יענק'ל כתב:מחכים לדברי הרב השוחט
לא לפני שיירגעו הרוחות (והעיתונאים ושולחי רשימות תפוצה נרחבות). אם בכלל.
הרוחות צרבוני לאחרונה (רשימה על הגרנ"ק, שנלקחה מכאן ללא רשות, במצב של טיוטא לא ראויה להפצה וכו').
ולמה אם בכלל. מפני שיש לו משפחה ששמעו ממנו הכל. והם זכרנים ודייקנים.
במקום שיש איש, תוכל להיות פיש.
את הקטע הבא, לא ראיתי שסיפרו. שמעתיו מפיו כשישבנו יחד באבילות. והוא משקף את עוז רוחו ומרצו כבר בנעוריו.
א.
נפטר בירושלים יהודי גלמוד בשם ר' יעקב שמש.
מדובר בשנים הסמוכות לפטירת מרן החזון איש. ר' אריה היה בפטירתו על סף ה17.
המשטרה רצתה לקחת את הגופה לנתיחה.
הקנאים ארגנו שמירה הדוקה סביב מיטתו בבית החולים ביקור חולים.
מרן הגרי"ז הורה לסייע בתורניות הללו, ור' אריה ניצב שם כחייל נאמן. הוא היה גם גיבור חיל כפשוטו.
בשלב מסויים, כמדומה כעבור שתי יממות מורטות עצבים, ניסו לארגן שם הברחה של הנפטר ובקשו מהבחור אריה לסייע.
הוא אמר שהוא נמצא שם בגלל הגרי"ז והוא לא יכול לסייע למעשה משמעותי כזה ללא הוראה ממנו.
ניסו לשכנעו שאין צורך והשעה דוחקת ויש הזדמנות וכו'. הוא התעקש ורץ לבית מרן הגרי"ז ברחוב פרס. ממש קרוב.
הגרי"ז הקשיב לשאלה ואמר לו "אינני יודע" !
ר' אריה שאל אז מה לעשות למעשה, לעזור או לברוח משם. אמר הרב, הרי אינני יודע.
התעקש ר' אריה, הרי צריך הכרעה מעשית. אמר לו הרב נכון שצריך אבל מה אעשה שאינני יודע מה צריך לעשות.
ר' אריה כנער צעיר ממש (בין 18 ל20) הרים את קולו (אולי אף דפק על השולחן) ואמר: וכי לרבינו יש את הפרויליגיה לא לדעת?
הרי החזון איש לא חי כבר, ושאלות שדורשות דעת תורה נוצרות כל הזמן, ואיך יתכן שהרב "מרשה לעצמו" לא לדעת?
הרב אמר לו המתן רגע ואחשוב בדבר.
ואז אמר לו כך, קשה עלי להתיר מעשה כזה. לכן תחזור לשם ואם אכן זה מה שעושים אזי תסייע בידם.
אבל אני מבקש מהרבש"ע שלא יגיעו לידי מעשה זה ולא יהיה צורך בו.
ר' אריה רץ שוב למקום, מדובר ברגעים ספורים ממש, הוא מוצא את כולם מחוייכים ומשחררים אנחות רווחה.
מבשרים לו שהרגע ממש ניגש אליהם מפקד המשטרה ואמר שהוא רואה שהם לא יישברו,
על כן המשטרה מוותרת על הנתיחה והם יכולים לקחת את הנפטר לקבורה....
ר' אריה הוסיף שאע"פ שחשקה נפשו לספר על ה"מופת" של הרב, אבל הוא התבייש לספר על העזות הזו.
אבל מה הוא יכל לעשות שהרב עצמו אמר לר' משה שטרנבוך, לא ידעתי שגיסך אריה כזה חברמן.
הוא היה כאן ודפק על השולחן וקיבלתי את דבריו...
ר' משה שאל מה קרה, הרב אמר לו תשאל את גיסך...
ממילא הוא כבר היה מחוייב להודות ולספר את כל הסיפור...
זה מעניין לראות איך חוש האחריות המופלג שלו היה כבר פעיל במלוא עוזו בשחר נעוריו.
ב.
ביום ראשון אור לחי כסלו, מסרתי את השיעור השבועי שהיה מוסר בביהכנ"ס מוסאיוף, [צופים בו כמה עשרות במקום וכמה מאות אלפים בלויין].
בס"ד סיפרתי והגדרתי קצת. אולי אעלה את הדברים להלן בהודעה נפרדת.
ג.
שמעתי את הרב בויאר (המרצה) בבית האבל. הוא סיפר שבאברכותו הצעירה היה קשור לרבי דוד מנהריה. יום אחד אמר לו רבי דוד, שיילך לשמש את ר' אריה. ושירשום כל מה שהוא רואה ושומע. וזה יבוא לו לשימוש בהמשך חייו. הרב בויאר נצמד לר' אריה בתקופת ירושלים, והיה עמו במשך 7 שנים. בחלקם הגדול היה עמו כל יום כ12 שעות. בהם הסיעו, ודאג לקבלת הקהל, וגם ללבושו ומאכליו וכדומה. [הוא לא היה דואג יותר מדי לעצמו].
לילה אחד, הרב בויאר כבר בביתו אחרי המפיל, מתקבל טלפון מר' אריה. הגב' בויאר מרימה. ר' אריה מבקש שיבוא מיד עם תפילין. הגב' אומרת שבעלה אחרי יום שלם וכבר אמר המפיל. ר' אריה מתעקש. פיקוח נפש דוחה הכל. הוא עצמו ניגש לטלפון ועושה קולות, נו אהה וכו'. ר' אריה אומר לו חבל על כל רגע. גם אם תהיה מוכרח לדבר אחרי המפיל זה נדחה מפני פיקוח נפש, ויתכן שתוכל לשתוק.
הרב בויאר נוסע לבית ר' אריה, אוסף אותו, והם יוצאים לכיוון עיירה דרומית ביותר. כמה שעות נסיעה. בדרך ר' אריה מסביר לו. אחרי שיצאת ממני, אני מקבל טלפון מאיזו נערה מאותו יישוב. מספרת לי שיש לה חברה נאמנה שרוצה לברוח מהבית הדתי ולגור עם איזה איש מהני אינשי דלא מעלי. היא כבר יצאה הערב, אבל אבא שלה תפס אותה והחזירה. אבל היא מתכננת להיות מחזירים אותה והיא משתלחת. בקיצור החברה סיפרה לה שהיא הולכת לישון עם בגדים והמזוודה ארוזה, ועל הבוקר עם אור ראשון היא בורחת. החברה הרגישה אחריות והתקשרה לר' אריה. הכתובת של כל יהודי לכל ענין.
מה התכנית? אין תכנית מוגדרת. כך מתנהל ר' אריה תמיד. ללא תכניות מוכנות. ר' אריה קיבל את הכתובת והוא בדרכו לשם. יעיר את הבחורה וידבר איתה.
מגיעים לכתובת. בערך 3 בלילה. ר' אריה דופק. הרי זה פיקוח נפש. אין שום חשבונות. האבא בסוף פותח מבוהל. רואה רב בעל צורה נאדרה בקודש, שפניו מאירות. ר' אריה אומר לו אתה בטח יודע קצת מה קורה עם בתך שרוצה לברוח. נכון שהחזרת אותה. אבל נודע לי בדרך לא דרך שהיא עדיין באותה התכנית. לך ראה שהיא ישינה מוכנה ומזומנה לקראת ה"ויברח". האבא מביט ומאשר. ר' אריה אומר לו תעיר אותה ותאמר לה שרב גדול מבני ברק הגיע במיוחד כדי לשוחח איתה והוא מחכה לה בסלון.
הנערה מגיעה. ר' אריה מדבר איתה כמה שעות, כמו שרק הוא ידע לדבר. מסביר לה איזה רעיון איוולת זה. מבטיח לה לימודים ועבודה ולדאוג לה. הנערה השתכנעה באמת מכל ליבה. אבל חוששת מנקמת הבריון. ר' אריה מבטיח לטפל גם בזה.
עוברים כמה שבועות, ר' אריה מזדמן למקומו של אותו איש. אומר לנהגו המסור עלה לאותו פלוני לדבר איתו ולהרגיעו. הרב בויאר חשש מעט אבל ר' אריה הרגיעו והבטיחו שיהיה בסדר. ואכן הרב בויאר הצליח להרגיע את ההוא, וההוא קיבל שזה לא מתאים וכו'. ר' אריה מיהר להרגיע את הנערה ומשפחתה שאין כבר מה לחוש לאותו פלוני.
כעבור שנה, ר' אריה אומר להרב בויאר, הנערה ההיא שנסענו בלילה וכו' באה מקודם להזמין לחתונה. ולא זו בלבד שעומדת להקים בית נאמן כראוי, אלא שהחתן בן תורה!
ד.
עוד סיפר הרב בויאר באותו מעמד. סיפור קצת שמיימי על גבול ההזוי.
יום אחד נוסעים להרצאה בצפת. כשהגענו ניגש אלינו יהודי מאד מבוהל, שואל אתה באמת הרב שכטר ואתה מוסר עכשיו הרצאה כאן?
מה יש. היהודי מספר שחלם אתמול שהוא בבית דין של מעלה ודינו נגמר שמישהו יוריד לו פטיש על הראש. עומד שם אחד בשם הרב שכטר ואומר לבית דין למה לגמור איתו. הוא גר בדלתון לא רחוק מצפת, ומחר אני מרצה בצפת. אתם תדאגו שהוא יבוא להרצאה ואני אדאג להמשך. ועוד חלמתי שאיזו נערה ממשפחה שאני מכיר, נופל עליה משהו כבד והיא נמחצת למות.
התעוררתי וזלזלתי. אבל כעבור כמה שעות אני מקבל הודעה שהנערה מהחלום נהרגה. נבהלתי מאד וביררתי בארגוני תשובה וכו' עד שנודעתי שבאמת הרב שכטר מוסר היום בצפת. לכן אני כאן ואני שואל אותך אם זה חלום אמיתי, כלומר באמת היית בשמים ואמרת וכו'?
אומר לו ר' אריה אתה עוד שואל אם זה אמיתי? הרי ראית שהנערה נהרגה, וראית שאני באמת בצפת, למרות שלא שמעת עלי כלום לפני כן. ובכן, שואל ההוא מה עלי לעשות. אומר לו ר' אריה עליך להיכנס להרצאה ולחזור בתשובה שלימה, וקח טלפון שלי ואני אמשיך להדריך ולכוון אותך. ואכן ההוא כמובן נעשה יהודי ירא ושלם.
ה.
עוד סיפור מפי הרב בויאר.
בתקופה שעבדתי אצל הרב שכטר, בוקר אחד אני בא לעבודה ואני רואה למרגלות הבית תאונה מזעזעת.
אשה רצה אחרי ילדה הקט שירד לכביש. הילד ניצל אבל היא נדרסה על ידי רכב כבד.
המחזה היה נורא. רגליה בלטו מחוץ לרכב וחצי גופה היה נראה כמחוץ בפנים.
נאלמתי. כפשוטו. לא יצאו לי מילים מהפה מהטראומה.
עליתי לביתו (ברחוב מנחת יצחק) והתפרצתי באמצע קבלת קהל ואני מסמן לו שמשהו נורא קורה למטה.
הוא לא הבין למה איני מדבר, אבל קלט שצריך לרדת, הוא רץ מהר למטה ואני אחריו.
הוא קלט את המחזה וכבר עמדו סביב אנשים רבים להביט. חיכו למנוף וכו'.
הוא שאג: אשה צריכה עכשיו את התפילות שלנו ואנחנו מחשים, בואו יחד לבית הכנסת הסמוך.
הוא רץ וכולם רצו אחריו. הרחוב התרוקן. הכריזמה של ר' אריה.
הוא הסיט את הפרוכת פתח את ארון הקודש ופתח באמירת תהילים בבכיות נוראות וכל הקהל אחריו פסוק בפסוק.
עד שסיימנו, ירדנו, הרחוב כבר היה ריק. האשה פונתה וכו'.
לא שמענו שהאשה נפטרה, אבל לא ידענו הרבה פרטים.
באותה תקופה, ממשיך לספר הרב בויאר, כבר הייתי מוסר שיעורים בסמינר הישן הסמוך.
יום אחד סיפרתי את הסיפור הזה בשיעור. נערה אחת אמרה, זו הרי אמא שלי...
למחרת כשאני בא לעבודה אצל ר' אריה, הוא אומר לי סיפרת את הסיפור עם האשה והתהילים...
אתמול באו כאן האשה ובעלה, בריאה ושלימה, באו להודות.
רק אתמול שמעו מבתם על התהילים. האשה חשה בוודאות שזה מה שהציל אותה, ובאים להודות.
בשולי הדברים. הרב בויאר אמר שיש לו רשימות רבות מאז. ואני כולי תקוה שהוא יפתח את אוצרותיו לציבור.
ו.
היתה תקופה שהיו שהעבירו עליו ביקורת. [הרצאות לנשים למרות שהוא אלמן וכדומה].
הייתי מאד מעורב בזה בשעתו ואני מכיר את המקרה הכי מקרוב ששייך.
אבל מפני הכבוד [של כל הצדדים] אני לא מפרט. ואני ממש מקוה שגם אחרים יכבדו.
[אומרים שממש ממש לא כדאי לשחק באש !].
רצו לרתום את הרב שך זצ"ל. הוא אמר להם: עם יהודי שקנה את התורה בכל מ"ח קנייניה אתם רוצים לריב?
עבר זמן מה, הרב שך עוד היה בחיי חיותו אבל מסוגר בביתו. ואז יצאה הביקורת.
הייתי נוכח עם משלחת אצל הרב שטיינמן ולהבחל"ח אצל הגרח"ק. שמענו דברים, אבל זה היה פרטי. לא לפירסום.
[רק יותר מאוחר קרו כמה דברים, והגראי"ל תלה זאת בשפיכת דמו, ואז קצת התפרסם. ובזה השתיקה יפה].
מה שכן אפשר להזכיר, ולכן אני כותב את כל הקטע הזה בכלל. היתה אז עצרת חיזוק בככר ברטנורא.
מורנו הגרנ"ק שקיים תמיד בנפשו לא תגורו מפני איש, אמר שם ברמיזה אבל כולם ידעו היטב למה הכוונה,
אם קם יהודי ועושה לבדו בכוחות עצמו את מה שכל אחד ואחד מאיתנו מחוייב לעשות, עוד מעבירים עליו ביקורת?
ז.
בתקופה ההיא החלה להיווצר תופעה של בני נוער יוצאי הבתים שלנו המתגודדים בליל שבת ברחובות קריה.
היו שרצו להילחם בכח.
ר' אריה, נאמן לשיטתו, פתח אז את השיעור שלו בליל שבת ברמת אלחנן. מין עונג שבת שכזה.
שעות רבות של אור החיים הקדוש, עם סיפורי צדיקים, שירה, על רקע בירות ופיצוחים.
הרחובות נתרוקנו !
[כשר' אריה עבר לירושלים והשיעור ההוא נסגר, אולי הסדר הפוך, הרחובות התמלאו שוב !].
ח.
סיפר לי אבי מורי זצ"ל שהוזמן לשלום זכר אצל ר' אריה, כשנולד בנו הראשון. תשכ"א.
הוא היה אז גר ברחוב ירושלים, והיה לו שיעור קבוע.
באמצע השלו"ז בבית שלו, הוא נעלם לכחצי שעה למסור שיעור קצר...
[אאמו"ר העלה זאת לדיון, אם נכון לעשות כך.
אפשר להתווכח על שיקול הדעת, אבל לא על המסירות ללומדים].
ט.
ביום שלישי היה הספד ברמת אלחנן.
הרב זילברשטיין שליט"א הגדיר אותו "אוהבו של דור".
על פי לשון רש"י מופלא בנביא על הפסוק ויצו עליו במפגיע.
הביא שר' אריה היה מספר ברגש רב על יהודי ליטאי בשם ר' ישעיה קוואס שביקש לעשות למען כבוד התורה.
היה לו קרוב בפרנקפורט בעל ממון.
צעד ר' ישעיה ברגל מליטא עד פרנקפורט, התרים את קרובו בסכום עצום, והעביר את הכסף לר' יצחק אלחנן.
מכסף זה נפתח הכולל הידוע בקובנא שגידל גדולי עולם.
וזכה אותו ר' ישעיה לבנין וחתנין מופלגי תורה.
[מן הסתם יש עוד נוסחאות. אבל הרב משער שאולי כך שמע מהחזו"א].
שני דברים שבערו אצל ר' אריה. יהודי שרוצה לעשות למען התורה ! בנין וחתנין רבנן !
לא פלא שהוא נמס לגמרי בספרו זאת....
עוד הביא משהו שר' אריה כתב בעת צרה, כנראה מלחמת המפרץ.
הוא פותח בהצעה "נתחזק יחד להציל את הדור".
והוא מפרט כיצד מצילים.
א. שמירת התורה והמצוות. ב. זהירות בכבוד התורה. ג. להוסיף פרק משניות או דף גמרא או שעה של לימוד.
ד. זהירות מלשה"ר. ה. לכוון טוב יותר לפחות בתפילה אחת. ו. שמירת העיניים.
ז. להתרחק מספרים החיצוניים שהם מקור כל חטאת (טרום האינטרנט). וכן מעיתונים.
ח. בדור הזה אין ביהמ"ק ונשאר לנו רק עמל בד"א של הלכה.
וסיים שעלינו לשאוף לגדולות, ואז הקב"ה ישלח לנו את אליהו הנביא.
עוד הביא שסיפר לו ר' אריה:
בתקופת הבחירות לעיריה פגשתי ילד חריף בן 10 שהיה קורא ומתעמק בכל החומר התעמולתי.
שאלתיו: וכי בדעתך להיות ראש העיר או סגנו? השיב: לא!
אמרתי לו: א"כ בוא ננצל את הזמן.
קבענו ללמוד בהפסקה שלו בצהרים. כל יום לפחות עמוד, לרוב הרבה יותר.
עד הבר מצוה שלו סיימנו 3/4 ש"ס.
והיום הוא מהת"ח של הדור!
עוד הביא שר' אריה היה רגיל לצטט ברגש רב את הזוה"ק שאומר
שאפילו קהילה אחת או כנישתא חדא שמתאחדים לעשות יחד רצון אבינו שבשמים יכולים להביא את המשיח.
והיה אומר לכל מיני קבוצות מתלמידיו הרבים, הבה נתאחד ונביא את המשיח...
י.
אח"כ הספיד הרב סילמן.
פתח ואמר שלא מתאספים להספיד, אלא כדי לשלם חוב וכדי ללמוד.
חוב של כלל ישראל, ליהודי שמסר את נפשו כל ימי חייו כדי לקרב יהודים.
היה ממייסדי ערכים, וקירב בעצמו רבבות יהודים לתשובה.
אין מספר לדרשות של יר"ש טהורה שמסר, ובתוכם גם ברמת אלחנן.
ונלמד על ידי שנביא מדבריו בכמה נושאים.
בענין
כבוד שמים, הביא מדבריו בזמן מלחמת המפרץ.
וכה אמר ר' אריה בשם החת"ס.
מעשה במלמד אהוב שתלמידיו לא הקשיבו לו בלימודים.
אמר להם אם לא תקשיבו אסטור לעצמי... האיום עזר למעט זמן וחזרו לסורם.
אמר המלמד אצטרך לצבוט את עצמי חזק, למדו מעט ושוב רפיון.
הוסיף ואמר אכה את עצמי במקל, התחזקו ונתרופפו.
אמר המלמד לא תהיה לי ברירה ואקפוץ מהחלון.
קם א' התלמידים ואמר, טוב מאד, יהיה לנו חופש...
העניש המלמד והכה את אותו תלמיד.
והנמשל. כל עוד איכפת לנו כבוד שמים, צערו של הבורא ית', לא לוקים.
כשחלילה רוצים לשכוח את הקב"ה, צריך להכות.
ואז אמר ר' אריה שאחרי הההשכלה והציונות, עברו את שלב המקל, באה השואה.
שוב הרשעים העבירו כמליון יהודים על דתם,
ושוב אנחנו בשלב המקל, מדינות וארגוני טרור מדרום ומצפון וממזרח,
[ולאחרונה התעוררות אנטישמיות באירופה ואפילו בארה"ב].
אנחנו בשלב המקל ביד המלמד, וצריך לשמור על עצמינו שימשיך להיות איכפת לנו מהקב"ה !
בנושא
חינוך הילדים.
הביא מר' אריה לעורר שעל ההורים להיות מעורים הרבה בחינוך הילדים. להתעניין הרבה אצל הצוות, ללא הרף.
והקדים מעשה שאברך אחד היה מאושפז בבי"ח.
רה"י הזמין מונית בשבת ושלח קבוצת בחורים לבית החולים בעצם השבת שיאמרו לצוות שהאברך הזה הוא הרב שלהם.
הבחורים תמהו על ההנהגה הזו. מדוע חילול השבת הזה?
במוצ"ש הסביר להם רה"י, שבבתי חולים עלולים להזניח.
אבל כשרואים שהחולה חשוב וידוע, נזהרים לטפל בו כראוי. ולכן זה פיקוח נפש להגיע ולהחשיב את החולה.
כך ממש, כשהורים מרבים להתעניין בילדם, הצוות החינוכי מתאמץ יותר.
באותו ענין עורר, שאם הצוות מיידע על בעיה לילד, יש הורים שרוגזים על כך.
צריך להתעורר ולהבין שהם עושים טובה עצומה, מסייעים לתפוס את הבעיה כשהיא מתחילה.
אז אפשר לטפל בקלות, ולהתפלל הרבה בזמן,
ולחסוך צרות צרורות בהמשך.
בקשר ל
תפילה סיפר ר' אריה ביטוי נורא ששמע מהחזון איש.
אחותו הקטנה פעשא מרים, לימים הרבנית קנייבסקי ע"ה, חלתה מאד בגיל שנתיים.
כבר היה לאחר יאוש, הח"ק הורידוה כבר לארץ...
אבל הבחור אי"ש המשיך להתפלל מקירות לבו. הילדה החלימה.
אמר החזו"א "זו לא היתה אותה פעשא מרים", כביכול הראשונה נלקחה וניתנה אחרת תחתיה...
כח התפילה !
בקשר לחינוך ל
קדושה וצניעות.
סיפר על בחור שלמד בחברותא עם החזון איש.
לבחור היו שרוולים קצרים. בכל פעם שנגע מעל המרפק שלחו החזו"א ליטול ידיו.
עד שאמר לו החזו"א, אתה רואה שלא שייך ללמוד כך בקדושה,
מעתה תלבש בגדים עם שרוולים ארוכים.
בנושא
אהבת ישראל.
היה רגיל לעורר הרבה כמה אפשר במילה אחת טובה להחיות יהודי,
וכמה להיפך חלילה, במילה רעה, ואפילו בעיקום אף. כי באפם הרגו איש.
והיה מצטט הרבה מדברי הח"ח בהקדמה שביהמ"ק נחרב בגלל שנאת חינם,
ובוודאי אינו יכול להיבנות עד שנתקן זאת באהבת ישראל גדולה.
וסיפר בהקשר לזה שהוזמן לדבר בעצרת תשובה בעשי"ת בבנייני האומה, בפני אלפים מישראל.
הוא התקשר לידידו הגאון המופלא רבי חיים ברים להתייעץ על מה לדבר.
אמר לו הגרח"ב, ידועה האימרה כיפורים מלשון כ-פורים, וקטן נתלה בגדול, הוי אומר פורים גדול מכיפורים.
במה הוא גדול?
ביום כיפור מבקשים מחילה, אנשים אומרים שמוחלים, אבל הלבבות לא באמת מתקרבים, והקפידה לרוב נשארת.
בפורים באים אל השני עם משלוח מנות. זה יוצר קירוב אמיתי.
וסיים הרב סילמן שר' אריה עצמו היה בעל לב טהור ונקי באופן מופלג.
ידע למחול ולשכוח !
יהי רצון שיערה עלינו הקב"ה רוח קדושה ורוח של אהבת חינם !
יא.
אח"כ הספד ארוך ע"י א' מבני המשפחה, הלוא הוא כותב הטורים,
בערך אותו ההספד הנזכר לעיל אות ב.
אולי אזכה להביא בס"ד מהדברים בהודעה נפרדת.