים. וגם אם נתפשט לא נקבע ונשאר במקום, שלא כמו בית סגור שאוצר בתוכו את הריח בכל גבולותיו].
יש להעיר על הפירוש הנ"ל מלשון רש"י שם: "בשלמא בית - ידעו אנשי כנסת הגדולה מה קדוש לעזרה מה קדוש להיכל: שניכרים צורתו - יסודות החומות:". ומשמע להדיא ש"בית" בגמרא שם הכוונה גם העזרה. וא"כ כשנאמר מיד אח"כ "מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת" הכוונה גם בעזרה, למעט מקום המזבח עצמו שממנו הריחו ריח איברים, וא"כ נדחה מש"כ לעיל.
אמנם באמת יש להבין מדוע הריחו בעזרה ריח קטורת, מה שייכת הקטורת לשם כלל. ואם ריח הקטורת התפשט - הלוא ריח איברים שהוקרבו בעזרה עצמה מתפשט יותר.
וצ"ל שריח הקטורת היה מתפשט באופן מיוחד, כדאיתא בגמרא יומא לט, ב: "אמר רבה בר בר חנה מירושלים ליריחו עשרה פרסאות וכו' עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי (יוסי בן דולגאי) עזים היו לאבא בהרי (מכמר) והיו מתעטשות מריח הקטורת". [ועוד איתא שם לגבי ריח הקטורת בבית עצמו, ממשכן שילה: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה"]. ולכן בכל הבית כולו כולל העזרה היה ריח חזק של קטורת, מלבד מקום המזבח עצמו ששם היה ריח איברים שלא ניצחו ריח הקטורת.
[ומה שכתבו שבכל הבית כולו הריחו ריח קטורת, לא ששם נעצר ריח הקטורת, אלא שאת צורת הבית ידעו מיסודות החומות, ולזה לא הוצרכו לקטורת כלל, ורק אמרו שבכל אותו התחום היה ריח חזק של קטורת, מלבד במקום המזבח. ובאמת לא זו בלבד, אלא שבהכרח יש חילוק בחוזק ריח הקטורת עצמו בין הנצבר בהיכל ובאולם (וכעין הנ"ל במשכן שילה) ואפילו בין כותלי העזרה (אף שאינה מקורה) / הנספג בכותלי העזרה עצמם (כעין משכן שילה) ועד יסודותיהם, לבין הריח המתפשט להלן, שהולך ונקלש. כדמוכח בגמרא גופא, שבירושלים אפילו כלה לא היתה צריכה להתקשט מחמת הריח, וביריחו רק אשה רגילה לא התבשמה מחמת הריח (וכ"כ הריטב"א שם)].
עוד יש לומר לגבי ריח הקטורת שבעזרה, שהיה מלשכה שהיתה שם בבית ראשון כעין לשכת בית אבטינס בבית שני, ששם היו מכינים את הקטורת ושומרים אותה לכל השנה. וכך משמע בלשון המשנה בתמיד ג, ח: "מיריחו היו מריחין ריח
פיטום הקטורת. אמר רבי אלעזר בן דלגאי: עיזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח
פיטום הקטורת" [ופיטום הקטורת היינו הכנת הקטורת, כברייתא הידועה ועוד. ומקופיא לא ראיתי שעמדו המפרשים על חילוק זה שבין לשון המשנה בתמיד לברייתא ביומא]. ודומה לכך כתבו ביומא לח, א על נשות בית אבטינס: "מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין". אמנם לא משמע בגמרא שריח הקטורת שהריחו בהיכל וריח הקטורת שהריחו בעזרה היו משני מקורות שונים.
ובגוף הגמרא ומה שהקשנו ממנה על הט"ז, עוד יש לפרש בהקדם הנ"ל שעל פי יסודות הבית [ואולי גם ע"י ריח הקטורת כנ"ל] ידעו בדיוק את מידות הבית כמשורטטים ע"ג הקרקע, ואדרבה, זהו הדגש כאן "מכל הבית כולו", לומר שהיתה ידועה להם כל צורת הבית בדיוק. ומעתה קשה מדוע הוצרכו להריח איברים ממקום המזבח, והלוא על פי מידות הבית [והעזרה] יכולים לידע היכן עמד המזבח כמבואר במשנה מידות ג, ו "בין האולם ולמזבח, עשרים ושתים אמה" [וגם אם "כל הבית כולו" הכוונה היתה רק להיכל, עכ"ז לפי צורת ההיכל אפשר לדעת בדיוק גם את צורת האולם], וכן ביתר פירוט במשניות שם ה, א-ב.
וכך הקשה בספר תורת הקודש (ב, יג סק"ד): "וצ"ע כיון דידעי צורת הבית וכפרש"י דהיו יסודות החומות הרי אפשר לדעת מקום המזבח היכן הוא".
והתשובה הביא שם בשם הגרי"ז משום ש"מקומו של המזבח מכוון ביותר", והיינו שבעינן לצמצם - וא"א לצמצם ע"י מדידה. עכ"ד.
וכעי"ז יש לומר עוד: מידות המזבח לא מעכבות, כדאיתא שם [עד ששים על ששים אמה שא"א יותר, ולפחות מערכה של אמה על אמה שא"א פחות]. מהו א"כ שמקומו של המזבח מכוון ביותר? משמע שהכוונה אמצעו של מזבח, הנקודה שממנה מודדים בשווה לצדדים את המידה לכל רוח כפי מה שהחליטו. ואת הנקודה הזו א"א לצמצם במדידה. אמנם צ"ע איך ידעו את הנקודה הזו לפי ריח איברים? ובפרט שמקום המערכה [לפחות במזבח של בית שני] לא היה באמצעו של מזבח.
עוי"ל כי באמת יש מחלוקת ג' תנאים היכן מקומו של המזבח מצפון לדרום. ואף להלכה שרוב המזבח בדרום נחלקו רש"י ורמב"ם כמה אמות ממנו בצפון, ה' או ז' [וצ"ב מה כאשר עושים מזבח במידות אחרות, האם משאירים בצפון את אותו מספר אמות, ואז תזוז נקודת האמצע של המזבח, וא"כ שוב אינו "מכוון ביותר", או שאז משתנה מספר האמות, ומה שכתבו רש"י ורמב"ם הוא דייקא לפי מידות המזבח בבית שני, וכן נראה לכאורה]. ויש לומר שכבר בזמן בניין בית שני לא היתה להם הלכה ברורה בזה מצד דרשת המקראות ומסורת ההלכה שבידם, ולכן בלי לראות את מקומו לא יכלו לדעת את מקום המזבח לפי צורת הבית ומדידה.
עכ"פ, יהיה התירוץ אשר יהיה, מבואר בגמרא שעל ידי מדידה לא יכלו לדעת את מקום המזבח מצורת הבית. ומעתה יש לומר שזה התכוונה הגמרא להדגיש כשכתבה "מכל הבית כולו". לומר דאף שידעו את צורת הבית
בדיוק, "כל הבית כולו", עכ"ז לא הועיל להם לדעת את מקום המזבח [על ידי מדידה], והוצרכו לדעת אותו על ידי הריח, שמאותו "כל הבית כולו" הריחו ריח קטורת, מלבד מקום המזבח שבו הריחו ריח איברים.