מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ד' אפריל 22, 2015 5:40 am

בס"ד.
א. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת
רש"י בראשית ב,ג והוא מהמדרש וכן הוא במכילתא יתרו.
ולא זכיתי להבין, מנין להם לפרש וקדשו במן שלא ירד מן.
(הבנתי כוונת רש"י וקדשו מלשון איסור).
מנין להם לומר קדשו במן - ומדוע לא לפרש 'קדשו' שאסור לעשות בו במלאכה הוצאה תחומין וכו' ומשום כן חייב לברך אותו, כלומר, לתת להם ביום הששי מן לחם משנה, וכפי שכתב רש"י שם בפרשת המן שמשום כך נתן להם לחם משנה ביום הששי מפני שבשבת אין ירידת המן עיין שם.
--
ב. מה הפשט באור החיים הק' שכותב בפרשת המן שמרע"ה על דעת עצמו אמר להם איש אל יותר ממנו (להחדיר בהם אמונה עיין אברבנאל, ובגמ' סוטה קטני אמנה ועוד) והסכימה שכינה עמו.
והרי בחז"ל אמרו ג' דברים הוסיף מדעתו ולא אמרו גם את האיסור איש אל יותר וגו'.
-
ג. ידוע קושיית הגרי"ז ז"ל איך הותירו מהמן מאז פטירת משרע"ה עד בואם אל ארץ נושבת מן המן והרי עברו על איש אל יותר וכו' - ולכאו' אם הכוונה באיש אל יותר וגו' מפני האמונה, הרי מאז פטירת משרע"ה היו חייבים להותיר שהרי אין סומכים על הנס ועיין אג"מ בענייני פרנסה שאין סומכין על הנס.
---
ד. מדוע אנו אומרים ביקדוש בליל שבת פעמיים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו בתחילה ובסוף שוב, הנחלתנו.
--
ה. מדוע כעס הקב"ה על משרע"ה במי מריבה, והרי כמה פעמים הסכימה עמו שכינה, והוא למד מזה שמותר לו לחדש מעצמו.
יישר כוח למפרע
--
בכתובים ישנו שיעור שם עוסק בכל הנ"ל אך איני מצליח לרדת לסוף דעתו של הכותב הנכבד.

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ה' אפריל 23, 2015 11:00 pm

לזה שכתב לי באישי שיש על כך בספרים הק' אנא ממך הפניות מדוייקות אני חייב לסיים את זה הרגע כל זה קשור לשבועות וכו' פסח שני והמן וכו'.
אנא ממך לפחות על האור החיים הק'
או על הקידוש הכפילות לשון שם.
אני מפציר בך.

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ה' יוני 18, 2015 11:40 pm

ה. מדוע כעס הקב"ה על משרע"ה במי מריבה, והרי כמה פעמים הסכימה עמו שכינה, והוא למד מזה שמותר לו לחדש מעצמו.
האם משהו מדבר מזה מלבד מה שיש לי בכתבי בריסק

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ה' יוני 18, 2015 11:41 pm

בזמנו הרב בקרו הפנה אותי לספרים הקדושים אך לא מצאתי.

סמל אישי של המשתמש
רחמים
הודעות: 1633
הצטרף: ג' נובמבר 01, 2011 12:28 pm
מיקום: http://yakobov-dev.co.il/
יצירת קשר:

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי רחמים » ו' יוני 19, 2015 4:03 pm

בריסק כתב:ב. מה הפשט באור החיים הק' שכותב בפרשת המן שמרע"ה על דעת עצמו אמר להם איש אל יותר ממנו (להחדיר בהם אמונה עיין אברבנאל, ובגמ' סוטה קטני אמנה ועוד) והסכימה שכינה עמו.
והרי בחז"ל אמרו ג' דברים הוסיף מדעתו ולא אמרו גם את האיסור איש אל יותר וגו'.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א
דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.

שלושה דברים אלו לא אמר ה' כלל ומשה הוסיפם מדעתו ובדיעבד ה' הסכים עימו, לעומת זאת אל יותר ממנו עד בוקר זו לא תוספת חדשה אל שמשה גילה שזה רצון ה' מעיקרה ולא היה צריך ה' לבוא ולהסכים לאחר מעשה כיון שזה היה רצונו מהתחלה.
עוד י"ל ג' דברים עשה משה מדעתו וה' הסכים אולם דבר זה שאמר אל יותר ממנו עד בוקר ה' לא הסכים וכמו שכתוב ולא שמעו אל משה, כלומר מצווה זו של משה היא וה' לא הסכים עמו.
לפי תרוץ זה תתורץ גם קושיית הגרי"ז שהבאת איך הותירו מהמן לאחר מיתת משה

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ה' יוני 25, 2015 9:16 am

בריסק כתב:בזמנו הרב בקרו הפנה אותי לספרים הקדושים אך לא מצאתי.

התפארת שלמה והשפ"א נחשבים בין הספרים הקדושים, וכמה פעמים בספריהם הם מדברים מזה ולאו כרוכלא
תפארת שלמה - על התורה - פרשת בראשית
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא, כה), הנ"ל עפ"י מה שיש לדקדק בברכת הקידוש בליל שבת. ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית וכו' ומסיים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. שהוא כפילת הדברים ולבאר לפ"מ שכבר בארנו מפני מה לא נכתב ביום שבת ויהי ערב ויהי בקר כמו בכל ששת הימים. כי האור של ז' ימי בראשית אשר נגנז לעתיד לבא. ביום השבת נתעורר האור ההוא לכן הוא כולו אור אין בו ערב כלל כי בליל שבת שמשה אותו האור הגנוז. וז"ש (שמות י, כג) ולכל בנ"י היה אור במושבות"ם אותיות שבת. וז"ש (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים. פי' לעורר הקדושה מהאור שקודם הבריאה ומה שיהיה לעתיד במהרה בימינו יום שכולו שבת. וזה מקרא הנדרש לפניו ולאחריו. וז"פ מעין עוה"ב יום שבת מנוחה. כמ"ש (ברכות יז, א) עולמך תראה בחייך כי השבת הוא מעין עוה"ב. פי' ע"י המשכת הקדושה עתה בזמן הגלות נראה לו תיכף ההתעוררת הקדושה לעתיד. וז"פ ותשחק ליום אחרון שיש לו שמחה מהגאולה העתידה דכתיב ישמח ה' במעשיו. ביום ההוא יהיה וגו'. וזה הנקרא יום האחרון ועי"ז פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה לעורר גם עתה החסדים. ולזה כפילת הדברים כי הוא ב' ענינים ע"י קדושת השבת מתעורר יום שכולו שבת קודם בריאת העולם ומה שיהיה לע"ל. וז"פ ושבת קדשו כו' זכרון למעשה בראשית הוא השבת הקדום לברי"ע. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. הוא השבת העתיד יום שכולו שבת. לעורר הקדושה העתידה לבא ונראה לו עתה עין בעין מה שיהיה לעתיד לבא:
שפת אמת - בראשית - פרשת לך - שנת [תרמ"ז]
בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים איתא במדרש תנחומא התחיל תמה עכשיו אני חסר וכשאמול אהיה שלם ע"ש [וגם להבין רמז החכמים דיו לעבד להיות כרבו] כי בודאי מאחר שזו הערלה צריכין להסירו בודאי אין בו פנימיות. כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה. ורק שצריך להיות הגוף מתוקן שיוכל לקבל הפנימיות ואז נקרא תמים. ולכן המילה מתקן הגוף להיות כלי מוכן לקבל הנשמה. ואיתא שבנ"י יש להם שתי אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. כי התפילין הם ג"כ הארת הנשמה המאירה באדם בעת קיום המצוה כמ"ש ז"ל וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש. וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה כל היום. וע"י המילה יכולין לקבל הארות האלה. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן על ידי המילה שנעשין תמים יכולין לקבל השבת. שהוא הברכה כמ"ש ויברך את יום השביעי. ובנ"י מקבלין בחי' השבת בתוכם ממש וע"ז אומרים בקידוש היום ושבת קדשו כו' הנחילנו. ואח"כ שנית ושבת קדשך כו' הנחלתנו. כי מקודם הברכה על כלל מצות השבת שניתן לנו. ואח"כ הוא על הארה שמקבלין בנפשותינו בכל שבת ושבת. הנחלתנו הוא שבני ישראל עצמם הם משתנים מימי המעשה ליום השבת כדאיתא אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לחול. וגם בכל המצות כן הוא שצריכין לקבל המצוה בנפשותינו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם עצמיכם כו' ולכן ע"י המילה יכולים להיות כלים לקבל השבת. וכ"כ ובמנוחתו לא ישכנו ערלים

קיבלתי באישי מחכם אחד ייש"כ

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ו' יוני 26, 2015 6:39 am

בריסק כתב:
ה. מדוע כעס הקב"ה על משרע"ה במי מריבה, והרי כמה פעמים הסכימה עמו שכינה, והוא למד מזה שמותר לו לחדש מעצמו.
האם משהו מדבר מזה מלבד מה שיש לי בכתבי בריסק


מרע"ה היה מצוי אז בדילמא קשה ביותר, מצד אחד ביקש לקדש שם שמים ומאידך אמר לו הקב"ה לדבר אל הסלע ההוא דייקא ומדוע נענש, מאי שנא מי מריבה משבירת הלוחות? ועיין רש"י כל הענין. כלומר, כבר היה בדילמא אצל הלוחות וסמך הקב"ה על שיקול דעתו והסכים שכינה עמו, וגם אם נאמר שהפעם לא צדק וטעה בשיקול הדעת אך איזה חטא עשה מרע"ה, כאמור, כבר היה תקדים שהקב"ה סומך על שיקול דעתו.

ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה בלעדי מה שנמצא בשיעור ממרן הגרי"ז ז"ל.

וז"ל רש"י במדבר כ,י.
ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה (במ"ר שם): המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: (יא) פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו), ונזדמן להם אותו סלע והכהו:


דבר בעתו פרשת חוקת תשע"ה

בריסק
הודעות: 182
הצטרף: ו' נובמבר 01, 2013 11:05 am

Re: האם אוכל לקבל הפניות - קצת דחוף בענין המן וקידוש בשבת

הודעהעל ידי בריסק » ו' יוני 26, 2015 11:09 am

לאלו שפנו אלי באישי.

יש לעיין ברא"ם פרשת חקת מפרק כ,י – ועוד חזון למועד אעלה לכאן את המהלך שאמר בזה הגרי"ז ז"ל.

המן הסלע הזה נוציא לפי שלא היו מכירין בו, לפי שהלך הסלע וישב בין הסלעים, והיו ישראל אומרים להם: מה לכם מאי זה סלע תוציאו, לכך אמר להם כו': המן הסלע הזה, שלא נצטוינו עליו נוציא לכם. פירוש: לא היו מכירין משה ואהרן את הסלע שנצטוו עליו, לפי שהסלע ההוא נסתלק ממקומו, והלך וישב בין הסלעים, והיו מבקשים למצוא אותו, דאם לא כן למה אמרו לו להוציא מסלע אחר, עד שהוצרך להשיב להם: "המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים". וכשראו ישראל שהיו מבקשים אותו, אמרו להם: מה לכם לבקש, תוציאו לנו מים מאי זה סלע שיהיה, שכל הסלעים שוים לפני המקום, אז תפס משה סלע אחד מן הסלעים שלא נצטוו עליו, ואמר להם: מורים ושוטים, וכי המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים, על כרחינו לבקש הסלע שנצטוינו עליו. דאם לא כן מאי "המן הסלע הזה" דקאמר. אבל בתנחומא (תנחומא חוקת ט) ובמדבר רבה (במדבר רבה יט, ט) כתב בלשון אחר: "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע - מלמד שכל אחד היה רואה עצמו עומד על הסלע". התחילו לומר יודע משה חק הסלע, לפיכך הוא מבקש, יוציא לנו מים מזה. נמצא משה עומד בספק, אם שומע להם, אני מבטל דברי המקום. אמרו לו: הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוציא מזה. צווח עליהם: "שמעו נא המורים המן הסלע הזה, נוציא לכם מים". ושתי הלשונות קרובין בענין.

(יא) פעמים לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא "ודברתם אל הסלע", והם דברו לסלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך הוא להכות כבראשונה, שנאמר "והכית בצור" ונזדמן להם אותו הסלע והכהו. הוכרח לומר שבהכאה הראשונה הוציא טיפין, משום דאם לא כן למה חזר והכה, ולא חשב לומר שאין זה הסלע שנצטוו עליו.
גם הוצרך לומר: לפי שלא צוה המקום להכותו אלא לדבר לו, מפני שאילו צוה המקום להכותו, מדוע לא הוציא בהכאה הראשונה, אלא טיפין ולא יותר. ואין לומר לפי שלא היה הסלע ההוא אותו שנצטוה עליו, דאם כן לא היה מוציא אפילו טפה אחת. גם הוצרך לומר: "והם דברו לסלע אחר ולא הוציא" כדי להודיע מקום טעותו של משה מהיכן בא. גם הוצרך לומר "ונזדמן להם אותו הסלע והכהו", דאם לא כן, כמו שלא הוציא עם הדבור, אפילו טפה אחת לא היה לו להוציא גם כן עם ההכאה אפילו פעמים, וכל שכן בפעם אחד, שכבר הוציא טיפין, אף על פי שהיו מועטין. וכן אמרו במדבר רבה (במדבר רבה יט, ט): "וירם משה את ידו ויך את הסלע הכהו פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר (תהלים עח, כ): 'הן הכה צור ויזובו מים', כזב, שהוא נוטף טיפין. אמרו לו: בן עמרם, הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב. מיד הקפיד כנגדם והכהו פעמים, ויצאו מים רבים ושטפו כל מי שהיה מרנן כנגדם, שנאמר: 'ונחלים ישטופו' ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקב"ה". וקצת קשה ממה שפירש רש"י ז"ל בפרשת מטות (לא, כא) גבי ויאמר אלעזר הכהן, לפי שכעס משה בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה, משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר, ולא הוציא מים, ומפני זה חשבו שאולי צווי ה' לא היה אלא בהכאה, כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר, שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכמה מקומות.

(יב) להקדישני שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים: ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואין צריך לפרנסה מקיים דברו של מקום, קל וחומר אנו. מהכא משמע שחטאו של משה היה, מפני שהוציא המים מן הסלע על ידי הכאה ולא עד ידי דבור, ואלו בפרשת מתאוננין (יא, כב) גבי "הצאן והבקר ישחט להם" כתב: "רבי עקיבא אומר: 'שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם' וגו'. מי מספיק להם, ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים" וכו'. וכן כתב למטה גבי "יען לא האמנתם בי - והלא הצאן ובקר קשה מזו". וכן אמרו בתנחומא (תנחומא חקת י) ובמדבר רבה (במדבר רבה יט, י): "יען לא האמנתם להקדישני - וכי לא אמר משה דבר קשה מזה, שאמר: 'הצאן ובקר ישחט להם' וגו', אף שם אין אמנה הוא, והיא גדולה מזו. ומפני מה לא גזר עליו שם". משמע שחטאו של משה היה בדבור "שמעו נא המורים המן הסלע הזה" וגו', כמו גבי "הצאן ובקר ישחט" וגו'. וכן נראה בהדיא ממה שאמרו "ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים המן הסלע הזה" וגו', דמשמע שמפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים, ולא היתה לו אמנה בשם, שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שרצו, שאז היה השם מתקדש לעיני כל העדה. כמו שלא היתה לו אמנה בשם, שיבא להם בשר שיספיק להם, חטא, ולא בעבור שלא דבר אל הסלע, כמו שכתוב כאן. אבל אין זה כל כך קשה, שהרי מדברי הרמב"ן ז"ל למדנו שאלו ואלו דברי אגדה הן, ורש"י ז"ל מדרכו שיפרש פעם על פי האגדה האחת ופעם על פי האגדה האחרת, אפילו כשהן אגדות חלוקות, כל שכן אלו האגדות שאפשר שבשניהם יחד היה חטאו של משה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אך קשה, שכבר דברו ולא הוציא, כמו שכתב רש"י לעיל. ואף על פי שאותו סלע שדברו לו, לא היה אותו שנצטוו עליו. הם היו חושבים שהוא הסלע שנצטוו עליו, ומה פשעם ומה חטאתם. ושמא יש לומר, שבמקום שיש בו חלול ה', או סלוק קדוש ה' ברבים, אפילו השגגות נחשבות להם כזדונות. ומה שטען הרמב"ן ז"ל על האגדה הזאת: "כי מאחר שצוה (פסוק ח) 'קח את המטה', יש במשמעו שיכה בו, שאילו היה רצונו בדבור בלבד, מה המטה הזה בידו".
אינה טענה לפי דעתי, דאיכא למימר שה' נתן כחו במטה לעשות על ידו כל האותות בעת היותו בידו, אף על פי שלא ישתמש בו ולפיכך נקרא (שמות ד, כ): "מטה אלוהים". והראיה על זה ממה שאמר (שמות ד, יז): "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" שהם השלש אותות הנזכרות לעיל, והוא לא עשה פועל עם המטה רק באות התנין לבדו. ואם יפרש האותות על הנפלאות הנזכרות לעיל במאמר (שמות ג, כ): "ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו", שהם העשר מכות שהכה המצרים, הנה גם בהם לא עשה פועל עם המטה, לא במכת הערוב ולא במכת הדבר ולא במכת השחין ולא במכת הבכורות, ומלת "האותות" כולל כולם. ומה שאמר עוד: "וכן במכות מצרים אמר סתם (שמות ז, טו) 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידיך' והוא להכות בו", לא ידעתי מהיכן הוציא זה, כי יתכן שיקחנו בידו לבד, ואחר כך יצוהו שיכה בו את היאור, והוא אומרו (שמות ז, יט - כ): "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים", וכתיב בתריה (שמות ז, יט - כ) "וירם במטה, ויך את המים".

ומה שאמר עוד שאין הנס בדבור גדול מן ההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. יש לומר, אם אפילו הדבר כן, הקל וחומר אינו נופל אלא מדבור לדבור, שאם הסלע שאינו מדבר ולא שומע קיים דבורו, אנו לא כל שכן, שראוי לקיים דבורו. כל שכן שאין הדבר כן, שהרי כמה אבנים דרכן להוציא מים על ידי הכאת המקבות והגרזן. והנה ישראל כשראו את משה מחפש למצוא הסלע שנצטוה עליו, התחילו לומר יודע משה חק הסלע שדרכו להוציא מים, וכיון שכן אין הנס ניכר על ידי הכאה, כי אם על ידי הדבור, שלא נשמע מעולם שעל ידי דבור יוציא הסלע מים.

לכן לא תביאו בשבועה כמו (שמואל א' ג, יד): "לכן נשבעתי לבית עלי", נשבע בקפיצה, שלא ירבו בתפילה על כך. אבל בדברים רבה בפרשת (שופטים) [וזאת הברכה] (דברים רבה יא, י) אמרו: כשראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה, מיד קפץ עליו בשמו הגדול, שלא יכנס לארץ, שנאמר: "לכן לא תביאו את הקהל הזה". ואין לכן אלא שבועה, שנאמר (שמואל א' ג, יד): "ולכן נשבעתי לבית עלי" פירוש: אין "לכן" זה אלא שבועה דומיא ד"אין עמידה אלא תפילה" (ברכות ו ב), שפירושו: אין עמידה זו אלא תפילה. ודכותיה טובא. וטעמם מפני שכבר כתב לעיל מיניה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". שפירושו: בשביל שלא האמנתם בי להקדישני. ולמה חזר וכתב עוד "לכן", אם פירושו בשביל כך כמלת "לכן" בכל מקום. לפיכך אמרו אין "לכן" זו אלא שבועה. אבל מה שאמרו: שנאמר "לכן נשבעתי לבית עלי" אין משם ראיה, אלא אדרבה, מדכתיב בתריה "נשבעתי" מכלל ד"לכן" לאו שבועה היא. ולפיכך אני אומר דהא דקאמרי: "אין לכן אלא שבועה", אינו רוצה לומר שמלת לכן היא שבועה, אלא שמלת לכן הוא לשון גזום על שבועה, שכשהאדם רוצה להשבע, מקדים ואומר: לכן.
והכתוב קצר ואמר הגזם, ולא חשש להזכיר השבועה, מפני שהגזום מורה עליה.
וכמוהו (שמות ו, ח ורש"י שם): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם" וגו', שפירושו הרימותיה לישבע בכסאי, ולא אמר: אשר נשאתי את ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. כמו (דניאל יב, ז) "וירם וישבע בחי העולם", שהכתוב קצר והזכיר הרמת היד, ולא חשש להזכיר השבועה. ועל זה הביא ראיה מ"לכן נשבעתי לבית עלי" שכשרצה לומר נשבעתי הקדים בה מלת לכן, אף כאן אמר לכן לגזום על השבועה, ולא חשש להזכיר השבועה. ומה שאמר "נשבע בקפיצה", פירוש: קפץ מעצמו ונשבע בלתי שום הכרח, שהרי לא עמד בתפלה לפניו יתברך עד שיצטרך לישבע, כדי שלא יבטלו גזרתו בתפלתם, אלא מעצמו נשבע, וכל הנשבע מעצמו מבלתי שום מכריח נקרא נשבע בקפיצה או קופץ ונשבע. וכך אמרו בפירוש באגדה דלעיל, שכש"ראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קפץ עליו ונשבע".

יען לא האמנתם גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד, היו נכנסים לארץ וכו'. פירש תחילה "להקדישני" ואחר כך "יען לא האמנתם", שלא כסדר, שלא להפסיק בענין הסלע איך אמר להם ה' "ודברתם" והם הכו, ומי גרם להם זה ולמה כעס ה' עליהם, מה לי הכאה מה לי דבור, שכל זה הוא ספור אחד. ואחר כך פירש "יען לא האמנתם, גלה הכתוב" כו', שהוא ספור אחר. ואם תאמר, והלא גם בזולת החטא הזה לא היה נכנס לארץ, שכבר נגזר עליו: "עתה תראה - ולא העשוי למלחמת שלשים ואחד מלכים, כשאביאם לארץ". כדפירש רש"י בפסוק (שמות ו, א) "עתה תראה". ואף על פי שיש לומר, שאף על פי שנגזר עליו שלא לראות מלחמת שלשים ואחד מלכים, לא נגזר עליו שלא יכנס לארץ. שאפשר שיכנס וימות בטרם מלחמת השלשים ואחד מלכים, מכל מקום קשיא מההיא דשמות רבה שאמרו (שמות רבה ה, כג): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה - במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, שיעשה בם נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה לומד שנטל משה עכשו את הדין, שלא יכנס לארץ". יש לומר, דמיירי בכבוש הארץ, כאילו אמר שלא יכנס עמהם בכבוש הארץ. אבל ממה שכתב רש"י גבי (שמות ד, יג) "שלח נא ביד תשלח - ביד אחר שתרצה לשלוח, שאני אין סופי להכניסם לארץ", לא קשיא, דאיכא למימר שה' הודיעו בנבואתו מה שעתיד לגזור עליו באחרונה. ומה שכתוב בפרשת בהעלותך גבי (י, כט) "נוסעים אנחנו אל המקום - מפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס".
דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרת מי מריבה היה סבור שיכנס. יש לומר, שהיה סבור שמה שהראה לו, הוא שלא להכניסם כמו מנהיג, כדמשמע מלשון "אני אין סופי להכניסם", אבל לעולם יכנס שם כאחד משאר העם. ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר: "נוסעים אנחנו". אך קשה, דאם כן אפילו אחר הגזרה שנגזרה עליו, "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ", לא היה להם לסבור אלא שלא להכניסם כמו מנהיגיהם, כדמשמע מלשון "לא תביאו", לא תבואו אין כתיב כאן, אלא לא תביאו כדרך המנהיגים, אבל אתם באים כשאר העם, דמאי שנא לישנא דלא תביאו מלישנא דלהכניסם לארץ, ששם היו סוברים שלא יכניסום, אבל יכנסו כשאר העם, וכאן היה סוברים שלא יביאם גם לא יבואו כשאר העם. ושמא יש לומר, דמדהוצרך לפרש חטאם לומר "יען לא האמנתם" וגו' להבדילם מדור המדבר, שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן, הבינו מיד דהאי דקאמר "לכן לא תביאו" לאו דוקא, [אלא] שחלק להם כבוד [שלא לומר שלא יבואו], אלא שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגים, כפי הראוי להם לפי כבודם. ומההיא ד"תביאמו ותטעמו" (שמות טז, יז וברש"י שם) שדרשו שהם יכנסו לארץ, ולא הוא, שזה היה מעת צאתם ממצרים מיד, אינו אלא על דרך (רש"י בראשית מה, יח): "ניבא ולא ידע מה ניבא":


חזור אל “בית המדרש”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 7 אורחים