הגה"ח רבי יוסף צבי ציינווירט זלה"ה

[לא ידען]

הלוויתו בשעה 8 מביתו רח' שערי פינה פינת מאה שערים. עובד ד' גדול שהעמיד תלמידים רבים, מזן הולך ונכחד של עובדי ד' בצידי דרכים.

[שומר]

מי הוא

[יאיר]

המשפיע הירושלמי • הגה"צ רבי יוסף צינוירט זצ"ל
היה מראשי 'קהל חסידי ירושלים' והעמיד תלמידים בישיבת 'איתרי' • לשיעוריו היו נוהרים אדמו"רים, שראו בו רב.

המנוח זצ"ל, מזקני קרתא דירושלים, העמיד תלמידים רבים בישיבת 'איתרי', ולמרות זאת, נחשב לאיש צנוע שהלך בצידי הדרכים.

לשיעוריו ולשיחותיו היו מגיעים המונים, ובהם אדמו"רים שהחזיקו עצמם לתלמידיו. "הוא היה יהודי קדוש וטהור", מספרים תלמידיו.

[ישבב הסופר]

ת"ח גדול ואיש חסיד משכמו ומעלה ועובד ה' מורם מעם. מיקירי ירושלים. בן הגה"ח רבי יצחק יהושע צינווירט זצ"ל. וחתן הרה"ח רבי שלמה זלמן ברמ"ז שלזינגר ז"ל.

[גביר]

לקראת היא"צ של מו"ר זצ"ל מועלים כאן קצת דברים ששמעתי ממנו:
פעם אחת ניגשתי אליו ובידי ספר "תנא דבי אליהו", בכוונתי היה לשאול על האמור שם שמשה אמר ללוויים להרוג את עובדי העגל למרות שלא נצטווה על כך. דברים אלה תמוהים, שכן הדבר כרוך, לכאורה, בלאו של "המתנבא מה שלא צווה". מיד כשהבחין שבידי "תנא דבי אליהו", עוד קודם שהצגתי את השאלה, אמר לי - "בוודאי כוונתך לשאול על האמור שם בנוגע לאמירתו של משה רבנו ללויים לאחר חטא העגל, הדברים אכן צריכים עיון".
בשעתו התעורר ויכוח בין הבחורים, חלקם קבעו שלימוד הש"ס וההלכה הוא העיקר ולו יש להקדיש את מרב הזמן. אחרים, לעומתם, טענו שיש להציב במרכז את העיסוק בספרי חסידות וקבלה. כשהצגתי בפניו את הדברים אמר לי שאכן בעבר היו שסברו שיש לעסוק בעיקר בענייני אמונה ומידות וכדוגמא ציין את רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות שלו, אולם כיום ברור אליבא דכו"ע שהדרך היא לעשות את לימוד הגפ"ת וההלכה עיקר.
פעם דברתי עמו אודות הפרעות כפייתיות בקיום מצוות (COD). לדעתו, הקושי בפתרון בעיות אלו נעוץ בכך שהוא בבחינת "שבור את החבית ושמור את יינה" שכן הרצון לצאת ידי חובה בשלמות הוא חיובי ורצוי כשלעצמו. אצל בחורים, כך אמר, הבעיה קשה פחות, שכן בכוח התורה שהם לומדים לאזן אותם ולנתבם לכיוון הרצוי, ואילו אצל נשים, שאינן עוסקות בתורה בדרך שבה עוסקים בה הגברים, הבעיה עלולה להיות קשה בהרבה. סבר שעיסוק מרובה בענייני שמירת הברית נזקו מרובה מתועלתו, והמליץ [דומני שבייחוד לבחורים] שלא לקרוא בספרים העוסקים בכך.
פעם שאלתי אותו מפני מה היו שהתנגדו לסיפורי מופתים שהרי גם במקרא מצינו לא מעט מופתים שחוללו הנביאים. בתשובתו ציין שיש להבדיל בין זמן הנביאים לבין זמננו [ההבדל הוא כנראה בכך שזמן הנביאים היה במהותו זמן של גילוי בעוד הדורות שלאחר מכן הם זמנים של הסתר]. הוא הוסיף ואמר שההתנגדות למופתים באה מתוך החשש שהרב יהפוך ממורה ומדריך למעין "'קוסם" המספק פתרונות פלא. אחרים לעומתם סברו שדווקא בדורות אלה יש לעסוק בסיפורי מופתים, המדגישים את הממד הרוחני של המציאות, כתגובה לאווירת החומרנות המתגברת. עם זאת הדגיש שיש להיזהר מהאלהה [זכורני שהשתמש במילה זו] של הצדיק.
באחת משיחותי עמו שאלתי אותו האם יש עניין להביט במקום המקדש. כתשובה, הראה לי את הכתוב ב"כלי יקר" לרבי אפרים מלונטשיץ בפרשת "לך לך", אודות מעלת ההבטה שם. דומה, אם כן, כי לא בכדי הייתה פגישתי האחרונה עמו, כאלו במקרה, על גג ישיבת "אש התורה" לשם עלה באחד מימי חול המועד כדי להתפלל נוכח הר בית ה'.

[צופה_ומביט]

שמעתי מבוגר איתרי [ולא לוקח אחריות על הדיוק]:

א. הגר"י היה מוסר שם ועד שבועי בספר המספיק לעובדי ה'. ראייתו היתה מאד כבדה, והיו מגדילים לו את הדפים מאד, ובמקביל השתמש בזכוכית מגדלת.
ב. באיזו תקופה אושפז בבי"ח, כנראה עקב ניתוח בעיניו, כשבאו לבקרו בביה"ח ראו שהוא שוכב במיטת ביה"ח אמנם "על הגב" אבל מוטה על צידו, ומקפיד שלא לשכב פרקדן. כ"ז כשהוא מבוגר ואחרי ניתוח.

ג. לגבי הבטה על מקום המקדש סיפר לי בשם הגר"ש פישר שאמר לו שבזמן לימודיו במיר אצל הגרא"י פינקל היו כאלו שעלו לגג הישיבה כדי לראות משם את בית החיים ולהזכיר לעצמם את יום המיתה ולהתעורר לתשובה. והגרא"י [או אולי הגר"ש?] רגז ע"ז, ואמר שמאותו הגג אם מביטים לצד השני אפשר לראות את מקום המקדש ולקבל התעוררות חיובית לעבודת ה', ואין איש שם על לב, אלא פונים אל בית החיים להזכיר יום המיתה.

[גביר]

שמעתי מבוגר איתרי [ולא לוקח אחריות על הדיוק]:


ג. לגבי הבטה על מקום המקדש סיפר לי בשם הגר"ש פישר שאמר לו שבזמן לימודיו במיר אצל הגרא"י פינקל היו כאלו שעלו לגג הישיבה כדי לראות משם את בית החיים ולהזכיר לעצמם את יום המיתה ולהתעורר לתשובה. והגרא"י [או אולי הגר"ש?] רגז ע"ז, ואמר שמאותו הגג אם מביטים לצד השני אפשר לראות את מקום המקדש ולקבל התעוררות חיובית לעבודת ה', ואין איש שם על לב, אלא פונים אל בית החיים להזכיר יום המיתה.

ר"ש פישר סיפר את הדברים בדרוש בר"ה שעסק בו בכך שהדין הוא על הכלל ושהמבט צריך להיות על הכלל, וסיפר שבישיבת מיר היו בחורים [והוסיף ביטוי כלשהו בשבחם, נדמה לי שאמר שהיו אנשים גדולים ] שהגיעו מישיבת מיר מליטא, ופעם אחד מהם שאל אותו היכן עולים לגג הישיבה, לשם הוא רוצה לעלות כדי להביט בהר הזיתים כדי להיזכר ביום המיתה, ור"ש סיפר שנזף בו על זה שעולה כדי להיזכר ביום המיתה שהוא עניין פרטי בשעה שמאותו מקום רואים את מקום המקדש שהוא עניין כללי החשוב יותר.

צרפתי כאן רשימה קצרה שכתבתי סמוך לאחר הסתלקות מו"ר זצ"ל עם קצת זכורנות.
זכותו תגן עלינו.