בשו"ת הריב"ש סימן תיב כתב:
"דבר זה של נפילת אפים אינו חובת התפלה אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל. כמו שמוזכר בפ' אחרון דמגלה (כ"ב:) נפול כולי עלמא על אנפייהו. רב לא נפל על אנפיה. ושיילינן נמי התם מאי טעמא לא נפל על אפיה, וכן בבבא מציעא פ' הזהב (נ"ט:) אמרינן אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות. כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'. ואם היה מחובת התפלה חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואף על פי שהכונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו, מ"מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה ולא היה שוכחה בכל יום. ולהיות זה רשות ומנהג בעלמא לזה יש ימים שנוהגין בהם בקצת מקומות בנפילת אפים. ומקצת מקומות שלא נהגו כן. כגון בחנוכה ובפורים שבישיבת רב עמרם גאון ז"ל היו נופלין. ובישיבת רב האיי ז"ל לא היו נופלין. וכן בר"ה ויוה"כ ושבת בינתים בישיבת מתא מחסיה היו רגילין ליפול על פניהם, ובפומבדיתא ובנהרדעא לא היו נוהגין הן, כמ"ש זה לגאונים ז"ל. וכן בבית האבל במנחה כתב רב שרירא גאון ז"ל שיש נופלין. כי להיות הדבר רשות כל מקום אוחז מנהגו. ונהרא נהרא ופשטיה. וכ"כ הר"ר יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו בשם רב שר שלום ז"ל נפילת אפים רשות".
וכ"כ בספר השולחן הלכות תפילה שער ה: "כתב הגאון רב שר שלום ז"ל נפילת אפים רשות",
והטור אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלא כותב: "רב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא" וכ' הרמ"א בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן קלא אות ה: " וכן האריך בתשובת בר ששת סימן תי"ב דנפילת אפים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא מילתא".
גם בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קלא כתב:
וגם עיקר נפילת אפים הוא מנהג שנהגו כל ישראל מימות עולם ואף על פי כן אינה חובה אלא רשות לכן כל הלכותיה תלויות במנהג
מכאן נראה שלדברי הריב"ש הרמ"א והשו"ע הרב אין נפילת אפים חובה אלא רשות ומנהג.
כתב הרב עזריאל ברגר במקום אחר שנפקא מינה בין רשות למנהג היא אם אדם אינו רוצה לומר תחנון האם יכול לבטל או שכיוון שנהגו נהגו.
אני מצאתי בכמה מקורות שהביאו את הענין של נפילת אפים רשות להצדיק את זה שמקלים לא לומר זאת במקרה של ספק כגון באליה רבה סימן קלא ס"ק ח ובברכי יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק יג: " כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול, דנפילת אפים רשות, ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' קמ"ה" (ומובא בשערי תשובה ס"ק יד) ובספר דעת תורה למהרש"ם סי' קלא ס"ק ד כתב שמפני זה יש להקל בספק אם חתן פוטר מתחנון באופנים מסוימים. גם בילקוט יוסף סי' קלא כ' מפני זה להקל בכל מיני ספקות.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן יז מביא זאת לענין שלא למחות במקום שנהגו להמנע מאמירת תחנון כשיש בר מצוה וכן משמע בשו"ת עשה לך רב חלק ו סימן יב.
הגרע"י בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ח כתב לענין פועלים שזמנם מצומצם שרשאים לדלג על אמירת התחנון:
ואם עדיין יש להם פנאי, יסיימו וידוי ונפילת אפים ושאר התפלה, ואם לאו ידלגו הוידוי ונפילת אפים, מכיון שלדעת הגאונים אמירת נפילת אפים בכל יום אינה חובה, וכמו שכתב הטור (/או"ח/ בסימן קלא) בשם רב נטרונאי גאון, שהואיל ונפילת אפים רשות, לכן נהגו שלא לומר נפילת אפים בבית החתן. וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן תיב) בשם רב שר שלום גאון, ורבינו יצחק אבן גיאת, והביא ראיה לדבריהם מהגמרא בבא מציעא (דף נט:) שאמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה משתדלת למנוע ממנו לנפול על פניו לומר נפילת אפים בכל יום. ואף על פי שלכאורה יש מקום לדחות ראית הריב"ש, על פי מה שכתב בשיטה מקובצת (בבא מציעא נט:) בשם תלמידי הרשב"א. ע"ש. מכל מקום עיקר דברי הגאונים דברי קבלה הם, וראוי לסמוך עליהם. וכן כתב בשו"ת רבינו שלמה בן הרשב"ץ (סימן תקפד). וכן הסכימו להלכה הבית חדש והטורי זהב (בסימן קלא). ואמנם בשו"ת נחלת שמעון (סימן לח) כתב לערער על זה, והעלה שנפילת אפים חובה, אולם אין דבריו מחוורים כלל, והעיקר כדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים הנ"ל. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קלא ס"ק יג) בשם הגאון החסיד רבי יעקב מולכו בתשובה כתיבת - יד, שכל שיש ספק אם יאמרו נפילת אפים, יותר נכון שלא ליפול על פניהם משום שנפילת אפים רשות, ואם לא יאמרו נפילת אפים אין בכך כלום. ע"ש. וכן כתבו המאמר מרדכי, ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן שם. וכן כתבו בשו"ת חסד לאברהם (חלק או"ח סימן ב), ובשו"ת כרך של רומי (סימן יא), ועוד אחרונים. ולכן כשהזמן מצומצם מאד, יכולים לדלג וידוי ונפילת אפים.
בשלחן הטהור לאדמו"ר מקאמארנא סי' קלא סעיף ז כותב: "נפ"א רששות. רצה נופל על פניו רצה אינו נופל אלא מתחנן בלא נ"א".
מדבריו משמע שהרשות גם תלויה ברצון האדם ואם אינו רוצה אינו נופל. מאידך משמע שהרשות רק לענין הנפילה ולא לעצם התחנון.
אך כמדומני שבמקומות אחרים בדבריו משמע שהרשות היא גם לעצם האמירה ולא מצאתים כעת.
האם ידוע למישהו מקור ברור בדבר האם הרשות שלא לומר תחנון היא גם למי שלא רוצה או שזה רק כאשר יש סיבה לכך כמו באופנים שהבאתי?