הודעהעל ידי ספרן » א' ינואר 29, 2017 8:46 am
הרב פייבלזון
פתחי עולם
י"ד טבת, תשע"ז
קווים לדרך הלימוד של רב משה שפירא ז"ל
קבענו למחר, בע"ה, לעסוק בהספדו של חכם. אבל אף על פי כן קצת לא נוח היה לעסוק היום בסוגיה אחרת לגמרי. לא רציתי להוסיף להספד יותר מדי. אז חשבתי להיום לקחת נושא: לנסות להבין, עד כמה שידי משגת, את דרך המחשבה, או דרך הלימוד, של מורינו ר' משה ז"ל. מה הוא חיפש. ר' משה אמר אלפי שיעורים, מתוכם שמעתי כמות קטנה. אבל הסברא נותנת שיש לו מהלך מחשבה, ואני חושב שזה מהלך שהשפיע רבות על אנשים רבים, וגם עלי השפיע השפעה מכרעת. מן הראוי ללבן את הסוגיה הזו. יש צד, על פי דין, שצריך לסגור את בית המדרש. ההלכה היא שבית מדרשו של חכם בטל בשעת ימי האבלות. אז וודאי מותר לעסוק בסוגיה הזו.
אני אקח קטע קטן משיעור שלו, שנמסר כנראה לפני הרבה שנים. השיעור נמצא בקלטת שיש לי בבית, ולא כתוב עליה שם או תאריך, אבל הנושא הוא פרשת ויחי. זה מאד מעניין לראות מה ר' משה רוצה. אני לא אקח את כל השיעור, כי מטרתי אינה השיעור עצמו, אלא ללמוד את הסוגיה הזאת.
במסכת פסחים בסוף פרק אלו עוברין הגמרא מספרת על יעקב אבינו בשעת מיתתו. הוא ביקש לגלות את הקץ. לכאורה זה נובע מפסוקו של מקרא. יעקב אבינו אומר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כתוב, ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה. הוא אמר, שמא יש פסול בבני. אולי אחד הבנים שלי לא אתי באמונת הייחוד. הוא שאל אותם, והם אמרו לו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. הוא חזר וענה להם, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הוא הודה לה' על כך שכולם נמצאים אתו. ולכן, אומרת הגמרא, יש לנו בעיה עם הנוסח הזה. להגיד 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' אנחנו לא יכולים. כי משה רבינו לא אמר את זה – בתורה, כשכתוב את פרשת 'שמע ישראל', אין את זה. לא להגיד? אבל יעקב אבינו כן אמר. אז אנחנו אומרים את זה בחשאי.
עד כאן הגמרא. אני לא אכנס לכל סוגית 'ברוך שם'. זאת לא כוונתי. אבל מה זה אומר, ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ. שאל מורינו הר' משה – שאלה אופיינית – מה הכוונה, לגלות את הקץ? לצורך העניין, אנחנו כולנו מקווים שהמשיח יגיע מחר, בשנת תשע"ז. אז זה מה שיעקב אבינו רצה לגלות? להגיד להם, תדעו לכם, המשיח יבוא ב-ה' אלפים, תשע"ז. מה זה היה מוסיף לעם ישראל לאורך הדורות לו היו יודעים שהמשיח יגיע בשנת ה' אלפים תשע"ז? זה רק מייאש. אלא מה – הם ידעו, שיכול להיות קודם, כי יש אפשרות של 'אחישנה'. אז הם לא היו מיואשים. אבל מה זה נותן?
ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה. בקריאה פשוטה של הגמרא כך זה נראה: הסתלקות השכינה עוררה חשש מסוים אצל יעקב אבינו – שמא יש פסול בבני – ולכן הם הרגיעו אותו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. רבינו הרמב"ם הביא את הגמרא הזאת. הרמב"ם הרי חייב להביא את ההלכה של 'ברוך שם'. והוא עסוק בשאלה, מניין זה מגיע. דרכו של הרמב"ם היא לפרש. כל קובץ הלכות מתחיל במניין מצוות העשה ולא תעשה, כאשר דבר מסוים הוא מצווה מהתורה. ואם יש לזה מקור אחר אז הוא כותב, מפי השמועה למדו, תקנת חכמים, וכו'. מה זה 'ברוך שם'? הרמב"ם לכאורה צריך להביא את הסוגיה שלנו, אין לו מקור אחר. אבל הרמב"ם כותב כך: הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וחוזר וקורא כדרכו, ואהבת את ה' אלוקיך עד סופה. ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו, שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על ייחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותם ואמר להם, בני, שמא יש בכם פסלות? מי שלא עומד עמי בייחוד ה' כעניין שאמר לנו משה רבינו, פן יש בכם איש או אישה וכו'. ענו כולם ואמרו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.
ברור מאד שהרמב"ם לקחת את הסוגיה הזו בפסחים והשמיט קטע. משום מה, הוא לא רצה לומר, ביקש יעקב לגלות את הקץ. נשאל את עצמנו למה. אבל זו עוד חצי צרה – מותר לרמב"ם לדלג. הרמב"ם לא כתב ליקוט של כל אגדות חז"ל. הצרה הגדולה יותר היא שהרמב"ם מביא סיפור אחר: ציום וזרזם על ייחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. וזה לא כתוב בגמרא. ככל הידוע לנו, אין מדרש האומר שיעקב אבינו לפני מיתתו ציום וזרזם. אין לזה מקור בחז"ל.
כדי להשלים את השאלה אני אזכיר שבספר אבי עזרי השאלה נשאלת, מדוע הרמב"ם בחר להשמיט, והרב שך עונה שזה לא נחוץ, כי ידיעת הקץ לא מוסיפה אהבה ויראה, ולכן הרמב"ם לא הביא את זה. – הדברים לא מובנים; אם כך, למה יעקב אבינו כן ביקש לגלות את הקץ? אם אין טעם לעסוק בדברים שלא מוסיפים אהבה ויראה, למה יעקב רצה לעסוק בהם?
השאלה המשמעותית יותר היא, האם הרמב"ם המציא פה סיפור חדש? ציום וזרזם על ייחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. אני רגיל תמיד לומר שזה דבר שהרמב"ם למד ממקום אחר. למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. מכאן הרמב"ם למד איך אדם יכול לצוות את ניני ניניו, ובהכרח נכלל במצווה הזו שכל אחד מאתנו מצווה לצוות את בניו, ומן הסתם גם יעקב אבינו עשה זאת לפני מותו. כך אני רגיל לומר. אבל אחרי הכל, יש פה דבר מוזר. אין לנו ספק שמקור הרמב"ם הוא הגמרא בפסחים. הרמב"ם הוציא קטע, הוסיף קטע אחר – מה קורה פה?
צריך להניח שהרמב"ם פירש את דברי הגמרא. זה דבר נפלא מאד. הר' משה הביא מדרש תנחומא על פרשת השבוע. הם דורשים שם את הפסוק בספר איוב, מסיר שפה לנאמנים. שני אנשים בהיסטוריה ביקשו לגלות את הקץ: יצחק ויעקב. כאשר יצחק ביקש לקרוא לעשו, הוא ביקש לגלות את הקץ. – מישהו עלה בדעתו פעם הרעיון שכאשר יצחק קרא לעשו, הוא ביקש לגלות לו את הקץ? מה הוא רצה לגלות לו? הקץ בפשטות כולל גם את סופו של עשו. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את עשו והייתה לה' המלוכה. זה מה שהוא רצה לומר לו? מסתברא מילתא שהוא רצה להעמיד אותו על האמת. יצחק אבינו באותה שעה סבור היה שלעשו יש עוד הזדמנות לתיקון. הוא רצה לומר לו, תדע לך, עלול להיות 'ועלו מושיעים להר ציון'. אבל יש לך עוד הזדמנות להתקרב. אפשר לעשות 'יתמו חטאים', ואם לא, אז יהיה 'יתמו חוטאים'.
יש פה דבר נוסף. שני אנשים ביקשו לגלות את הקץ. רק שניים. מי לא רוצה לגלות את הקץ? שני אנשים ביקשו לגלות את הקץ פירושו שהיו שני אנשים בהיסטוריה, שונים זה מזה, שבאים לגלות שני צדדים של הקץ. לקץ יש שני צדדים.
אני רוצה להבהיר נקודה אחת. בחז"ל יש הרבה מאד חומרים. יש הרבה אנשים מוכשרים, שלומדים הרבה. הרבה אנשים שבוללים דברי חז"ל ועושים מהם תבשילים נאים, טעימים לאוזן, טובים ומוצלחים. למורינו הייתה מטרה אחת עקרונית. שום דבר בדברי חז"ל לא נועד כדי לספק את הסקרנות שלך. אין דבר כזה. כל דבר בדברי חז"ל דורש הבנה. הוא תמיד ביקש – אני חושב שזו הבקשה שהוא ביקש הכי הרבה פעמים בחיים – לנסות להבין. הוא קרא לזה להשתדל להבין, והוא התכוון למשהו מאד מסוים: שכל אדם ישתדל למצוא בנפשו מקום לדברים, בו יהיה להם טעם. אני רוצה להסביר את הנקודה הזו עוד קצת.
יש עובדות. העולם מורכב ממציאות. פלוני חי בארץ מסוימת, פלוני אחר חי בארץ אחרת. פלוני הוא בגיל הזה, פלוני אחר בגיל אחר. יש הרבה עובדות קיימות, אבל מי יודע אם יש להן משמעות לחיי. נניח שמחר ייגש אלי חבר ויאמר לי, תדע לך, אני מבוגר ממה שחשבת ב... שבועיים. אל תספר לי את זה. אם אתה רוצה לספר לי שהיום יום ההולדת שלך, ואתה רוצה מתנה – בסדר. לידיעה הזו יש משמעות. היחס שלי אליך ישתנה, לפחות להיום, אם היום יום הולדתך. אני אסתכל עליך בעיניים אחרות.
חוץ מעולם העובדות, אנחנו צריכים לדבר על עולם האדם. אילו עובדות רלוונטיות לאדם. הבעיה היא שכאן אנחנו נכנסים לים שלם ששמו הפסיכולוגיה. לא מה שמשמעותי בעיניי חייב להיות משמעותי בעינייך. לפעמים אנשים אומרים, זה לא באמת, זה רק בראש. לא חשוב שמה שבראש זה הרבה יותר משמעותי והרבה יותר אמתי מדברים שבמציאות. אבל עדיין, יש דעות שונות, יש טעם וריח.
דבר נוסף שצריך לזכור. העולם בו אנחנו חיים היום הוא עולם השונה לגמרי, בהרבה מובנים, מהעולם שהיה לפני, נניח, מאה שנים. אני חושב על סבא שלי שנפטר לפני שלושים שנים בערך. לו הייתי מספר לו שברית המועצות תיפול ותיעלם מן העולם, הוא היה אומר, וודאי, כשהמשיח יגיע. כל הרשעים יכלו. המחשבה שברית המועצות תיפול לפני ביאת המשיח לא הייתה יכולה להיתפס בדעתו. וזה רק הבדל אחד. העולם השתנה לגמרי. הרבה מאד מהדברים שדיברו אל אנשים פעם, שהיו משמעותיים, היום כבר אינם משמעותיים. ולהיפך.
יש כאן הנחה, שאני חושב שרב משה גם ביטא כמה פעמים, אבל שהייתה בכל אופן מונחת מאחורי כל התפיסה שלו. אפשר לדבר על האדם ולהסתכל על המציאות הנפשית המזדמנת שלו. זו שהיא תוצאה של המציאות שלו הבוקר. הבוקר הסנדוויץ' שהכינו לי לא היה טעים, או דווקא כן היה טעים, ולכן אני היום עצבני או שמח. או אני נולדתי בבית כזה, ואתה בבית כזה. – אלו משתנים. אני היום מקבל אותך בברכה, ואתה מקבל אותו בברכה. וכך הרבה הבדלים.
אבל יש תפיסה פנימית באדם, הנקראת צלם אלוקים, שאינה משתנית. היא הנחת יסוד של המציאות כך ברא בורא העולם את האדם. ויש אופן מסוים בו דברים מתפרשים על ידי האדם מעצם היותו אדם. יש דברים שיש להם משמעות. ר' משה היה אומר תמיד שהעצמים בעולם נקראים דברים, כי הם מדברים. אי אפשר להכחיש שראינו בחיינו הרבה דברים שלא דיברו אלינו כלל. זה ברור. אבל הדברים מדברים פירושו שאם היית מונח במקום הנכון. – ואין הכוונה לדבר בשפה של מוסר. אלא לומר שצריך לדעת שמעל המציאות הרגילה שלנו כבני אדם יש כיסויים רבים. הם צריכים להיות שם, הם לא רק עיוות. אבל הם לא משקפים.
עלה בדעתי כרגע דבר תורה ששמעתי ממנו פעם. לצטט גמרא תמיד מותר. הגמרא בברכות דף ס"ב אומרת שר' כהנא על גנא תותיה פורייה דרב. הוא נכנס מתחת למיטתו של רב כאשר רב היה עם אשתו. – מי עושה דברים כאלו? איך עלה על דעתו של רב כהנא לעשות דבר כזה?. צריך להיות חולה כדי לעשות דבר כזה. אמר רב משה, רב כהנא סבר שרב הוא מציאות שכולה תורה. איפה שיש רק תורה, אין היבט אישי. אין 'אני'. פועלים לפי מרשם. לצורך העניין, לבוא לחדר ניתוח זה לא נורא. מביאים סטודנטים לראות איך מנתחים אדם. כי הם מבינים שהרופא פועל לפי הכללים, וזה נקרא תורה. תורה היא, וללמוד אני צריך.
אמר לו רב, התורה הזו עוברת דרך הארץ. ובכל מצב חייב להתערב בה משהו אישי. יש פה היבט אישי שאי אפשר לבטל. – אני חושב שאלו דברי אמת טהורים. התורה כולה מדברת אל אותו רובד של האדם כמו שהוא מצד עצמו, כאדם. ננסה לחדור מתחת לבוץ, מתחת לעטיפות הרבות בהן אנו עטופים. יש משמעות לדברים כמו שהם. אם נדבר על הדברים ברובד הזה, אז הבדלי האדם והדורות, והשינויים שקורים – הם לא ישנו. לדברי התורה יהיה מקום בכל דור ודור.
אני חושב שזו הייתה הנחת היסוד של רב משה. התפקיד שלנו היא למצוא את המשותף, את אותה נקודת עומק המשותפת של בני האדם. נקודה שהיא לגמרי לא משותפת, כי רוב בני האדם כנראה לא ערים לה לפעמים. אבל היא משותפת בעומק. וזה לא שיש בעיות נפשיות שיש רק לי, ובעיות שיש רק לך, ובעיות משותפות לכל האנושות גם יחד. אלא, צורת אדם, שנברא בצלם – זה צורתו. לדברים החשובים יש משמעות, איך הם מתקבלים מצד התוכן הפנימי של בני האדם. זו נקודת העמל שלנו בדברי תורה: לנסות לרדת ולהבין מה חז"ל רצו לומר לאדם.
למה אנחנו מספרים שיצאנו ממצרים לפני שלושת אלפים שנה? מה אני אעשה עם זה? אז אנשים מחפשים נפקא מינה. נפקא מינה ראשונה: שצריך בליל פסח לאכול מצה. זה בלי ספק נפקא מינה. אבל אמור להיות מצב בו אדם שיצא ממצרים הוא שונה לחלוטין. ויש בכל אדם, באשר הוא אדם, נקודה שאם יציאת מצרים תדבר אליו, זה יגע בו. את הנקודה הזו אנחנו צריכים לחפש. זה מה שרב משה חיפש כמעט בכל מאמר חז"ל בו הוא עסק. לשם הוא התכוון להגיע.
נחזור לסוגיה שלנו. לקץ יש שתי משמעויות. שני הפסוקים שאנחנו אומרים אחרי שירת הים. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שני הפסוקים האלו מציגים את הצ הרע של הקץ, ואת הצד הטוב. ביעור הרע, ותיקון הטוב. וחשוב לזכור שבשני המקרים האלו הקץ לא התגלה. לגלות את הקץ פירושו להראות באיזה אופן הקיום שלנו בעולם מוביל בהכרח לדברים האלו. באיזשהו מקום, כל יהודי יודע את זה. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. רש"י אומר שם בחומש, ה' שאנחנו מכירים היום, כאשר אנחנו מעידים על אחדותו, הוא עתיד להיות אחד בפי כל האומות. כרגע לא נסביר למה זה הפשט של רש"י. אבל כך רש"י פירש.
יש פה נקודה. יהודים חיים בעולם, ובדרך כלל חונכו בחינוך של אמונה. הם יודעים כל מה שצריך לדעת. לגלות את הקץ פירושו להראות איך המציאות שלנו בחיים, ההוויה שלנו, מחייבת אותנו, או מובילה בהכרח לתפיסה של ביעור הרע ותיקון הטוב. כשיצחק אבינו רצה לגלות את הקץ עם עשו, הוא התכוון לומר לו, תקשיב טוב, יש לך צד רע. באותה שעה כמובן יצחק סבר שאפשר לתקן אותו. אבל אי אפשר לצרף את עשו לקדושה אם משאירים את הרע קיים. אין ספק שיש דרך ארוכה להגיע עד הקץ. אבל לפחות תראה לאן אתה הולך. תראה באיזה אופן הרע שבך, אותם צדדים של רע – עבודה זרה, או סוג אחר של קלקול – הם לא שייכים לעצם צורת אדם. הם לא שייכים לעצם החיים. אם תדע את זה, אז תהיה לך עדיין הרבה עבודה. הדרך עלולה להיות ארוכה מאד. אבל תדע תמיד לאן אתה הולך.
בהזדמנות אחרת, אני עכשיו נזכר, הר' משה דיבר על נקודה אחרת. רש"י אומר שמכיוון שנסתלקה מיעקב אבינו השכינה והוא לא יכול היה לגלות את הקץ, הוא התחיל לגלות דברים אחרים. מה זאת אומרת. באתי להציע שידוך למישהו, ומסתבר שהבת שלו כבר מאורסת. אז בוא נדבר קצת פוליטיקה. או סליחה, בלימוד. אם הוא בא לגלות את הקץ, ומתברר שאי אפשר, אז תלכו הביתה. – זה באמת בלתי נסלח, איזה מין דבר זה להתחיל לדבר דברים אחרים.
פירוש הדברים הוא שמה שיעקב אבינו רצה לגלות לגבי הקץ, בטווח רחוק, הוא גילה בטווח קצר. הוא פירש לכל אחד מהשבטים מה המקום בו הוא צריך לעבוד את ה', לתקן במרחב הקצר של הזמן. צריך להבין את ההבדל. כשבן אדם יודע לאן הוא הולך, אז הדרך לשם קיימת כבר בתודעתו. כנראה, אם נסתלקה השכינה משני האנשים שניסו לגלות את הקץ, אז פירוש הדברים הוא שאין דבר כזה. בורא העולם רוצה שנלך אל הקץ בלי לדעת לאן אנחנו הולכים.
שימו לב לעיקרון שמונח פה. כל כך הרבה פעמים אנחנו שומעים את דברי חז"ל. ר' משה רצה למצוא בכל מאמר חז"ל את האופן בו זה רלוונטי לחיים שלי. באיזה אופן אדם שיודע את הקץ או לא יודע הוא אדם אחר. חייו הם חיים אחרים. כל אחד מאתנו מכיר ציורים כאלו בהם הוא חותר למטרה מסוימת, ויש לו בראש תמונה ברורה, לאן הוא הולך. אם אדם רוצה, לצורך העניין, לשמור על המשקל. גם אנשים שלא רגילים לשמור על המשקל שלהם, יש להם ציור בראש, מה זה נקרא לאכול באופן מאוזן. זה ציור שאפשר לקבל. אפשר לקרוא על זה ספר, או לראות בן אדם שחי באופן זה. ולפעמים אני יכול להעלות במחשבתי את הציור, ולדעת לאן אני הולך.
'ביקש לגלות את הקץ' זה אומר שהוא ביקש לגלות לאן אנחנו הולכים, לא מבחינת הזמן. זה לא היה משנה לאנשים בהיסטוריה אם זה יהיה בתשע"ד, או תשע"ה או תשע"ז. מה יעשה אדם שחי בתשע"א – אני לא מדבר על האלף הקודם. מה זה משנה אם זה שש שנים או שבע, או מאה שנה. מה תעשה עם זה? כשחז"ל אומרים שיעקב או יצחק אבינו רוצים לגלות את הקץ, כוונתם היא או לגבי צד הקדושה, צד האמונה, שמוביל אל האמת השלימה. באיזה אופן ה'אמת מלכנו אפס זולתו' מוביל ל'על כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות במהרה בתפארת עוזך'. והצד השני של גילוי הקץ הוא באיזה אופן הרע יכול לדעת – כנראה, אם יצחק רצה לגלות את הרע לעשו, כנראה שחז"ל רצו לומר לנו שהצד הרע שקיים אצל עשו יש לו איזושהי אחיזה גם אצלנו.
ר' משה בדרך כלל דרש מאנשים לשמוע אותו בקביעות. הוא לא דרש יותר מזה. היו שומעים חכמים יותר ופחות. הוא רק דרש שאנשים יהיו ברמת רצינות כזו שהם יבואו בקביעות. הוא רצה לתרגם – אשתמש בלשון חריפה – את התורה לעברית. לשפה שתהיה רלוונטית עבורנו, שהיא תהיה קיימת, שתהיה לה מציאות. הוא קיווה והאמין שהתרגומים האלו הם אותם התרגומים אליהם התכוונו חז"ל תמיד. אבל העיקרון החשוב הוא שאין דבר בחז"ל שמכוון פשוט לספק לך את יצר הסקרנות. היה פה בישיבה אחד ששאל אותו האם רבקה הייתה באמת בת שלוש כשהיא נישאה. הוא אמר, ואם אני אענה לך תשובה, אתה תהיה מאושר? כדאי לך להשקיע מחשבה בשאלה, מה רוצים להגיד לך. זה קודם לשאלה, האם זה כפשוטו או לא כפשוטו.
יש פה מהלך עקרוני. הרבה מאד אנשים עסקו ועוסקים בבירור של כל מיני עובדות, בניסיון להשלים את כל הפרטים החסרים בסיפורי התורה. חלקם דברי אמת. לצורך העניין, אביא דוגמא נוספת ששמעתי ממנו פעם. באיזה יום בירך יעקב את עשו? בזוהר כתוב שזה היה בראש השנה, במדרש כתוב שזה היה בפסח. מישהו שכח להעביר את התאריך הנכון? היה פה בלבול? הוא אומר, האירוע הזה הוא אירוע של דין. יש שני צדדים למטבע, מי צריך לקבל את הברכות. והעולם כולו עומד וממתין. יש פה ציור, איך נראה ראש השנה. במלים אחרות – המלים שלי – לא באים לומר לך מתי זה היה. אלא באים לצייר לך כיצד אתה צריך להרגיש בראש השנה. מה זה ראש השנה בשבילך. ולהיפך, אם אומרים לך שזה פסח, אומרים לך שהאירוע הזה הוא פסח. כמו שבפסח נאמר, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים. עם ישראל היה בתחתית המדרגה, זרקו את הילדים שלו ליאור. והקב"ה בא ונשא אותנו על כנפי נשרים. כך, באופן הזה, הקב"ה בא לביתו של יצחק, כאשר הברכות היו, מבחינת המציאות החיצונית, לגמרי של עשו – והקב"ה בא והפך את הקערה על פיה. אז הנה, יש לך יום שהוא גם פסח וגם ראש השנה. – יש תמיד סכנה שמישהו בסוף ישאל, נו, אז מתי זה באמת היה?
מטרת דברי פה היא לא לומר דברי הספד – את זה נשתדל לעשות מחר. אני רוצה פה ללמוד את הסוגיה הזו. יש פה דרך חשיבה. היא כוללת כמה עקרונות. אבל אני מתרכז פה בעיקרון המרכזי, עליו התחלנו לדבר. המציאות של הדברים חשובה, אבל היא חשובה מכיוון שהיא פועלת עלינו כבני אדם. העולם האמתי אינו העולם הריאלי – בו מודדים את הדברים בקילוגרמים, מטרים ומעלות צלזיוס. העולם האמתי הוא העולם בו בני האדם תופסים דברים. אפשר להמחיש זאת בצורה פשוטה. אנשי מדע יאמרו שכשאני מחכך את ידי, אני משמיד מיליוני תאים בגוף. ג'נוסייד. אבל אף אחד לא מתרגש. למה? כי לתאים האלו אין משמעות. אם אני אלך בדרך בה רבבות נמלים הולכות, ואני בכל פסיעה משמיד נמלים, אני עדיין לא מתרגש. אם הייתי הורג חתולים בצורה כזאת, כבר הייתם מסתכלים עלי אחרת. למה יש הבדל? כי בני אדם תופסים חתולים באופן שונה מנמלים. כלומר, העולם האמתי הוא העולם בו דברים שבחוץ פועלים עלינו.
זה שלב ראשון. אבל זו בעיה גדולה. אם כל אחד חי במציאות אחרת, מה יש לנו במשותף? שלא לדבר על זה שבני אדם היום מן הסתם שונים לגמרי מאלו שחיו לפני אלף שנים. אם יש תורה המדברת לבני האדם בכל הדורות כולם, חייב להיות ממד באדם שאינו משתנה. זה אותו המבנה בנפש האדם, הנקרא צלם אלוקים, שנמצא מתחת לכל הכיסויים.
חשוב להדגיש, שלא מדובר פה על ביקורת. הכיסויים האלו הם חלק מהמציאות האנושית. האדם אמור להיראות כך. האדם אינו מציאות עליונה טהורה. יש לו סיפור חיים, דברים קורים לו ומשנים אותו. הוא צריך להתמודד עם השינויים האלו. אבל צריך גם לדעת שהתגובה הספונטנית הראשונית שלי – ואת זה לא אני אומר, את זה אמר בורא העולם – בדרך כלל לא נכונה. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו המציאות האנושית. 'יצר' אינו הנטייה הפנימית של האדם, אלא הצורה שהאדם נותן לתודעה שלו. היא בדרך כלל לא נכונה. צריך עמל כדי לרדת יותר לעומק. אז אם נגיע לצורת המציאות האנושית, בטהרתה, צורת האדם האמתית, צלם אלוקים – שם לדברים יש משמעות. ויש להם שם את אותה המשמעות שיש להם כמו שהייתה להם לפני אלף שנים, ועבורי כמו עבורך, ולכל אדם יש להם את אותה המשמעות. מה הסיכוי שהחלק הזה באישיות שלי יצא החוצה? לכל אדם יש רגעים כאלו, מקומות כאלו.
הר' משה ז"ל היה הולך שנים רבות ברגל מבית וגן ועד אור שמח לשיעור שלו. הרבה שנים. שאלתי אותו פעם אם כשהוא הולך הוא מתכונן לשיעור. הוא אמר, אין שיעור שאני אומר בלי להכין. אבל לאו דווקא לפני השיעור. יש שיעורים שהכנתי לפני עשר שנים. שיעור צריך להכין, בלי ספק. אבל הוא חשב על דברים אחרים. הוא חשב על עולם ומלואו, על הרבה דברי תורה, אבל לאו דווקא. מאד היה חשוב לו להבין את המציאות, וזה חלק בלתי נפרד מהבניין שהוא בנה.
הכמות העצומה של דברי התורה שהוא דיבר בימי חייו, הייתה פרויקט אדיר של תרגום חז"ל לשפת אדם, שגם אנחנו נוכל למצוא בה משהו אנושי. משהו שמדבר לבני האדם. כמעט תמיד, אם עלתה שאלה מסוג אחר, היה לו קל, אז הוא ענה לך. אבל השאלות האלו כמעט ולא עניינו אותו. לפעמים הוא היה אומר, כזאת שאלה תשאל את הרב השכונתי. זה לא מה שחשוב. והוא הצליח כך לייתר – עבור מי שהתרגל לשמוע אותו – לייתר דיונים רבים שאנשים אחרים רואים בהם את מרכז החיים. לדון בשאלה מתי זה היה, איך זה היה – זה לא הנושא. פה ושם קרה שאנשים שאלו שאלות כאלו והוא השתדל לענות להם. אבל מטרתו האמתית לא הייתה לענות על שאלות כאלו, אלא לבנות עולם כזה שהוא באמת משמעותי.
עד כאן סעיף א', הסעיף הכללי ביותר. ועכשיו לגבי הסעיפים האחרים הבאים לידי ביטוי בשיעור הזה שהבאתי. כשאתה קורא את הרמב"ם בפשטות, הרמב"ם סותר את הגמרא. הגמרא אומרת שיעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ, והרמב"ם אומר שיעקב אבינו ציום וזרזם על ייחוד ה' ועל דרך ה'. – היו אולי לרמב"ם סיבות אחרות מדוע הוא לא רצה לכתוב את הגמרא כצורתה. אבל הוא בעצם מסביר פה: מה הכוונה לגלות את הקץ? הכוונה היא לגלות באיזה אופן ייחוד ה' הוא מספיק ברור, שאפשר ללכת אתו עד הגאולה. אולי יוצא מזה גם כמה זמן זה לוקח – או לא יוצא מזה. זה לא משנה. לגלות את הקץ משמעו להבין את הפסוק, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. – הוא המשיך בשיעור לעמוד על כל ההדגשים בדברי הרמב"ם – למה שמע ישראל, מה 'ישראל' עושה פה.
יש פה כמה גישות איך ליישב את הרמב"ם עם הגמרא. גישה אחת היא לומר, לרמב"ם הייתה סיבה טובה לא לומר את הגמרא. ויש מי שאמר שהרי כתוב בגמרא שאחרי שנסתלקה ממנו שכינה הוא חשש שמא יש בהם פסול, ולכן ציום וזרזם על ייחוד ה'. כלומר, לפי הפרשנות הזאת, הרמב"ם קטע את הסיפור בתחילתו, וגם זה נכון באופן מסוים.
הכלל הראשון של הר' משה בלהבין דברי חז"ל זה שזה לא מסתבר שאלו יהיו התירוצים. במלים שלו, הסברת, איכשהו, ברמה סבירה, איך אתה מתמודד עם מה שהרמב"ם כתב. אבל לא הסברת למה הרמב"ם כתב את מה שהוא כתב. – יש פה דרישה מאד חזקה לשלימות. כמו שאם יש לך ילד טוב, אתה מצפה ממנו להישגים. אז לפחות אפשר לצפות גם מהרמב"ם ומרש"י שהם יידעו לדבר לעניין. הוא תבע את התביעה הזאת מהחכמים, ומעצמו. הוא באמת ירק דם. עמל התורה שלו לא היה רק השעות הרבות, השבועות ושנים של לימוד תורה. אלא העמל שלו היה לשבר את התפיסות הראשוניות שכל אחד מאתנו גדל אתן, ולחשוב, אולי אחרת. זה באמת עמל גדול. זה קשה מנשוא.
בפירוש לא התכוונתי פה לדברי הספד. אני חושב שהצגנו פה קווים ראשוניים, כלליים מאד, לדרך החשיבה שלו. זוהי התורה שלו. את בית המדרש הזה בו אנחנו נמצאים ייסד ר' משה, ומן הראוי שיילמדו פה את תורתו, בוודאי בימים האלו. שהקב"ה יהיה אתנו תמיד. אין דבר מלבד ללמוד תורה. בורא העולם נמצא בתורה. אין מקום אחר להשיג אותו. מתוך התורה אפשר לצאת ולעשות הרבה דברים, לדעת הרבה דברים. אבל המקום בו אנחנו צריכים לחפש את הקב"ה זה בתוך התורה. ויש אופן להוציא מתוך דברי התורה הרבה מאד אור, הרבה מאד יופי, הרבה מאד חיים. שהקב"ה יהיה אתנו תמיד.
