yankev כתב:האם הרמב"ם מונה באיזה מקום לאו הבא מכלל עשה - כעשה?
האם יש בספר המצוות של הרמב"ם מצות עשה שמתבססת על עשה מלאו הבא מכלל עשה?
עזריאל ברגר כתב:yankev כתב:האם הרמב"ם מונה באיזה מקום לאו הבא מכלל עשה - כעשה?
האם יש בספר המצוות של הרמב"ם מצות עשה שמתבססת על עשה מלאו הבא מכלל עשה?
דוגמא בולטת: שישא כהן גדול בתולה.
צופה_ומביט כתב:בוודאי. ראה כמ"פ במנין המצוות הקצר והשגות הראב"ד ותשובות הכס"מ וברמב"ם שם בסהמ"צ.
לדוגמה המ"ע להקריב בן שמונת ימים, שהיא לאו הבא מכלל עשה שלא להקריב לפני כן. ועוד.
חלק מהן הובאו כאן.
yankev כתב:עזריאל ברגר כתב:yankev כתב:האם הרמב"ם מונה באיזה מקום לאו הבא מכלל עשה - כעשה?
האם יש בספר המצוות של הרמב"ם מצות עשה שמתבססת על עשה מלאו הבא מכלל עשה?
דוגמא בולטת: שישא כהן גדול בתולה.
שישא כהן בתולה הוא לאו הבא מכלל עשה? זה מצות עשה בפירוש '(יקח'). לא?
האיסור הוא נלמד מזה ולא נמנה בפ"ע. עיין בסה"מ ל"ת ל"ח.
עזריאל ברגר כתב:יש לו חיוב לשאת בתולה?!
עזריאל ברגר כתב:קלד-קלה. לשבות מעבודת הארץ בשמיטה.
קנד, קנט, קס, קסב, קסג, קסה, קסו, קסז - לשבות בשבת ובחגים.
קסד. להתענות ביום הכיפורים.
yankev כתב:צופה_ומביט כתב:בוודאי. ראה כמ"פ במנין המצוות הקצר והשגות הראב"ד ותשובות הכס"מ וברמב"ם שם בסהמ"צ.
לדוגמה המ"ע להקריב בן שמונת ימים, שהיא לאו הבא מכלל עשה שלא להקריב לפני כן. ועוד.
חלק מהן הובאו כאן.
תוכל לנקוב במצות עשה אחת כזאת שהוא מונה בפני עצמה והיא מבוססת אך ורק על להמ"ע? (לא כנספח לעשה אחר כמו בדוגמה הנ"ל שהזכיר הרב עזריאל לעיל)
צופה_ומביט כתב:נקוב בציטוט.
להקריב בן שמונת ימים. אין שום עשה בזה, אלא אך ורק איסור להקריב בן פחות משמונה ימים.
כך גם העשה להקריב תמימים, שאינו אלא איסור להקריב בעלי מום.
yankev כתב:צופה_ומביט כתב:נקוב בציטוט.
להקריב בן שמונת ימים. אין שום עשה בזה, אלא אך ורק איסור להקריב בן פחות משמונה ימים.
כך גם העשה להקריב תמימים, שאינו אלא איסור להקריב בעלי מום.
בודאי שיש עשה בזה, "ומיום השמיני והלאה ירצה", זה מפורש בסה"מ מ"ע ס', עיי"ש
אדרבה, אין שום לא תעשה להקריב פחות מבן ח' ימים, זה נלמד מהעשה ולכן זה להמ"ע, יעויי"ש.
מסקנה: לא מנוי שם להמ"ע באופן שעומד בעצמו.
צופה_ומביט כתב:אני מסכים עם העובדות, לא עם ההגדרה.
כמובן שכשאמרתי שאין בזה עשה [לא התכוונתי שאינו מ"ע, הרי הרמב"ם מונה אותו לעשה, פשיטא, אלא] התכוונתי שאין חובה להקריב כל בהמה בת ח' ימים, אין כאן קום ועשה חיובי, [וגם לא קיומי], אלא העשה של מיום השמיני והלאה ירצה = איסור להקריב לפני כן, זה עניינו של ציווי העשה הזה, וזהו ממש לאו הבא מכלל עשה.
רק אם נסבור כמו שהבאתי באשכול המצוין לעיל שלרמב"ם עצם דין או פרשה יכול להיחשב מצות עשה, אולי אפשר להבין שמיום השמיני והלאה ירצה - דין זה בעצמו הוא ה"עשה", אף שאין ממנו שום חיוב מעשי, וממילא יש כאן איזה "עשה" - ורק המעשי הנובע ממנו הוא איסור הקרבה מקודם.
והרי על העשה הזה כותב הראב"ד שאולי הכוונה לאו הבא מכלל עשה - ואל"כ אינו מבין מהו העשה כאן, וציין הכס"מ שהרמב"ם עצמו כתב כן בסהמ"צ.
לא עיינתי בזה היטב כעת ואיני פנוי לכך. אבל כך זכור לי מה הבנתי כשלמדתי זאת.
שלא להרחיק מצרי כמו כן אלא עד דור שלישי ולא שלישי בכלל
שנמנענו שלא להרחיק ולתעב המצרי מהתחתן עמו בדור השלישי אחר שיתגייר, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, ח'], לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.
כל ענין מצוה זו במצרי כענין מצות אדומי הקודמת, אין צורך להאריך בה.
ואל תשמע מדברינו שנהיה מצווים להתחתן עם המצרי או עם האדומי אחר שלשה דורות, שאין כוונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיוחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חיתונם בטענת איסור ויודיענו שאין בהם איסור כלל, וכמו שכתבתי למעלה בסמוך.
ועוד יש לתמוה טובא לכאורה דהרי כיון דמהך קרא דבנים אשר יולדו להם לא שמענו אלא לאו הבא מכלל עשה. ולאו הבא מכלל עשה קיי"ל דאינו אלא עשה. וכן מבואר בהדיא בכל דוכתי דאדומי ומצרי בדור ראשון ושני אין בהם אלא איסור עשה. כמבואר בפרק החולץ (מ"ט ע"א) ובפרק הבא על יבמתו (נ"ה ע"א) ובכתובות (פרק אלו נערות ל' ע"א) ובקידושין (סו"פ האומר ס"ד ע"א. ס"ח ע"א) עיין שם. וכן בכמה דוכתי בירושלמי כמו בפ"א דביכורים (הלכה ה') ובפ"ח דיבמות (ה"ב) ובפ"ד דקידושין (ה"א וה"ו) ובשאר דוכתי. ואין חולק בזה כלל. וכבר איתותב מאן דהוה בעי למימר דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא ולוקין עליו (בפ"ג דמכות י"ח ע"ב. ובפ"ג דזבחים ל"ד ע"א) עיין שם. והדבר פשוט ומבואר בכולא תלמודא דלאו הבא מכלל עשה עשה. וא"כ היכי מנאן רבינו הגאון ז"ל כאן במנין הלאוין. והרי אין מקומן אלא במנין העשין והנה גם בכל שאר מוני המצות יש בזה מבוכה בלאוין הבאין מכלל עשין. שרובן לא מנאום כלל לא במנין הלאוין ולא במנין העשין. וקצת מהן מנו במנין העשין. ועכצ"ל דס"ל דאלו אינם לאוין הבמכ"ע אלא עשין גמורין. ועי' במש"כ בזה הרמב"ן ז"ל (בשורש ששי) ובאחרונים שם. ובפרט במה שהאריך בזה הר"ב דברי אמת (בקונטרס הלאוין) עיין שם. אלא שהרשב"ץ ז"ל בזה"ר החליט למנות להבמכ"ע במנין העשין. ומנה הרבה מהן.
yankev כתב:עזריאל ברגר כתב:איך אתה מחלק בין "לאו הבא מכלל עשה" לעומת "עשה ממש"?
נראה שיש בינינו חילוק בהגדרת המילים האלו.
עשה ממש - זה עשה שהוא לא להמ"ע.
yankev כתב:יש לי קושי אחד עם ההגדרה הנ"ל אע"פ שהיא נכונה
בחינוך מצוה תקס"ד כותב:שלא להרחיק מצרי כמו כן אלא עד דור שלישי ולא שלישי בכלל
שנמנענו שלא להרחיק ולתעב המצרי מהתחתן עמו בדור השלישי אחר שיתגייר, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, ח'], לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.
כל ענין מצוה זו במצרי כענין מצות אדומי הקודמת, אין צורך להאריך בה.
ואל תשמע מדברינו שנהיה מצווים להתחתן עם המצרי או עם האדומי אחר שלשה דורות, שאין כוונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיוחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חיתונם בטענת איסור ויודיענו שאין בהם איסור כלל, וכמו שכתבתי למעלה בסמוך.
לפי ההגדרה שכתבתם זה אמור להיות מצות עשה, ולעת עתה לא מצאתי שזה מופיע כמצות עשה בחינוך (וגם לא ביראים ולא בסמ"ג ולא בסה"מ של הרמב"ם).
שו"ר שהגר"י פערלא כבר עורר על כך:ועוד יש לתמוה טובא לכאורה דהרי כיון דמהך קרא דבנים אשר יולדו להם לא שמענו אלא לאו הבא מכלל עשה. ולאו הבא מכלל עשה קיי"ל דאינו אלא עשה. וכן מבואר בהדיא בכל דוכתי דאדומי ומצרי בדור ראשון ושני אין בהם אלא איסור עשה. כמבואר בפרק החולץ (מ"ט ע"א) ובפרק הבא על יבמתו (נ"ה ע"א) ובכתובות (פרק אלו נערות ל' ע"א) ובקידושין (סו"פ האומר ס"ד ע"א. ס"ח ע"א) עיין שם. וכן בכמה דוכתי בירושלמי כמו בפ"א דביכורים (הלכה ה') ובפ"ח דיבמות (ה"ב) ובפ"ד דקידושין (ה"א וה"ו) ובשאר דוכתי. ואין חולק בזה כלל. וכבר איתותב מאן דהוה בעי למימר דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא ולוקין עליו (בפ"ג דמכות י"ח ע"ב. ובפ"ג דזבחים ל"ד ע"א) עיין שם. והדבר פשוט ומבואר בכולא תלמודא דלאו הבא מכלל עשה עשה. וא"כ היכי מנאן רבינו הגאון ז"ל כאן במנין הלאוין. והרי אין מקומן אלא במנין העשין והנה גם בכל שאר מוני המצות יש בזה מבוכה בלאוין הבאין מכלל עשין. שרובן לא מנאום כלל לא במנין הלאוין ולא במנין העשין. וקצת מהן מנו במנין העשין. ועכצ"ל דס"ל דאלו אינם לאוין הבמכ"ע אלא עשין גמורין. ועי' במש"כ בזה הרמב"ן ז"ל (בשורש ששי) ובאחרונים שם. ובפרט במה שהאריך בזה הר"ב דברי אמת (בקונטרס הלאוין) עיין שם. אלא שהרשב"ץ ז"ל בזה"ר החליט למנות להבמכ"ע במנין העשין. ומנה הרבה מהן.
yankev כתב:עזריאל ברגר כתב:א. איך אתה מחלק בין "לאו הבא מכלל עשה" לעומת "עשה ממש"?
נראה שיש בינינו חילוק בהגדרת המילים האלו.
ב. "מקרא קודש" של יו"ט - הרמב"ם מגדיר את זה רק כ"לשבות", ומשמע ממנו שקידוש דיו"ט - דרבנן.
ג. לגבי קרבנות ושחיטה וכדו' - אפשר לטעון שמכיוון שיש חובה לשחוט קרבנות לכן כל המצוות של פרטי דיניהם - הן מצוות שיש מה לקיים בהן בקום-ועשה. כלומר: יהודי מחויב להביא קרבן בן שמונת ימים תמים לפחות שבע פעמים בשנה (שלשה שלמי חגיגה, שלש עולות ראיה, ופסח).
משא"כ נישואי כהן-גדול - אין בהם חובה אלא רק "לאו הבא מכלל עשה", ולכן הרמב"ם שיבץ מצוה זו בהלכות איסורי ביאה.
א. עשה ממש - זה עשה שהוא לא להמ"ע.
ב. בכל הדוגמאות שציינת הוא עשה ממש.
ג. לא התכוותי לקרבנות ושחיטה אלא על שחיטת חולין לגמרי, היא לא חובה בכלל אלא אם כן רוצים לאכול בשר. ואם כוונתך גם לגבי שחיטת חולין זה דחוק מאוד אבל ניחא. ומה תאמר לגבי מצות מעקה או מזוזה האם הם חובה?
yankev כתב:צופה_ומביט כתב:yankev כתב:צופה_ומביט כתב:נקוב בציטוט.
להקריב בן שמונת ימים. אין שום עשה בזה, אלא אך ורק איסור להקריב בן פחות משמונה ימים.
כך גם העשה להקריב תמימים, שאינו אלא איסור להקריב בעלי מום.
בודאי שיש עשה בזה, "ומיום השמיני והלאה ירצה", זה מפורש בסה"מ מ"ע ס', עיי"ש
אדרבה, אין שום לא תעשה להקריב פחות מבן ח' ימים, זה נלמד מהעשה ולכן זה להמ"ע, יעויי"ש.
מסקנה: לא מנוי שם להמ"ע באופן שעומד בעצמו.
אני מסכים עם העובדות, לא עם ההגדרה.
כמובן שכשאמרתי שאין בזה עשה [לא התכוונתי שאינו מ"ע, הרי הרמב"ם מונה אותו לעשה, פשיטא, אלא] התכוונתי שאין חובה להקריב כל בהמה בת ח' ימים, אין כאן קום ועשה חיובי, [וגם לא קיומי], אלא העשה של מיום השמיני והלאה ירצה = איסור להקריב לפני כן, זה עניינו של ציווי העשה הזה, וזהו ממש לאו הבא מכלל עשה.
רק אם נסבור כמו שהבאתי באשכול המצוין לעיל שלרמב"ם עצם דין או פרשה יכול להיחשב מצות עשה, אולי אפשר להבין שמיום השמיני והלאה ירצה - דין זה בעצמו הוא ה"עשה", אף שאין ממנו שום חיוב מעשי, וממילא יש כאן איזה "עשה" - ורק המעשי הנובע ממנו הוא איסור הקרבה מקודם.
והרי על העשה הזה כותב הראב"ד שאולי הכוונה לאו הבא מכלל עשה - ואל"כ אינו מבין מהו העשה כאן, וציין הכס"מ שהרמב"ם עצמו כתב כן בסהמ"צ.
לא עיינתי בזה היטב כעת ואיני פנוי לכך. אבל כך זכור לי מה הבנתי כשלמדתי זאת.
בקיצור, עיינתי ואתה צודק.
הסבר הטעות, לגבי "ומיום השמיני והלאה ירצה" לא טענתי שהוא לא להמ"ע, מה שטענתי זה שהוא גם מצות עשה ממש (לאפוקי להמ"ע) וע"פ זה, זה נראה לי בהתחלה כאילו שזה לא עונה לחיפוש שלי שהוא אם יש מצות עשה שנמנית כשהיא מבוססת על להמ"ע בלבד.
בזכות הסברך התחדד לי שזה רק להמ"ע ולא גם. השתכנעתי. אעיין בזה אח"כ עוד בל"נ.
עזריאל ברגר כתב:yankev כתב:עזריאל ברגר כתב:איך אתה מחלק בין "לאו הבא מכלל עשה" לעומת "עשה ממש"?
נראה שיש בינינו חילוק בהגדרת המילים האלו.
עשה ממש - זה עשה שהוא לא להמ"ע.
זוהי הגדרה-מעגלית.
לא הגדרת מה זה "לאו הבא מכלל עשה"...
עזריאל ברגר כתב:זכור לי שראיתי דיבור על זה, שהלאו הזה הוא לאו הבא מכלל עשה הבא מכלל לאו, ולכן יש הבדל בינו לבין בעולה לכהן גדול בהלכות ייבום. עיי"ש.
עזריאל ברגר כתב:מעקה ומזוזה - ודאי חובה הם, למי שכבר יש לו בית.
כמו ציצית למי שלובש בגד, ומילה למי שיש לו עבד.
צופה_ומביט כתב:yankev כתב:צופה_ומביט כתב:yankev כתב:צופה_ומביט כתב:נקוב בציטוט.
להקריב בן שמונת ימים. אין שום עשה בזה, אלא אך ורק איסור להקריב בן פחות משמונה ימים.
כך גם העשה להקריב תמימים, שאינו אלא איסור להקריב בעלי מום.
בודאי שיש עשה בזה, "ומיום השמיני והלאה ירצה", זה מפורש בסה"מ מ"ע ס', עיי"ש
אדרבה, אין שום לא תעשה להקריב פחות מבן ח' ימים, זה נלמד מהעשה ולכן זה להמ"ע, יעויי"ש.
מסקנה: לא מנוי שם להמ"ע באופן שעומד בעצמו.
אני מסכים עם העובדות, לא עם ההגדרה.
כמובן שכשאמרתי שאין בזה עשה [לא התכוונתי שאינו מ"ע, הרי הרמב"ם מונה אותו לעשה, פשיטא, אלא] התכוונתי שאין חובה להקריב כל בהמה בת ח' ימים, אין כאן קום ועשה חיובי, [וגם לא קיומי], אלא העשה של מיום השמיני והלאה ירצה = איסור להקריב לפני כן, זה עניינו של ציווי העשה הזה, וזהו ממש לאו הבא מכלל עשה.
רק אם נסבור כמו שהבאתי באשכול המצוין לעיל שלרמב"ם עצם דין או פרשה יכול להיחשב מצות עשה, אולי אפשר להבין שמיום השמיני והלאה ירצה - דין זה בעצמו הוא ה"עשה", אף שאין ממנו שום חיוב מעשי, וממילא יש כאן איזה "עשה" - ורק המעשי הנובע ממנו הוא איסור הקרבה מקודם.
והרי על העשה הזה כותב הראב"ד שאולי הכוונה לאו הבא מכלל עשה - ואל"כ אינו מבין מהו העשה כאן, וציין הכס"מ שהרמב"ם עצמו כתב כן בסהמ"צ.
לא עיינתי בזה היטב כעת ואיני פנוי לכך. אבל כך זכור לי מה הבנתי כשלמדתי זאת.
בקיצור, עיינתי ואתה צודק.
הסבר הטעות, לגבי "ומיום השמיני והלאה ירצה" לא טענתי שהוא לא להמ"ע, מה שטענתי זה שהוא גם מצות עשה ממש (לאפוקי להמ"ע) וע"פ זה, זה נראה לי בהתחלה כאילו שזה לא עונה לחיפוש שלי שהוא אם יש מצות עשה שנמנית כשהיא מבוססת על להמ"ע בלבד.
בזכות הסברך התחדד לי שזה רק להמ"ע ולא גם. השתכנעתי. אעיין בזה אח"כ עוד בל"נ.
הביאו לעיל שהרמב"ן ועוד חולקים על הרמב"ם במניין מצוות אלו.
ויש לומר שהוא לשיטתם במחלוקת המצוינת באשכול השני [עיי"ש, איני מדקדק בהגדרות כעת] בגדר "מצות עשה" = האם פרשה בתורה / דינים וכיו"ב נחשבים "עשה".
דלרמב"ם שעצם הפרשה / דין נחשב עשה - אזי גם אם כל הנפק"מ המעשית מאותה פרשה היא איסור [ואף אם האיסור עצמו נתפרש במצוה נפרדת] - יש טעם ופשר למנות מצוה זו, וכמובן בעשין. כי היא באמת עשה גמור: פרשה בתורה המפרטת התנהגות. אלא שמבחינה מעשית גדרה הוא לאו הבא מכלל עשה. שפירושו: עשה גמור - שהנפק"מ המעשית ממנו היא איסור. כל שכן היכן שאותו האיסור לא נתפרש במקום אחר אלא בעשה זה, כגון להקריב בן ח' ימים. כאן בוודאי שיש למנות זאת למצוה, שכן לא נתפרשה הלכה / פרשה זו במצוה אחרת, וגדר הפרשה/הלכה הוא עשה כנ"ל, והנפק"מ המעשית ממנה היא איסור, ולכן זהו לאו הבא מכלל עשה = עשה גמור שהנפק"מ המעשית ממנו היא איסור.
ולרמב"ן ואחרים החולקים על הרמב"ם בגדר עשה, אין שום טעם למנות מצוה כזו, ובוודאי לא בעשין. כי עצם הפרשה/הלכה אף פעם אינו "מצות עשה", והנפק"מ המעשית מאותה הלכה היא איסור. א"כ לכל היותר נמנה אותו בלאוין. אבל גם זה א"א כי הפרשה נאמרה בלשון עשה ולא בלשון איסור.
עזריאל ברגר כתב:זכור לי שראיתי דיבור על זה, שהלאו הזה הוא לאו הבא מכלל עשה הבא מכלל לאו, ולכן יש הבדל בינו לבין בעולה לכהן גדול בהלכות ייבום. עיי"ש.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 308 אורחים