פורום אוצר החכמה

חכם באשי כתב:גם זרש התאבדה, בסופו של דבר (לאחת הדעות). עי' באשכול שיוחד לה.

כדכד כתב:דומני שעוד ממפרשי המגילה מסבירים שלא הרגוה אלא שהמלך גזר אשר לא תבוא והרי אסור לשנות את חוקי פרסס ומדי.
לפי זה רואים כאן את גודל הנס שחוק מטופש שנגזר בשעת שכרות א"א לבטל ואילו את גזירות המן כן אפשר לבטל

חיס כתב:למה לא נכתב בפירוש ב"מגילת אסתר" שהרגו את ושתי, אולי לא הרגו?

אבל בגמרא מגילה דף י"ט כתוב שהרגו ולמה לא נכתב במגילה....

אטו עד יום השביעי לא טב לביה בחמרא? אמר רבא, יום השביעי שבת היה וכו' מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל, ומפשיטתן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת. והיינו דכתיב 'אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת עשר עשתה ואת אשר נגזר עליה', כאשר עשתה כן נגזר עליה.

הוגה כתב:לפי הנוסח הזה שבכתב יד, גם סיום דברי הגמרא מבוארים שפיר וטוב, "כאשר עשתה כן נגזר עליה", "נגזר" מלשון שגזרו אותה.

י. אברהם כתב:

הוגה כתב:לפי הנוסח הזה שבכתב יד, גם סיום דברי הגמרא מבוארים שפיר וטוב, "כאשר עשתה כן נגזר עליה", "נגזר" מלשון שגזרו אותה.

לכאורה זה דוחק מיותר

י. אברהם כתב:מסתמא יש לכבודו מקבילות שהשתמשו בלשון נגזר שפירושו שחיטה
כך מקלקלים הערה נכונה, עם מפליא הדבר וכו' ונגזר מל' שגזרו

א. תהלים פרק קלו פסוק יג: לְגֹזֵ֣ר יַם־ס֭וּף לִגְזָרִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. ואמרו באדר"ן (פרק לג): נטל משה את המטה והכה על הים, ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר 'לגוזר ים סוף לגזרים'.
ב. איכה פרק ג פסוק נד: אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי. ובתרגום: אמרית במימרי אתגזרית מן עלמא.
ג. יחזקאל פרק לז פסוק יא: נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ. פירש התרגום: אבדנא לנא.
ד. ישעיה פרק נג פסוק ח: כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים. פירש התרגום: ארי יעדי שולטן עממיא מארעא דישראל. ופירש מצודות ציון: נגזר מלשון כריתה, כמו "אמרתי נגזרתי" (איכה שם).

פרקי דרבי אליעזר פרק מט
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מִנְהָגָן שֶׁל מַלְכֵי מָדַי, כְּשֶׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, הָיוּ מְבִיאִין לִנְשֵׁיהֶם גְּלוּיוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מְשַׂחֲקוֹת וּמְרַקְדוֹת לִפְנֵיהֶם, כְּדֵי לִרְאוֹת בְּיֹפִי תָאֳרָן. וּכְשֶׁנִּכְנָס הַיַּיִן בְּלִבּוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כֵּן לְוַשְׁתִּי, וּבַת מְלָכִים הָיְתָה, וְלֹא קִבְּלָה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁתָּבֹא לְפָנָיו עֲרֻמָּה. וְשָׁלְחָה וְאָמְרָה לוֹ: אִישׁ שׁוֹטֶה שִׁכּוֹר, אִם אָבוֹא וְיִרְאוּ אוֹתִי שֶׁאֲנִי כְּעוּרָה, יָבוּזוּ לְךָ בְּשֻׁלְחָנֶךָ. וְאִם יִרְאוּ אוֹתִי שֶׁאֲנִי יְפַת תֹּאַר, יַהֲרֹג אוֹתְךָ [נ"א: יחמוד אותי] אֶחָד מִן הַשָׂרִים [נ"א: הקרואים] שֶׁלְּךָ בִּשְׁעַת הַיָּיִן. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לִדְּבָרֶיהָ וְצִוָּה לְהָרְגָהּ. וּכְשֶׁיָּצָא הַיַּיִן מִלִּבּוֹ, בִּקֵּשׁ לְוַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה וְלֹא מְצָאָהּ, אָמְרוּ לוֹ שָׂרָיו הַגְּזֵירָה שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ, וְהִתְחִיל בּוֹכֶה עַל הַגְּזֵירָה שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ. וְלָמָה נִגְזַר עָלֶיהָ אוֹתָהּ גְּזֵרָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה אֶת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲרֻמּוֹת, וְעוֹשִׂין לָהּ מְלָאכוֹת בַּשַּׁבָּת, וְעַל זֶה נִגְזַר עָלֶיהָ גְּזֵרָה בְּשַּׁבָּת שֶׁתִּשָׁחֵט עֲרֻמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב א) זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְגוֹ':

אור חדש אסתר פרק א פסוק י
ומה שאמר כי ושתי הרשעה היתה מפשטת בנות ישראל ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתפשט בשבת ערומה, כי השבת ראוי לכבוד, כמו שכתוב (ישעיה נח, יג) 'וכבדתו מעשות דרכיך', ולכך חייב האדם ללבוש בשבת בגדים לכבוד השבת, כי האדם יש לו צלם אלקי, ואליו ראוי הכבוד והחשיבות בשביל אשר יש לו צלם אלקי, ודבר זה בארנו במקום אחר (דרך חיים פרק ג' משנה יד) כי הכבוד היא לצלם אלקים. וכאשר היתה מפשטת בנות ישראל ערומות והיתה עושה בהן מלאכה, כוונתה לבזות את ישראל וליטול הכבוד מהם, כאשר אף בשבת אשר הוא ראוי לכבוד, היתה מפשטת אותן ערומות, ודבר זה בטל הכבוד לגמרי. וגם היתה עושה בהם מלאכה, שזהו בטול הנפש, כי יש חיוב מיתה על מלאכת שבת. עד שאלו שני דברים, דהיינו הבזיון שהוא לצלם האדם, ובטול הנפש, הוא בטול מן העוה"ב ובטול מן העוה"ז, כי הצלם האלקים הוא מוכן אל עוה"ב, ובארנו דבר זה אצל המלבין פני חבירו אין לו חלק עה"ב, עיין בחבור דרך חיים, ושם הוא מבואר (נתיבות עולם נתיב אהבת ריעו פרק א', ודרך חיים פרק ג' משנה יד).

ולכך כאשר היא עשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת ערומה, כלומר כי אין להם כבוד שהוא שייך אל צלם האלקים, ובפרט בשבת אשר הוא רמז על עולם הבא, והמלאכה בשבת הוה בטול לנפש שיש חיוב מיתה על המלאכה, ולכך היה הגזירה עליה שתשחט ערומה ביום השבת, שהשחיטה מורה על לקיחת הנפש. ומה שהיה נדונית ערומה, דבר זה בזיון הצלם, שהוא המעלה של עה"ב, אף כי חסידי אומות העולם יש להם חלק העה"ב, נגזרה גזירה זאת עליה שאין לה עולם הזה וגם אין לה חלק עה"ב. ולכך חנניה מישאל ועזריה כאשר היה דן אותם להשליך אותם לכבשן האש, נדונו עם סרבליהון, לומר כי אף שהיה רוצה ליטול מהם עה"ז, מ"מ עה"ב שיש להם הכבוד שהוא שייך לצלם אלקים אשר יש לאדם עולם הבא כמו שבארנו במקום אחר.

י. אברהם כתב:מסתמא יש לכבודו מקבילות שהשתמשו בלשון נגזר שפירושו שחיטה

חיס כתב:למה לא נכתב בפירוש ב"מגילת אסתר" שהרגו את ושתי, אולי לא הרגו?

אבל בגמרא מגילה דף י"ט כתוב שהרגו ולמה לא נכתב במגילה....

שמעתי ש"מנות הלוי" כתוב שלא הרגו רק גזרו עליה שלא תבוא עוד אל המלך.

הוגה כתב:כאשר חז"ל אמרו שעבדי המלך אחשורוש הוציאו את ושתי להורג, בצורה בזויה ואכזרית על ידי שחיטתה ערומה, לא העלו בדעתם שיחשוב הקורא כאילו שחטו את ושתי לפי דיני הלכות שחיטה בשלחן ערוך יו"ד כמובן, אלא הפירוש הוא שכרתו את ראשה מעליה כדרך הגוים הטובחים את בהמתם.

י. אברהם כתב:

הוגה כתב:כאשר חז"ל אמרו שעבדי המלך אחשורוש הוציאו את ושתי להורג, בצורה בזויה ואכזרית על ידי שחיטתה ערומה, לא העלו בדעתם שיחשוב הקורא כאילו שחטו את ושתי לפי דיני הלכות שחיטה בשלחן ערוך יו"ד כמובן, אלא הפירוש הוא שכרתו את ראשה מעליה כדרך הגוים הטובחים את בהמתם.

והיכן מצינו לשון גזירה לענין כריתת ראש בהמה או אדם?

תורת המן כתב:

חיס כתב:

אגב, האם מצוי בשום מקום פי' הר"י אבן שושן על מגילת אסתר.

תורת המן כתב:

י. אברהם כתב:

הוגה כתב:כאשר חז"ל אמרו שעבדי המלך אחשורוש הוציאו את ושתי להורג, בצורה בזויה ואכזרית על ידי שחיטתה ערומה, לא העלו בדעתם שיחשוב הקורא כאילו שחטו את ושתי לפי דיני הלכות שחיטה בשלחן ערוך יו"ד כמובן, אלא הפירוש הוא שכרתו את ראשה מעליה כדרך הגוים הטובחים את בהמתם.

והיכן מצינו לשון גזירה לענין כריתת ראש בהמה או אדם?

לא ממש אבל...
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת

(אסתר א יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְּבַר מַלְכוּת. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, דָּבָר אַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, וַאֲנִי מַכְנִיס אֶת רֹאשָׁהּ בְּדִיסְקוּס, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבֹר וגו'. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, כְּתִיב (איוב ה יח) 'כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה', בַּלָּשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה מַלְכוּת מִזְּקֵנָהּ שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שמ"א טו כח) 'וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמְּךָ', בּוֹ בַּלָּשׁוֹן חָזְרָה לוֹ הַמַּלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.
(אסתר א כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָֹּׂרִים. גָּזַר וְהִכְנִיס רֹאשָׁהּ בְּדִיסְקוּס.