בשפת אמת (פסח תרנ"ג) חידש "ופסח הוא פה סח כי בשחיטת ואכילת הפסח נגלה אור גדול לכל איש ישראל. לכן רומזין עתה בכוסות שהיין הוא רמז לפתיחת הפנימיות כמ"ש במ"א. ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח. וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות. שיש התגלות הפנימיות ע"י ד' כוסות של פסח".
ובעצם הענין אי בזמן הבית כבר תקנו ארבע כוסות, יעויין בנהר שלום על השו"ע סי' תעט שנראה שגם נסתפק בזה.
אולם באמת מה תגדל התימה, שהרי מצינו גמרא ערוכה בנזיר (לח, א) "חמש סומקתא: נזיר, ועושה פסח, שהורו, במקדש, ומתו. נזיר רביעית יין לנזיר. עושה פסח דאמר רב יהודה אמר שמואל ארבע כוסות הללו, צריך שיהא בהן כדי רביעית. שהורו שתה רביעית יין אל יורה. במקדש שתה רביעית יין ונכנס למקדש, חייב מיתה. ומתו. [ועי' בספר הרוקח סי' רפג "ומדאמר בפ' ג' מינין בנזיר (דף לח) חמשה סומקנא וחד ד' כוסות של פסח ש"מ מצוה באדום כרב יהודה"].
מה יש להשיב על דברי הגמ' דמבואר להדיא שארבע כוסות נהגו בעת עשיית הפסח במקדש.