שלמה בן חיים כתב:ORI929 כתב:שלמה בן חיים כתב:ORI929 כתב:שלמה בן חיים כתב:כל דברי הגמרא שם שהחליטו לעשות מזה ספק מתי להסב בד' כוסות הוא תמוה. ובשלמא ללא דברי הגרי"ז אתי שפיר כי הוא חיוב מסוים בהד' כוסות והבינו שדין מסוים זה הוא דוקא בתרי כסי קמאי או בתרי כסי בתראי. אבל אם עיקר ענין ההסיבה הוא ענין בפני עצמו להחליט ששייך דווקא בתרי מינייהו הוא תמוה מאד.
לא זכיתי להבין שאלתו
אדרבא רק לפי מרן זיע''א מיושב היטב. והיינו בשיטת הרמב''ם שאין ההסיבה דין בעצם קיום מצות ד' כוסות, דאם כן הי' זה דין בעצם קיום המצוה של השתי' של ד' כוסות, אזי הי' קשה מה שייך לחלק בין הד' כוסות בין ב' ראושונות לשניות, והרי פוק חזי בדברי מרן זיע''א שכתב בשיטת הרמב''ם שיש ב' דינים בד' כוסות, חדא מדין כוס ברכה ועוד מדין שתי' דרך חירות. ומעתה פשוט הוא שאם הסיבה הי' מדין הכוסות, אזי יותר שייך זה בדין השתי' דרך חירות ולא בדין כוסות של ברכה. ומעתה הק' היא עצומה, דהרי ביאר שם בשיטת הרמב''ם ששתאן בבת אחת יצא ידי חירות היינו ידי שתיית ד' כוסות ולא ידי כוסות של ברכה שהם נתקנו על סדר ההגדה. ומעתה כיצד אפשר להסתפק באיזה ב 'כוסות בסדר ההגדה, והרי אין דין סדר בדין השתי', שהרי שתאן בבת אחת יצא ידי שתייתן. ואם כן דין ההסיבה בהכרח הוא בכולם ואינו ענין לספק הגמ' במקום סיפור ההגדה היכן הוא סיפור החיורת והגאולה.
אבל לאור דברי מרן זיע''א שאין ההסיבה דין בעצם קיום הד' כוסות, אלא דין בפני עצמו. וביאורו צ''ל שהוא מדין להראות עצמו כאילו יצא ממצריים והיינו כבן חורין כמבואר ברמב''ם, וממלא זה מישך שייך לסיפור יציאת מצרים שהו המחייב של להראות עצמו כאילו יצא ממצרים. ובזה תקנו את ההסיבה שהיא קיום הנ''ל, בזמן ששותה את הכוסות על סדר ההגדה והסיפור. ועל זה הספק היכן הוא עיקר סיפור החירות והגאולה שבו מישך שייך להסיב ולהראות עצמו כאילו יצא ממצרים על ידי ההסיבה בשעת ההגדה של אותה גאולה וחירות. דו''ק היטב בזה.
אבל קיום החירות מתקיים בכל הסדר, דהא שותה את הכוסות בכל הסדר גם בתחילה וגם בסוף וממילא מנא לן לחלק בין ב' כוסות ראשונות לאחרונות. וגם מי יימר בשעת הסיפור שזה תרי כסי קמאי ויש צד בגמרא תרי כסי בתראי. סוף דבר אם אין דין ההסיבה דין מסוים בכוסות לא מובן לחלק בכוסות גופייהו מתי להסב ומתי לא. ורק אם הוי דין מסוים בכוסות יש גם בהם גופא לחלק אם חייב בהסיבה או לא.
עדיין לא הבנתי את שאלתו
הרי מבואר בגמרא שבזמן שתיית ב' הכוסות הראשונות מצד הסיפור וההגדה אנחנו עדיין עבדים היינו לפרעה, ועל כן הטענה היא כיצד אפשר לתקן עתה בקטע הזה לשתות את הכוס דרך הסיבה שהוא מדין להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, זה תרתי דסתרי, ואדרבא אם זה דין בעצם קיום השתי' של הכוס, אזי מה איכפת לן מה אמר על הכוס ובאיזה קטע הוא נמצא בהגדה, סוף סוף זה חלק מעצם קיום השתי'. אבל להנ''ל שהוא דין נפרד מעצם חיוב סיפור יציאת מצרים, על כן הנידון הוא היכן יותר ראוי לתקן את ההסיבה באיזה קטע בסיפור יש יותר חירות שבו יתאים לשתות דרך חירות, ופשוט.
חבל סתם להתעקש.
לא הבנתי ולמה לשתות כן שותים הרי גם השתייה היא דרך חירות.
כבר ביארתי לעיל ממרן הגרי''ז זיע''א. שיש ב' דינים בשד' כוסות. חדא מדין שתי' ועוד מדין כוס של ברכה. מדין השתי' אכן יותא גם בשתאן בבת אחת, אין ענין בסדר מסויים במקום של אמירה של חירות כל אחד לפי שיטתו בהתחלה או בסוף, מצד זה אכן הי' אותה מחלוקת האם לשתות את כולם בסוף או בהתחלה, שהרי השתי' מדין חירות. אבל מאידך יש עוד דין של ד' כוסות של ברכה, ומכח דין זה תקנו לשתות אחרי כל ברכה וברכה בכדי שיחול על זה דין כוס ברכה, [איני מדקדק עתה בנוסח המדוייק בזה ובמקום אחר הארכנו בגדר כוס ברכה בד' כוסות]. ועל כן יוצא ממלא שהשתי' של ד' כוסות מתחלקת לב' מקומות, שתיים בהתחלה שתיים בסוף. וברור שיש בזה קיום של שתי' דרך חירות, ולא משנה היכן הוא נמצא, אלא שאם רק זה הי' המצוה והדין, אז היו מתקנים לקיים זאת בשעה שהוא באמירה של חירות או תחילת היציאה או לאחר שכבר בני חורין כל אחד לשיטתו. אך היות וישנו הדין של ברכות על הכוס בצירוף שתי' מהכוס ברכה, על כן ישנו סדר מסויים של שתיית הכוסות.
ואכן עדיין צ''ב לכאורה. סוף סוף למעשה מה ההבדל בין עצם השתי' שהיא גם מדין חירות ומ''מ מתקיימת גם בתחילה וגם בסוף, ואילו דין ההסיבה לא תתקיים רק בתחילה או בסוף, שהרי כל אחד אומר שהקיום שייך רק במקום אחד ולא יותר. והיינו שלכאורה מפסידים קיום חירות בגלל קיום כוס ברכה, והרי זה לא נכון, וברור שיש קיום חירות בשתי', ומדוע קיום חירות על ידי הסיבה ליתא.
ואשר נראה בזה הוא. דחלוקים המה בזה. דהנה דין השתי' שהוא בדוקא ד' כוסות שרק מספר זה תוקן שיש בו דין קיום של להראות חירות, הנה זה מתקיים על ידי זה שהגברא שתה ד' כוסות בלילה הזה. והעיקר שבסוף נמצא הוא לאחר שתי' של ארבע כוסות. ועל כן גם אם שתה ב' כוסות בתחילה לשיטה שאין זה זמן של חירות עדיין, מ''מ השתי' קיימת וממשיכה גם עד סוף הסדר והלילה, שהרי לגופו נכנסו כוסות של יין, ואין הענין בעצם המעשה שתי', אלא בתוצאה מה שהיין בגופו, והקיום של זה הוא בזה השגברא שתה ד' כוסות בלילה הזה. וגם מי שסובר שהמקום הנכון הוא ההתחלה ולא הסוף, מ''מ גם הב' כוסות ששותה בסוף מצתרף להתחלה, שהרי רק מכח ב' הכוסות הראשונות יש משמעות לב' האחרונות שהם באו אחרי ב' כוסות וכבר שתוי ביין הוא, ואילו באו הם לבדם בסוף, אזי אין להם כח להצתרף לכלום והיו עומדים לעצמם, אך לאחר הב' הראושנות יש להם צירוף וקיום כהמשך לב' הראשונות להיותם בתורת שתיית ד' כוסות דרך חירות.
שלא כן הוא בקיום של הסיבה, שבו מתקיים בכל הסיבה והסיבה קיום נפרד של דרך חירות וכו', ואין צירוף בין אחד לשני. על כן בזה נחלקו היכן לקיים דין הסיבה זו, ודו''ק היטב כי הוא נפלא בעזהי''ת.