יושב בשער כתב:ראה בס' האמונה הנאמנה להג"ר דוד קאהן שליט"א עמ' מ"ב-מ"ג ועמ' מ"ט מה שתמה על הראי"ה מלשונות הראשונים.
ואצטט גם לשון ס' המצות לרבנו חפץ, "המצוה הראשונה מצוה אותנו ליחד דעתנו ומחשבותינו באמתו של דבר להמציא בוראינו בלבבנו שהוא אדון הכל באין הרהור ספק ובלי שום מחשבה אחרת לדעת שהוא אמת וכו' וארז"ל שצריך אדם להתלמד ראיות שיעלה על לב איש שהוא יחיד ואין עוד דתנן הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאיקורוס."
ואולי שהדבר קשור למחלוקת הרמב"ם והראב"ד במי שמאמין בהתגשמות, שלראב"ד מכיון שלא בשרירות לבו אלא בתמימות לבו נתקל אי"ז אפיקורוס.
כעין לשון רבינו חפץ כך לשון החינוך במצוה כה:
וענין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים.
אמנם - ראיתי בזמנו חידוש בשם הגר"מ שפירא [לא מוסמך, ויש לבדוק], ש"מאמין" ו"מין ואפיקורס" אינם שני צדדים מדויקים של אותה המטבע. שאם אינו מאמין כדין האמונה - מיד הוא מין ואפיקורס.
ודייק כן ממה שבהלכות יסודי התורה ובהקדמה לפיה"מ פרק חלק כתוב גדרו של מאמין, ובהלכות תשובה כתוב גדרו של אפיקורס, ויש חילוקים ביניהם.
למשל:
בפיה"מ כלל הרמב"ם בי"ג העיקרים אמונה בשכר ועונש ובביאת המשיח, כעיקרים לעצמם.
ובהלכות תשובה הם אינם מופיעים בכלל מינים ואפיקורסים. אלא יש להבין שהם כלולים ממילא - בלי שהזכירם הרמב"ם כלל לעצמם שם - בכפירה בתורה ובדברי הנביאים [גם האמונה בדברי הנביאים בעצמה אינה אלא כפירה בתורה, ולא יסוד לעצמו. כי משה רבינו ציוה ואמר שאם נביא יעמוד בתנאים אלו ואלו תשמעו לו, וראה עוד בהלכות מלכים יא, א].
ובנידו"ד, גדר המאמין בהלכות יסוה"ת וגדר המין בהלכות תשובה הם הפוכים זה לזה:
בגדר האמונה כתב [בהלכות יסוה"ת] ש"ידיעת דבר זה מצוה", וכלומר שהמסתפק אינו מקיים את המצוה. וכן לשונו שם "וכל המעלה על דעתו וכו' כופר בעיקר".
אבל בגדר המינות כתב [בהלכות תשובה]: האומר שאין, האומר שיש וכו'.
ומשמע שעד שלא החליט בדעתו אינו בגדר "מין" שאין לו חלק לעולם הבא.
כלומר:
יש "תווך" שבו אינו מאמין כהלכתו והוא כופר בעיקר - אבל לכלל מין ואפיקורס לא הגיע.
וסיבת החילוק נראית פשוטה:
כי בהלכות יסודי התורה כותב הרמב"ם את גדר המצוה וחשיבותה ביהדות. ואכן אין למעלה הימנה, והמסתפק - מסופק הוא בכל היהדות כולה.
אבל בהלכות תשובה הוא מדבר על חלק לעולם הבא. "שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים". ובשביל זה - צריכים להיות רשע וחוטא שאומר בוודאי שאין ובוודאי שיש, ולא מסתפק.
לכן לכאורה דברי הראי"ה יתכנו בלשון הרמב"ם במשנה תורה - וכלפי הגדרת מין ואפיקורס לגבי חלק לעולם הבא.
לגבי פירוש המשנה:
לכאורה קודם כל תלוי בתרגום שם. שלפי התרגום של רשב"י "נתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות" יש לומר שנתקלקל עד כדי שאומר להיפוך. והרב קאפח תרגם "יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות" והוא המסתפק.
אמנם לכולי עלמא, בצד החיובי כן כתב שם הרמב"ם שהמאמין שנתבררה אמונתו בהם וכו' הוא בכלל ישראל והוא יש לו חלק לעולם הבא. ומזה יש להבין שלכולי עלמא הצד השלישי כולל את המסתפק.
אבל! דוק שם שלפי שני התרגומים הרמב"ם לא כתב בצד השלילי שאותו שנתקלקל/יפקפק אין לו חלק לעולם הבא. אלא שהוא מין ואפיקורס וכופר בעיקר ויצא מכלל ישראל ומצוה לשנאותו ולאבדו. אבל את החלק של עולם הבא השמיט. האם נאמר שסמך בזה על מה שכתב בצד החיובי שהמאמין בבירור יש לו חלק? אולי. אבל לאור לשונו הנ"ל בהלכות תשובה כשכתב למי אין חלק לעולם הבא - יש לומר שהשמטה זו היא בדקדוק.
וכלומר:
גם מי שמסופק ומפקפק - הוא לא רק מבטל עשה ולא תעשה, אלא כופר בעיקר = מסופק בכל יסוד התורה והיהדות - וממילא הוא איש מסוכן מאד ליהדות ומצוה להרחיקו מאיתנו בכל אופן. מה שבלאו הכי הוא אינו בכלל ישראל - שהם מאמינים בוודאי ולא בספק.
אבל לגבי חלק לעולם הבא - שם הנושא אינו האם הוא חלק מאחוות עם ישראל או מסוכן ליהדות, אלא האם הוא "רשע שבגודל רשעו נכרת לעולמי עולמים", ולגבי זה - יש לומר שהמסתפק יש לו חלק לעולם הבא, ורק "האומר שאין, האומר שיש" הוא אותו רשע שאין לו חלק לעולם הבא.
הדברים כמובן עדיין צריכים עיון ולימוד.
לגבי שוגג ותמים ואומר מותר [שזה נושא אחר מנושא ה"מסתפק"] - לכאורה נחלקו הרמב"ם והראב"ד הנ"ל.
אבל כתב הגר"א וסרמן בסוף ביאורי אגדות ע"ד הפשט שגם הרמב"ם מודה באומר מותר ואנוס, אלא שסבר ששיבושי הדעת אינם באים מחמת האגדות, כי אם היתה דעתם צלולה לא היו האגדות מטעות אותם והיו מוצאים דרך ליישבן שלא יהיו נגד הדעת, עיי"ש.
[א"ה: והגע עצמך, הרי כמה וכמה יסודות האמונה מבסס הרמב"ם על הוכחות שכליות גמורות, ואיך שייך כפירה בזה? בהכרח משיבוש הדעת, למשל לומר שיש בורא אחד כל יכול וכוחו אינסוף והוא בעל גוף, או שיש שני "סיבה ראשונה" שהוא סתירה לוגית. ואם הוא שיבוש הדעת א"כ מדוע בעל שיבוש זה נחשב כופר ולא "דעתו אנסתו"? אלא שלדעת הרמב"ם "שיבוש הדעת" אינו פוטר בזה, כי אין תירוץ לשיבוש הדעת בעצמו. אמנם אם מדובר בגס השכל שאין לו שום יד ורגל בשכליות וכיו"ב - כה"ג כבר נכנסנו לענין של "אנוס ואומר מותר", שכתב הגרא"ו שבו מודה גם הרמב"ם].
ומאידך כתב הגרא"ו במקו"א [כך בזכרוני] שאחרי שנתפשטו דברי הרמב"ם בענין ההגשמה בכל ישראל, ופשוט בכל ישראל שאין גוף ודמות הגוף, מעתה אין מציאות של אומר מותר בזה על פי האגדות וכו'.