הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' אוגוסט 22, 2021 11:06 pm
כאשר יעדתי, הנני בס"ד מגיש לפני הציבור את עיקרי הדברים כמו שנכתבו ע"י ידיד,
והוגהו ונערכו קצת על ידי.
הדברים אמורים להתפרסם באיזו מסגרת,
ועל כן נא לא להעתיק, כל הזכויות שמורות.
אחר מיטתו של הגאון הגדול מרא דכולה תלמודא גאב"ד טבריה רבי אברהם דוב אויערבאך זצוק"ל
מפי חתנו הגאון רבי יהושע ולדמן שליט"א
כח התורה
פעם דיברתי עמו באיזה ענין שקשור לנושא מציאותי כלשהו, ובסיום הנידון לכאן ולכאן, אמר כהאי לישנא 'מה נעשה, ובגמרא הקדושה כתוב אחרת', ובכך חתם את הענין...
היה אומר שהנה נס קריעת ים סוף היה נס נשגב שעליו אמרו ישראל 'שירת הים', אולם הנה נתבונן לקושטא דההלכה של 'פלגינן דיבורא' ו'פלגינן נאמנות' שחידש רבא שאפשר לחלוק עדות לשתיים, חציה מתקבל גם לענין דיני נפשות, וחציה מושלך ככלי אין בו חפץ, הלא זהו פלא עצום פי כמה, דהא קרי"ס הוא נס בטבע לחלק מים לשתיים, אבל כאן זהו חידוש בתורה שהיא יסוד הבריאה כולה, וביום שחידש רבא את חידושו זה רעשו וגעשו כל העולמות כולם.
כבוד התורה
זכיתי לראות בעיני כבוד התורה מהו, כשהשתתף בשמחת חתונה, ואמרו לו שהנה אמור להגיע כאן בדיוק כעת אחד מגדולי התורה המובהקים, עמד איפה והמתין, והנה כאשר ראה כי מרחוק מופיעה דמות אותו גדול, מיד רץ כנער צעיר ממש, במהירות ובחדוה לקראתו, וכבדו בכבוד מלכים.
שוב ראיתי ממש כעין זה פעם אחת בבית מדרשו, אמרו לו שהנה אמור כעת להכנס לביהמ"ד אחד מגדולי התורה, ורץ את אותה הריצה בחדוה ובחרדה, עין לא ראתה.
דקדוק המצוות
נטילת ידיים אצלו היתה עבודה גדולה, כמדומני שאף החמיר על עצמו שנט"י בעיא 'עיון ובדיקה' כמו לטבילה, וכך היתה דרכו בקודש כל פעם קודם שנטל ידיו, הנה מעיין היטב בכל אצבעותיו וציפרניו, וזאת בנוסף לכך שגידל ציפורן לבדיקת הסכין של שחיטה, כך שהיתה זאת 'עבודה' שיכולה היתה להמשך כמה דקות, אבל החידוש היה בעת זקנותו כשנזקק ל"ע לכל פעולה כמעט לסיוע, לא ויתר כי הוא זה על הקפדתו זו, ויהי הדבר לפלא.
ידועים דברי הביאור הלכה (סי' ס ד"ה וי"א) וז"ל, ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה. ועי' במנ"ח מצוה שכה ובשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' א.
והגרשז"א העיר בזה, שאם דברי הביה"ל כפשוטם, איך מלבישים ט"ק בבית המרחץ והוא אסור לכוין כוונת המצוה והוי כאילו הולך בלא ציצית. ומהאי טעמא אמר לי על עצמו שמקפיד שלא ללבוש ציצית בלילה אם אינו בטוח שיוכל לקום מיד עם עלות השחר, ולכוין לשם מצות ציצית, וכך היה מנהגו כל השנים, לקום באופן טבעי ע"י השחר ומכוין לשם מצות ציצית ובדר"כ היה חוזר לישון.
באשפוזו הראשון כששכב על מיטתו בבית החולים ביקרו אחד מגדולי ראשי הישיבות, ושהה אצלו משך זמן נכבד, וכל פעם שהתחיל רה"י לדבר בדברי תורה, מיד הסיט מו"ח זללה"ה את הנושא, או התחמק, ולא היה זה הדבר נעים במיוחד... אבל ידענו מה היא הסיבה, חשש בעקבות מצבו לכך שגופו לא במצב הראוי לכתחילה לדבר בד"ת, וממילא היה פשוט אצלו שלא שייך להקל בזה מפני איזה סיבה שתהיה... והדבר חזר על עצמו גם באשפוזו בשנה האחרונה.
חביבות המצוות
בלילה של יו"ט ראשון של סוכות היה ידוע בביתו שזה בבחינת 'ליל שימורים', לא היה מצליח להרדם בקושי, השינה היתה ממנו והלאה, ובזקנותו היה זה ממש קשה. כמה וכמה פעמים באמצע הלילה, היה קם ומבקש כבר ליטול לולב, 'נו, כבר אפשר ליטול את הלולב'... ולא היו מצליחים לשכנעו שעדיין לילה, עד שהראו לו בשעון שיש עוד זמן רב, כך חוזר על עצמו מספר פעמים.
גם לילה או שתיים קודם ליל הסדר לא היה מצליח להרדם בשנתו, ההתרגשות שלו גאתה, 'תיכף מגיע הלילה הגדול', היה זה משפיע, בעיקר בסוף ימיו, על כל כוחותיו ביממה שלפני ליל יו"ט, וממילא שיבש גם את סדרי ארוחותיו, כך שלליל הסדר כבר הגיע בלא כוחות, מותש ומיוגע מאד, אבל כל זה היה רק עד ה'קדש'...
היו לו כמה וכמה אתרוגים, כל אחד היה משובח ונאה מאד ביופיו ובשלימות מראהו, אתרוגים וגם לולבים שאין בנמצא כאלו, ומכל מקום כל מי שהביא לו איזה אתרוג שמצא חן בעיניו, היה מיד מוציא מהכיס, פעמים שאותו אחד ביקש מאה, הוציא לו שטר של מאתיים, ההרגשה היתה, מה הם שטרות עלובים לעומת 'חפצא דמצוה'.
הנכדים היו לוקחים כמה שרצו ממה שהיה בבית, שנה אחת לאחר חג הסוכות רצו הילדים לקחת את האתרוג, מיד אמר בהחלטיות, 'באתרוג לא נוגעים', הרגישו, זה חלק מהחיים שלו, הוא והמצוה חד הוא, איך ניתן לקחת לו זאת?.
ברכת המצוות
כל בוקר באמרו ברכת התורה, עוד לפני ה'ונהיה אנחנו וצאצאינו', עצם הזכות העצומה 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה', איזה התרגשות! עד כדי בכי.
כל פעם שבירכו ברכת המזון, גם אחר שזימנו, ראיתיו ממתין כעשרים שניות, מסתכל סביבו כמביט מה נהנינו בסעודה זו, כדי לדעת על מה להודות, ואז היה מתחיל כמונה מעות.
כשהיה קורא בתורה, והיה מגיע לפרשת העקידה, איזה התרגשות, לא ניתן לתאר, עד כדי דמעות, והיו מרגישים השומעים, כיצד אברהם אבינו עומד עם המאכלת לשחוט את בנו, והקב"ה אומר לו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה...'
לפני ה' בכל מצב
הפלא הגדול שהיה בו תמיד, ואין לי על זה ישוב אמיתי, כיצד נשאר למעלה מששים שנה בשיא תקפו ובשיא גדולתו וגובה מושגיו ורוממות עבודתו, עם כל עבודת התפילה, והרקידה העצומה והמופלאה ב'שמחת תורה', במקום שלא היה לו כמעט בכלל חברה ואוירה של ת"ח, אפילו של אנשים שיכול היה להשתעשע עמם בלימוד... הלא הדבר מפליא, שלא הרגישו שום 'התייבשות' במשך השנים, ואדרבא... העפיל גבוה מעל גבוה...
אבל היה מספר שני סיפורים פעמים רבות ומתרגש בהם, וחושבני שזו מהותו בעצמו: הסיפור האחד על הרבי בעל ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זצ"ל שעבר את כל מאורעות התופת בגיא ההריגה, ובנו האדמו"ר רבי אליעזר זצ"ל מחיפה היה מספר בדמעות את אשר ראו עיניו, כי אביו בתוך הרכבת למחנות המות, הגיע יום 'שמחת תורה', והיה לו בידיו כל העת ספר תורה קטן שעליו שמר מכל משמר, והנה, לקח הרבי את ספר התורה ורקד, כפשוטו, בתוך הרכבת, 'שישו ושמחו בשמחת תורה', הלוך וחזור אנה ואנה.
הסיפור השני ששמע בעצמו מהגבאי רבי יוסף אשכנזי ששימש את ה'דברי יואל' מסטמאר זיע"א והעיד את אשר ראה במו עיניו, שהרבי במחנה 'ברגן בלזן' שהה עת הגיע יום שמחת תורה, וכמנהג אדמור"י הונגריה שרק האדמו"ר רוקד לפני כל החסידים... והעיד הגבאי, לא היה שום שינוי והבדל בין ההקפות שהיו ב'ברגן בלזן' להקפות באמריקה לפני אלפי החסידים הדבוקים למראהו...
והיה מוסיף מו"ח זצ"ל, וכי מה באמת ההבדל, הלא רוקד הוא 'לפני ה'', ומה משנה מי רואה אותו, והלא אדרבא, פעמים שדוקא בחברת אנשים אין האדם מצליח להתרומם כיכולתו.
מידת האמת
סיפר לי עד ראיה שהיה בשעת מעשה אצל הסבא מרן הגרש"ז זצוק"ל, ושהה שם באותה העת מו"ח זצ"ל, ואמר חידוש נפלא באיזו סוגיא, ושאל עליו אי מי מהנוכחים קושיא על החידוש, ומיד רגע כמימריה, הגיב 'אכן צדקו דבריך, חוזרני בי', ואח"כ הגיב רבי שלמה זלמן בהתפעלות, 'אה, בני ר' אברהם, במידת האמת גדול ממני'...
ממש כעי"ז זוכרני אמר פעם מהלך נפלא לבאר איזה ענין, והקשה עליו ת"ח אחד קושיא גדולה מגמרא שלכאורה פורכת את המהלך, ומיד הגיב בשלל תירוצים, אולם רגע מיד אח"כ, התנער ואמר, 'לא, זה לא תירוצים אמיתיים, זה תירוצים לתרץ לעצמי כיצד לא זכרתי את הגמרא הזו, כאלו תירוצים אינני רוצה, חוזרני בי, צדקו דבריך'...
התבטלות ואהבה לכל נקודת אמת אצל יהודי
היה מתבטל ממש כפשוטו והיה 'יוצא מהכלים' למראה ולמשמע כל נקודת אמת שראה באיזה יהודי, ופעם ראיתיו שפגש באמצע הרחוב בחור עם מבט טהור, אפשר שאפילו אינו מוגדר ממש כבן ה'ציבור החרדי', ופשוט מרוב התרגשות קם ונשקו על ראשו...
בגשתו לפני העמוד כשליח ציבור בימים הנוראים בתפילת המוסף היה מזדעק בקול רם (בתחינת 'היה עם פיפיות') 'ועמך מסביבים אותך כחומה...' ושאלוהו בבית, מה מתכוין שם.. ואמר 'וכי לאברהם הזכות לבקש מלכיות, הלא פלוני שמתמסר לקביעות עתים לתורה מימין, ואלמוני שמוסר נפש על שמירת הטהרה משמאל, זהו 'ועמך מסביבים אותם כחומה'...
עבודה שבלב זו תפילה
לא היתה אצלו מציאות כזו של לדלג בתפילה, תמיד היה פותח מ'מודה אני' עד קרבנות כסדר, ועד 'אני מאמין', ללא שום דילוגים, ההרגשה היתה, כמו אדם שאוכל ארוחה, וישנם מנות מסודרות, לא שייך לדלג איזה מנה...
תמיד ראיתיו בפסוקים שבסוף 'אשרי', 'רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד', מוחה לעצמו כף אל כף... [ובשנים האחרונות היה דופק על השולחן] אחר שנים ראיתי ברש"י בברכות ל"א. בזה"ל "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה, כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו"...
בשירת הים של כל יום ויום כמה התרגש! פעמים שעם התנועות ידיים ורגליים היו מרגישים הסובבים כיצד המצרים טובעים כעת בים, ועם ישראל עומד על שפת הים, וכו'. כולו מלא חיות דבר יום ביומו.
באמירת 'אין כאלוקינו' היה מרעיש בכל בית הכנסת בקול רם, ופעם ביאר שהנה מהי אמירה זו, זהו סיכום של כל מה שדיברנו והתפללנו כל התפילה כולה, מהי המסקנא? 'אין כאלוקינו... אתה הוא אלוקינו...'
היה תמיד מקפיד על 'פיטום הקטורת' מתוך הסידור, ולא היה מוותר כי הוא זה על כל הקפדה, היה הולך את כל ביהכנ"ס להביא סידור.
הוארט הידוע שלו ששוה כל הון שבעולם, והיה מתפלא כיצד לא מודעים מספיק לדברי הדרכי משה בהלכות פסח (סי' תעג) על נטילת ידיים שלפני הכרפס "מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה". והיה מוסיף ומטעים, הלא פסוקי הביכורים זה ה'מגיד', ושם מבואר להדיא בפסוקים 'וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך', הלא עסוקים אנו כעת בתפילה לפני ה', וממילא בעיא נטילת ידיים.
'על שאנחנו מודים לך'
כשאמר בתפילה 'הכל יודוך, הכל ישבחוך, הכל יאמרו אין קדוש...' הרגישו איך ש'נפשו יצאה בדברו'... 'ה-כ-ל יודוך'... "נשמת".
היה רגיל על לשונו לפרש מה שאומרים בסוף 'מודים דרבנן', 'על שאנחנו מודים לך ברוך קל ההודאות', שעל עצם מה שזוכים אנו להודות לו יתברך, על זה גופא כמה צריכים אנו להודות...
כל שמחת 'שבע ברכות' שערך בטבריה לכל אחד מהנכדים, בסוף הדרשה לאחר שדיבר כיד ה' הטובה עליו, היה לקראת הסיום פורץ בבכי ממושך ללא מעצורים, והיה זועק 'רבונו של עולם, מה אני ומה חיי, מה עשיתי ובמה זכיתי שאני מקבל ממך כזה נחת כזו שמחה...' כך לא היה נרגע עד ברכת המזון, פעמים שהמחותנים לא הבינו מה קרה פתאום.
שימוש חכמים
סיפר שרבי יחזקאל אברמסקי זיע"א שאלו 'במה אתה תלמידי', והשיבו בשיעור כללי שלם ששמע ממנו בישיבה שמונה עשרה שנים קודם לכן, והגר"י שמח מאד, באמרו, זהו תלמיד אמיתי, וחזר לישיבה בהתפעלות, 'אתם יודעים מה זה תלמיד?... תשמעו מה זה שזוכרים את השיעור...'.
שמחת התורה והמצוות
כמה שבועות לאחר האירוע שקיבל הגיע ובא חג המצות, והרופאים פה אחד הזהירו שכנראה לעולם! לא יוכל לשתות בכוס... והנה כבר בליל הסדר הצליח בחסדי ה' המרובים לשתות ארבע! כוסות כדת וכדין... אין לשער את השמחה שהיתה לו!.. זר לא יבין. עד שאמר שכעת מבין הוא למה חילקו את ההלל השלם של ליל פסח לשתיים, והשאירו מחצית לאחר הארבע כוסות, כדי להלל ולשבח על דבר זה גופא שזכינו לשתות ולקיים מצות ארבע כוסות...
ובשנתו האחרונה או שנה אחת קודם שלא הצליח להשלים את כל הארבע כוסות, ושתה רק את השתים הראשונות, איזה צער היה לו מכך... ולמחרת כשהגיע יהודי לדבר עמו על אודות שאלה בנוגע למצות ד' כוסות, פתאום פרץ בבכי מר, 'הנה ראו, כל יהודי הכי פשוט פה בעיר, בביהכנ"ס, זכה לשתות כל הארבע כוסות, ואילו אני לא זכיתי', לא היה ניתן להרגיעו.
סיפר לי פעם אחד מזקני שערי חסד, שבבוא רבי אברהם דוב לשכונה בבחרותו מישיבת סלבודקא, היה משמח את כל השכונה... הכל היה מסתובב סביב הוארטים שלו, סביב הד"ת המבריקים שלו, בחריפות ובמתיקות כדרכו.
קבלת היסורים באהבה
אחר שקיבל את האירוע המוחי לפני כשבע שנים, ונשתתק מחצית גופו ה"י ל"ע, איזה יסורים נוראים, כל תנועה, והמוגבלות, שנהפך מאיש בריא לנזקק לבריות בצורה נוראה... והיו מהשכנים שלמעלה מביתו שבאו בשבעה, ואמרו, איך יכול היה לחיות כך, פעמים ששמענוהו בלילות זועק מכאב, עד שחשבנו אנחנו שאין אנו עומדים בזה... ואילו הוא כששאלוהו, 'אבא, אתה סובל', אמר 'אינני סובל, טוב לי, טוב לי'...
תשובה
היה רגיל על לשונו שמהות המושג 'תשובה' ובצורה ה'מעלייתא' שלה, הוא חרטה למפרע לגמרי, שלא רק כעת שכבר הרגיש את טעמה המר של העבירה וכעת רוצה לשוב, אלא שבאותו המצב וההרגש שהיה לו כשבא לעבור את העבירה, על זה להתחרט לגמרי, וזו מהעבודות הקשות.
והיה חוזר על וארט נורא, שלכאורה קשה, הרי איתא במתני' אבות (פ"ה מי"ח): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה... ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, וא"כ מהו שתפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו חזור בך.
וביאר שה'אין מספיקין' קאי על שורש ונקודת החטא של החטאת הרבים, ה'כי כשלת בעונך', ואצל ירבעם שורש החטא היה ה'מי בראש' שהעמיד עגלים שלא יעלו לרגל, כדי שלא יעלו לרגל ויבחינו בכך שמלכות בית דוד עיקר, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ועל שורש זה לא הספיקו בידו לעשות תשובה, שכן נפל שוב וכשל ב'מי בראש', ודין גרמא ליה.
עבודת המידות
פעם כשהשתתף בהספד על אחד האדמורי"ם שלא הכירו באופן אישי, אולם נצרך לכבד מתוקף תפקידו, ושמע עליו שבהיותו בנופש אחר התפילה בבוקר כשהלך לכיוון מקום ה'פת שחרית' ולפרוש למנוחה, הלך לפניו המשב"ק, ובהכנסו לשם מרוב עיפות נרדם על משמרתו וננעל... וכשהגיע הרבי למקום, מיד ניסו המשמשים להכנס מהכא ומהתם, בסוף פתחו דרך החלון וכו', וכאן עמד הרבי עוד כמחצית השעה ודיבר, כביכול אינו ממהר ובכלל לא התכוין להכנס כעת, והכל כדי שלא יתבייש אותו המשב"ק.
כששמע מו"ח זצ"ל מעשה זה, אמר, זהו, אחר ששמעתי זאת, ביודעי שזה הוא אדם גדול, די לי במעשה זה, איני צריך לשמוע יותר. כשאדם משכיל בתבונה לדעת כיצד להרגיש את השני שלא תרד רוחו, זה הוא 'אדם גדול'... דברים כגון אלו היו 'קונים' אותו...
פשטות ותמימות
כשהייתי מדבר עמו על השגחה או אהבת ה' וכיו"ב, והייתי מוסיף את המילה המורגלת בפי הבריות 'כביכול', 'כביכול', היה מגיב, מה פתאום כביכול, באמת, כלפי הקב"ה אולי נכון לומר 'כביכול', אבל במה שנוגע אלינו הרי זה כך בדיוק בפשטות ובתמימות, הקב"ה רוצה מאיתנו, משגיח ושומר עלינו, מסתכל עלינו, אוהב אותנו, מצפה מאיתנו וכו'...
היה יכול לדבר בדברים פשוטים, לכאו' של מה בכך, עם יהודים פשוטים בשטיבלאך בענות חן, ולפעמים שיחות ארוכות, אבל ראו עליו שהלב, הלב שלו בגבהי מרומים.
היה חוזר פעמים רבות על מימרא ששמע מרבי יחזקאל אברמסקי זיע"א, תוך הנפת אצבעותיו, היה שואל 'הנכם רואים את שני האצבעות הללו שצמודות זו לזו, דעו לכם, הקב"ה קרוב אלינו הרבה הרבה יותר מכך'...
לפני מצות ד' מינים היה מדבר אודות דברי המדרש (פסיקתא דרב כהנא) "ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואעפ"י שאתם עושין כן אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי, למה, שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנא' ההרים רקדו כאלים ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם, הה"ד ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". והיה אומר, תארו לעצמכם שגדול בישראל שרק לשמו חרדים כולם, היה מבקש ממישהו שיאוורר אותו במניפה... כמה היינו משלמים על זה, [עי' בגמ' ב"מ פו, א: רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה, יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא. אמר לה לברתיה: בתי, הניפי עלי במניפא ואני אתן ליך ככרין דנרד. אדהכי נשבא זיקא, אמר: כמה ככרין דנרד למרי דיכי], וכאן, מלך מלכי המלכים אומר לנו, מה אני מבקש? רק זה, איזה זכות, איזו התלהבות...
ציפיה לישועתן של ישראל
הרגישו איך שמצפה בכל ליבו באמת לגאולתם וישועתם של ישראל, הכלל והפרט, ובסוף ימיו ששמעו קצת מתפילת הלחש שלו, שמעתיו תמיד שממתין ועוצר מעט ופעמים שהיה דופק על השולחן... 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', וכן ב'וגאלנו מהרה למען שמך', הרגישו כל מילה, כפשוטו.
נערך לאחרונה על ידי
נוטר הכרמים ב ב' אוגוסט 23, 2021 9:18 am, נערך פעם 1 בסך הכל.