באמונתו כתב:בברכה המשולשת כתב:כתב השאילתות )שאילתא קכט(: "שאילתא: דאסיר להון לדבית ישראל לאישתעויי לשון הרע
ומשמע שהוא סובר שלשון הרע זה לעשות, מזה שפעמיים הוא כותב לקבולי לשה"ר למעבד ביה מעשה.
(מתוך המאמר של בני בכורי נ"י שהעליתי לעיל באשכול)
אך תוך כדי דיבור, ממשיך בשתי הפעמים, אבל למיחש ליה (להישמר) צריך, במשמעות מפורשת כי אין היתר רק "למיחש" בלבד ולא יותר, אלא מהא ליכא למשמע מינה!
מה שכותב שלמיחש צריך כוונתו רק על המעשה שאסור לו לעשות מעשה על פי הלשה"ר אך פעולות ומעשים להישמר כן צריך לעשות
ולא מדבר כלל ומתעלם לחלוטין מהאיסור התמוה של אסור להאמין ללשון הרע
ואגב איפה המשנה באבות ? שהרמב"ם אוסר להאמין
ובניגוד לדבריו בהלכות דעות פ"ז ה"ה והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו
ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע