הודעהעל ידי בינוני » ש' אוקטובר 27, 2018 11:26 pm
עוד קצת על דרכו של הגר"ל.
הגר"ל היה מיוחד ממש בכבוד שחלק לכל אדם שהוא, מנער ועד זקן, כל אחד ממכריו הסתובב עם תחושה שהוא חביב אצלו והוא יקר לו ביותר. מי שיטען לי שזו הייתה שיטה חינוכית, לא אוכל להוכיח לו אחרת, אבל לכה"פ לתחושת רוב תלמידיו, זה באמת ובתמים היה כך, כל אחד היה חביב על הגר"ל בנפשו ממש.
דבר רגיל היה זה. הגר"ל פגש בילד מילדי המתמידים, הגר"ל פונה אליו בחיוך לבבי: איך קוראים לך? איפה אתה לומד? הגר"ל צובט לו בלחיו ואומר לו בחיבה "די שכינה רוהט אויף דיר" [השכינה שורה עליך], או "מען דערקענט אויף דיר אז דו לערנסט אסאך תורה" [ניכר עליך שאתה לומד הרבה תורה] וכדומה. כמעט לכל אחד מהדור השני או השלישי של מתמידים [ולפי המסופר לעיל גם לילדי שכניו] יש זיכרון כזה מילדותו, כשהמאורע הזה צרוב להם בזיכרון ברושם בל ימחק.
מידת קירבתו אל תלמידיו כמדומני שאין שני לה אצל מנהיגי דורנו. כשהיה יושב ב"חבורעס" או "קבוצעס" [סוגי התוועדויות מיוחדות לבחורים], הוא ממש השתעשע עם הבחורים כמו סבא חביב עם נכדיו, שואל חידות תורניות מגוונות, "קינדערלאך מען דארף אייך פארהערן" [ילדים חביבים צריך לבחון אתכם], תשובה לא נכונה זכתה לתגובה חצי מאוכזבת ומחויכת כולה, ותשובה נכונה זיכתה את הציבור כולו במטר של מחמאות "איך האב געוואסט אז מיינע קינדערלאך זענען תלמידי חכמים" [ידעתי שהילדים שלי תלמידי חכמים] במבע קורן של קורת רוח. אם זר היה רואה הקלטה הוא היה בטוח שמדובר ב'חברה' לבחורים. אך כל זה עד שהגיע לדברים העיקריים, אז היה פוצח בדברי תורה בדרכו המיוחדת, מלמד את הבחורים באומנות אמיתית איך חושבים, ולא היה בחור אחד שהיה מעלה בדעתו לעזוב באמצע, לא מפחד – נדיר מאוד שהיה גוער במי שעזב באמצע, אלא בגלל אהבתם אותו של תלמידיו.
ה"קבוצות" היו נמסרות בסוף סדר שלישי בימי שני, ותמיד [לפחות בתקופתי] הן היו מתחילות במימרא אחת קבועה. וכך היה הסדר: הגר"ל היה נכנס להיכל, מתיישב במקומו, מחכה שהציבור ישתתק, ואז היה אומר: קינדערלאך, מען דארף וויסן, [ילדים חביבים, צריך לדעת], אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. כך בכל שבוע מחדש, עד שברבות הזמנים הוא רק היה מתחיל לדבר, וכל הבחורים החרו החזיקו אחריו יחדיו: אם אין לי וכו'. וכל שבוע היה הגר"ל אומר פירוש חדש או מבט חדש במילות המשנה, ורק אח"כ היה ממשיך בדיבוריו האחרים.
שיא הקירבה שלו לבחורים היה לבטח במחנות ה"קעמפ" אחת לשנה. אין שום דרך לתאר כמה היה בכוח איש גדול [גם בשנותיו האחרונות מעבר לגיל השבעים!] לרדת לרמתם של בחורים. תמונה אחת אנסה בכל זאת לשרטט כאן. בכל קעמפ, אחר שהיה הגר"ל מוסר שיחה ארוכה על כמה עלינו להודות לה' על כל הטובות שעושה עמנו בתקופות האחרונות, היה הגר"ל יוצא בריקודים עזים עם הבחורים בשירי שבח והודיה להקב"ה, כשפסגת המעמד היו ריקודיו של הגר"ל עצמו, כשהיה מלמד כל שנה מחדש עשרה סוגים חדשים של ריקודים לכבוד הקב"ה. לא היה בחור אחד אדיש למעמד הזה, כולם עמדו מחויכים צוהלים ועליזים, לא פחות מהגר"ל עצמו. הגר"ל ממש לא היה רקדן מומחה, והמטרה בוודאי לא הייתה "שיעור ריקוד", אבל היה במעמד הזה שיעור עוצמתי בחובת ההודיה להקב"ה, בד בבד עם חיזוק הקירבה הנפשית בין הגר"ל לבחורים. אין ספק שהבחורים הרגישו קרובים אל הגר"ל יותר מאל אביהם.
משפחות שלמות מבני הישוב הישן חבים את צורת קיומם להגר"ל, יש מהם שמצהירים על עצמם בגלוי שלולא קירבתם אל הגר"ל הם היו נראים היום לגמרי אחרת, וכך העיד על עצמו ועל משפחתו גם אחד מהמספידים החשובים בהספדו המרגש. אבל התוצאות לא כ"כ משנות במקרה הזה, כי כאמור, יותר משהייתה זו "שיטה" אצל הגר"ל, הייתה זו האמת הפשוטה של הגר"ל, הוא באמת חיבב ואהב להשתעשע עם תלמידיו, הוא באמת רצה בטובתם לא הרבה פחות ממה שהוריהם רצו בכך.
הגר"ל נדרש גם לפעמים להתנהג בצורה תקיפה יותר כלפי תלמיד. מעולם לא הוציא מילה קשה, יהיה מה שיהיה. הוא לא חסך משבט לשונו, אבל תמיד מצא מילים שיבטאו את המסר הנכון בלי לפגוע או להעליב, בלי לפסול את השני, הוא היה יכול לומר: "אני מאוד מאוכזב ממך, ציפיתי ממך להרבה יותר, ההנהגה שלך לא תואמת את מה שנדרש ממך", אבל מעולם לא יצא מפיו מילים כמו: שקרן, חוצפן, שום דבר לא ייצא ממך, מקולקל, וכדו' וכדו'.
סיפור מבהיל שמעתי מאחד שעזב את מתמידים לפני שנים רבות. מדובר באחד שלמד בישי"ג של מתמידים, והוא עזב את מתמידים בטריקת דלת. פגשתי אותו בלוויה, שופך דמעות כמים. ניגשתי אליו והתחלתי איתו שיחה, וכה סיפר לי, לא יאומן כי יסופר.
"כידוע לך הייתי בישי"ג, ויצאתי כמי שיש לו טענות רבות על הישיבה. אבל הסיפור לא היה ככה. הגר"ל החליט שעלי לעזוב את הישיבה, זה היה בערך בתקופת חנוכה, הגר"ל ניגש אלי, והוא אומר לי שאני לא אוכל להישאר בישיבה, אבל מכיון שקשה למצוא ישיבה טובה באמצע הזמן, אז הוא מרשה לי להישאר בישיבה עד חודש אייר, ושאשתדל לא לחרוג מהכללים בתקופה זו. בכדי שלא יהיו לך בושות שהעיפו אותך מהישיבה – המשיך הגר"ל – אני מרשה לך מהיום ועד חודש אייר למצוא כל יום טענות חדשות נגדי ונגד הישיבה, אתה תגיד לחברים שלך שזה לא מקום טוב וכו' וכו', וכך תיראה העזיבה שלך טבעית מאוד". כך סיפר לי העוזב כשהוא משתנק מדמעות כל משפט וחצי.
עוד סיפור, על בין אדם לבין בני ביתו.
סיפר לי את הסיפור מי שהחזיר את הגר"ל מעיר מרוחקת באחת משבתות ההתאחדות (המקומיות). מדובר בשנה האחרונה, הגר"ל הוא בן שבעים וחמש, ומיד בתחילת הנסיעה הוא מתקשר לב"ב (הגר"ל נסע לבדו בלי משפחתו), ושואל ומתעניין בסבלנות אין קץ: איך הייתה השבת, איך היה האוכל, השינה הייתה נוחה? ואז הוא עומד ומקשיב איך ששכחו לסגור את החלון, ונכד אחד הצטנן, ואז הגר"ל מתחיל להרגיע דקות ארוכות בדברי ביטחון מלהיבים, ושזה בוודאי יעבור ולא נורא, מאריך ומדבר כמו אברך בחודש הראשון אחרי החתונה, מספר על איך עברה עליו השבת, כמה סוגי סלטים היו, ואיך הוא נהנה וכו' וכו'. אומר לי המספר, השיחה לא נראתה שמדובר במי שנשוי כבר יותר מחמישים וחמש שנה, היא הייתה יותר סבלנית ולבבית משיחה של אברך נחמד בשנה ראשונה.
מחזה נפוץ היה לראות את הגר"ל וב"ב עולים את ההר של מנחת יצחק בערב שבת לכיוון התחנה למעלה, כשהוא סוחב חבילה גדולה על שכמו, מזוודה כבדה נגררת בידו (הוא לא ביקש עזרה בלי שיציעו לו לבד), העיקר כדי להקל כמה שאפשר מב"ב את העלייה.
עוד קצת אוסיף בנושא קבלת יסורים באהבה, אף שבנושא זה, כמה שרק אכתוב זה לא יהיה אפילו על קצה המזלג, ובכל זאת כמה סיפורים ללמד על הכלל.
הגר"ל היה יוצא לכל אחת מערי הפזורה לשבות שם פעם אחת בשנה. בשנות הרדיפה הקשות הוא היה מתקבל בבית שמש בזרועות קמוצות למלחמה. באחת השנים הגיע הגר"ל לתפילת שחרית בשבת בבוקר לביהכ"נ, הוא הגיע ראשון, והוא רואה שכל הביכ"נ מלא בפאשקווילים מחרידים נגדו, הוא חיכה שיבוא עוד מישהו, ואז ביקש ממנו הגר"ל לאסוף את כל הפאשקווילים ולתת לו. הגר"ל לקח את כל הערימה, סידר אותה יפה והניח אותה אצלו. אחרי התפילה עשו "'קידושא רבא" לכבודו, והגר"ל פתח את דרשתו בהודעה: יש לי הפתעה בשבילכם, אחרי הדרשה אתן לכם אותה. אחרי הדרשה עברו לפניו כל הציבור אחד אחד, וכל אחד קיבל "מתנה" פאשקוויל אחד. [בהזדמנות אחרת הוא לא היה מסוגל להירגע איך יהודי שומתו"מ מעיז בנפשו להכניס פאשקוויל לארון הקודש].
פעם בשעת לילה מאוחרת הוא חזר לביתו, והוא ראה שפיזרו ליד ביתו המון פאשקווילים נגדו שהוא כופר ואפיקורס. הוא לקח פאשקוויל אחד, קרא אותו, ואז חיפש בין כל הפאשקווילים ברחוב אחד נקי ושלם ולקח אותו עמו. אחרי זה מצאו את הפאשקוויל תלוי בכבוד בוויטרינה בבית שלו.
בשנים הראשונות של הרדיפה הוא היה לומד כל ערב בביהכנ"ס "לעלוב" בשכונת בתי ורשא. פעם אחת נכנס לשם נער פזיז והעיף לו את הכובע תוך כדי צעקת מילות גנאי. הגר"ל כמובן לא התייחס אליו. אחרי תקופה בא אליו הנער [שהספיק להתבגר בינתיים] וביקש ממנו מחילה בדמעות ממש. הגר"ל הושיב אותו לידו, והרגיע אותו שעה ארוכה מאוד שלא ירגיש לא בנוח. בעל המעשה לא סיפר לי מה היה תוכן השיחה במדויק, אבל הוא כן אמר שיצא משם מחוזק באהבת ישראל בצורה מאוד חזקה, וכן שהגר"ל דאג שלא תעלה בליבו מחשבה אחת של טענה או כעס כלפי הוריו ומחנכיו!
המשפט שהוא הכי חזר עליו כל פעם שדיברו איתו בנושא הרדיפות היה: "איך בין אלעמען מוחל, א-ל-ע-מ-ע-ן" [אני מוחל לכולם, לכ-ו-ל-ם].
מובטחני שהוא עומד עתה בשמים וממליץ טובה על כל עם ישראל, שבכל זאת לכל רודפיו היו צדדים של לשם שמים. מוצא טיעונים בלי סוף כמה עם ישראל קשור ודבוק בהקב"ה, כמה הפנים היום הם "הייליגע פענימלאך". שלמרות הכל עולם התורה פורח. ושבוודאי מגיע כבר לעם ישראל הקדוש והטהור שהקב"ה ירעיף עליהם טובה בפנים גלויות ממש.
נערך לאחרונה על ידי
בינוני ב ש' אוקטובר 27, 2018 11:42 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.