http://forum.ladaat.info/viewtopic.php?p=171782#p171782קושיות עצומות במגילת אסתר
הנה מצינו בהמגילה כמה דברים שקשה מאד להבינם, (אף שבאמת הכל היו נסים מהקב"ה, אמנם הלא הנס היתה מוסתר בדרך הטבע, וצריכים להבין אותם בפשטות ג"כ), ונפרט אותם בקיצור:
א.
"ועשרת אלפים ככר כסף אשכול על ידי עושי המלאכה". צריכים להבין, למה רצה המן ליתן כסף לאחשורוש, האם אחד משרי המלוכה מציע לחקוק איזה חוק או איזה גזירה לטובת המלוכה, והמלך מבין מעצמו שזה לטובתו (ואת דתי המלך אינם עושים), הוא מחויב ליתן כסף לזה.
ב.
"הכסף נתון לך". גם זאת קשה, למה סירב המלך ליקח את הכסף, האם שונא בצע היה, בפרט בסכום כזה שלפי החשבון היתה סכום עצום מאוד.
ג.
"לדעת מה זה ועל מה זה". וקשה איך יתכן שאסתר לא היתה יודעת כלל מה שנתרחש בארמון המלך, בעת שכל העמים בכל מדינות המלך כבר דיברו מזה, כמובא באריכות בחז"ל.
ד.
ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו "ואת פרשת הכסף אשר אמר המן". למה ועל מה סיפר מרדכי לאסתר עם הכסף אשר "רצה" המן ליתן לאחשורוש, הלא סוף כל סוף אחשורוש לא לקח את הכסף, ומה היה הצורך שאסתר תדע מזה.
ה.
"ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר". גם כן קשה איך יתכן שאסתר לא ראה את פתשגן הכתב, הלא האגרת היתה נפוצה בכל מדינות המלך גלוי לכל העמים.
ו.
"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". וקשה איזה מכירה היתה כאן, הלא המלך לא קיבל שום פרוטה מכל העסק הזה.
ז.
"מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן". קשה מאד להבין, איך אחשורוש נעשה פתאום כתם, ועושה את עצמו כאינו יודע כלום, הלא הוא בעצמו נתן את הטבעת להמן, והסכים לכל זה
"והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
ח.
"ויאמר המלך תלוהו עליו". למה ומה גודל פשיעתו שנתחייב מיתה בתליה, ולמה לא טען המן ולומר לאחשורוש: אדוני המלך! בסך הכל הצעתי זאת להמלך, ואם המלך מתחרט ורוצה לחזור, זכותך הגדול, אבל למה מגיע לי מיתה, מה פשעי ומה חטאתי?
בואו וראו איזה פשע ורעה גדולה שעשה המן, עד שנתחייב מיתה בתליה כאחד הפושעים הגדולים.
דהנה, המן הרשע אחרי שהגדילו המלך למשנה למלך, אמר בלבו שכבר הגיע הזמן שיתנו את כתר מלכות בראשו, והוא ימלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, וחשב עצות ותחבולות איך להפיל את אחשורוש בפח ויצטרך לפרוש מן המלוכה, ואז יקח המלוכה לעצמו. וכעת שביקש המן להשמיד את כל היהודים, צץ במחשבתו שעכשיו הוא ההזדמנות גדולה להפיל את אחשורוש בפח, כדלהלן.
"ויאמר המן לאחשורוש ישנו עם אחד וגו' ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו'". דהנה המן רצה שהמלך יקבל ממנו שוחד, ואחרי שכבר יהיה ההשמדה ח"ו מכל היהודים, אז יכריז קבל העם ויאמר: רבותי, המלך הוא בוגד באנשי מדינתו, אתם יודעים למה הרגו את כל היהודים ממדינתינו, לפי שהמלך אחשורוש קבל שוחד עשרת אלפים ככר כסף, לכן מוכרח הוא תיכף ומיד לעזוב את כסא מלכותו, וכמובן שאז יקחו במקומו את המשנה למלך, את המן בעצמו.
אחשורוש שמע את כל דיבוריו של המן, ובפרט את עשרת אלפים ככר כסף, הלא סכום גדול כזה אינו מציאה בכל יום, ויאמר להמן: תן לי יום אחד להתבונן בזה, תבוא למחר ואני אענך.
אחשורוש יושב על כסאו ומתבונן על כל הנ"ל, דלמה ועל מה רוצה המן ליתן לו סכום אדיר כזה, ועלה על לבו חשד גדול שהמן רוצה עם הכסף להפיל אותו בפח, לעת עתה אינו יודע מה ואיך, אבל לבו נקפה לו שעל דבר כזה עוד יכול לשלם ביוקר. מיד אמר להמשרת לקרוא את המן,
"ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך", איני צריך להכסף שלך, אוצרותי הם מלאים בכסף ובזהב, אמנם בענין להשמיד את כל היהודים גם אני מסכים אתך (כאמז"ל אחשורוש היה רשע יותר מהמן),
"והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
ויצא המן מאחשורוש חפוי ראש, כל עצתו ומחשבתו נתבטלה כרגע, אף שבענין השמדת היהודים אכן קבל את הסכמת המלך, אבל בענין ליקח את המלוכה לא עלתה בידו. עם כל זה הוא לא נתייאש לגמרי, וחשב הרבה בזה, עד שנפל במחשבתו מעשה פראי, שגם בזה יוכל להוציא מכח אל הפועל את מזימתו הרעה.
"ויקראו סופרי המלך וגו' ויכתב ככל אשר צוה המן", דהיינו המן בעצמו צוה לסופרי המלך שיכתבו בהאגרת את כל הסיפור שהיה לו עם המלך כמו שהוא, וכלשון הזה: שהשר הגדול המן הציע להמלך אחשורוש להשמיד את כל היהודים, והבטיח שבשכר זאת יביא לגנזי המלך עשרת אלפים ככר כסף, והמלך הסכים לכל זה ונתן להמן את טבעתו, עד כאן לשון האגרת. - ולא זכר כלל מזה שהמלך סירב לקחת את הכסף, כענין "שתיקה כהודאה". והמן חשב בלבו שגם באגרת הזה יש לו די הוכחות להכריז קבל עם ולהראותם שהמלך קיבל את השוחד, ואז הוא ימלוך תחתיו.
אמנם, לבו של המן נקפו מאוד, כיון שמחוקי המלכות להשאיר מכתב אחת בגנזי המלך מכל המכתבים היוצאים מאת המלך, כספר הזכרונות, ואם יקרה שהמלך יחפש בספר המכתבים וימצא את השקר שכתב המן כאילו המלך קיבל את עשרת אלפים ככר כסף, אז אחת דתו להמית. לכן בהאגרת האחת הזאת המיוחדת לגנזי המלך, צוה המן שלא לכתוב כלום מענין הכסף, כדי שהמלך לא יוודע ממזימתו הרעה.
והנה, מרדכי הצדיק שידע את כל אשר נעשה ברוח הקודש, ידע גם מהזיוף של המן בהאגרת. ואסתר המלכה אכן ידעה מכל הגזירה, וגם ראתה את האגרת הזאת הנשארה בארמון המלך, לכן
"ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה", דהיינו ששאלה ממרדכי מה אפשר לעשות לזה אם יש לו איזה עצה לזה.
"ויגד לו מרדכי וגו' ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול", מרדכי הגיד לאסתר אשר המן כתב בהאגרת זיוף גדול, מענין פרשת הכסף הנ"ל,
"ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר", מרדכי הצדיק נתן להראות את אסתר את הכתב אשר נתן בשושן דייקא, אשר כתוב מפורש שהמלך קיבל את הכסף, ולא כהאגרת אשר נמצא בארמון המלך שלא נזכר כלום מהכסף,
"ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו", מרדכי צוה עליה שתבוא אל המלך ולגלות לו את הזיוף הנורא מה שעשה המן נגד המלך אחשורוש.
והנה אסתר כשראתה את האגרת הזאת אשר נתן בשושן, לא יכולה להאמין מה שעיניה ראתה, אשר כתוב מפורש שחור על גבי לבן שאחשורוש קיבל עשרת אלפים ככר כסף, כעת כבר ידעה מה לעשות.
אסתר הזמינה את המן אל המשתה אשר עשתה, וביום הראשון הזמינה אותם ליום השני, כדי להגדיל הפליאה בעיני המלך, וביום השני כשאמר המלך מה שאלתך וגו', אז התחילה לבכות ותאמר,
"תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו אני ועמי להשמיד". ויאמר לה המלך, אכן יודע אני מהגזירה הזאת וכן נתתי הסכמה לזה, אבל מה זאת שאמרת
"כי נמכרנו"? האם מכרתי אותם? האם קבלתי כסף לזה? ותאמר אסתר להמלך, כן נמכרנו! כיון שהמלך קיבל על זה עשרת אלפים ככר כסף! ובאותו מעמד הוציאה את האגרת אשר נתן לה מרדכי, והראה זאת להמלך אשר כתוב מפורש שהמלך קיבל את הכסף, המלך נתמלא בכעס נורא, וצעק:
"מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן", דהיינו לכתוב את השקר והזיוף הגדול הזה,
"ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה", אשר כל מטרתו אחת הוא, להפיל את המלך בפח וליקח את המלוכה לעצמו.
"והמלך קם בחמתו ממשתה היין וגו' ויאמר המלך תלוהו עליו", לפושע גדול כזה אשר משתמש עם הנאמנות המלך בנתינת הטבעת לצורך עצמו ובפרט לרעתו של המלך, אין מיתתו רק בתליה.
"ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה".
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"(מפי הרה"ג רבי יוסף חיים זוננפעלד זי"ע, רב דשופריא קדישא דירושלים, שראה זאת בכתב יד עתיק מכמה מאות שנים במוזיאון בלונדון)