הודעהעל ידי תלמיד חברים » ש' נובמבר 30, 2024 9:30 pm
לתועלת חכמי הפורום
אעתיק לכאן מה שכתבתי בנידון זה, ואקווה שיהיה לעיניים.
או"ח סימן רד סעיף ח
כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף. הגה: אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך.
האם מברך כשהמאכל או המשקה טובים אך הוא אינו נהנה מהם
עיין מ"ב (סקמ"ה) דיש חולקים על הרמ"א, דסו"ס נהנה. אך באופן שאינו נהנה, עיין מג"א (סק"כ) והו"ד במ"ב (סקמ"ח) שאינו מברך.
הנה בשדי חמד (מע' ברכות אסיפת דינים אות לג) הסתפק אם יש לברך על דבר שמזיקו, וכתב שמסתימת המחבר בשו"ע סי' תעב (ס"י) 'מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות'. וכן מסתימת שאר פוסקים שלא כתבו שלא יברך, משמע שצריך לברך.
ונתקשה שם 'וטעמא בעי אמאי יברך ברכת נהנין במה שמזיק לו, ואין סברא לומר דדוקא לדבר המזיק לכל אדם הוא, אבל דבר שבטבעו אינו מזיק ורק הגרעון הוא מצד שותה דמזיק לו אינו פוטרו מברכה, דסוף סוף כיון דהוא אין לו בזה הנאה של כלום, ואדרבא מזיק לו, אמאי יברך. ואולי י"ל דיין אף למי שמזיק לו בשתייתו מ"מ יש לו בו הנאה כמו בחומץ שאינו חזק כ"כ, שכתב המג"א בסי' ר"ד שיש דאית ליה הנאה מיניה, וכלומר דאע"ג דמזיקו כיון שנהנה צריך לברך, ולא אמרו שלא לברך על דבר המזיק אלא א"כ אינו נהנה כלל וכו'. ע"כ חלק מלשונו. ועיי"ש שדחה סברא זו, ואח"כ רצה לתרץ שצריך לברך בד' כוסות מצד המצוה, ודחה גם זאת, דאין מסתבר שזה יחייבו בברכת הנהנין. ונשאר בצ"ע.
וראיתי כמה ספרי קיצורים שהביאו בשם השד"ח הנ"ל (במ"מ שם) שפסק דיש לברך אף כשאין נהנה כל עוד שאין פגם במאכל, וטעו והטעו את הרבים, כי לא פסק כן [ורק צידד דכן משמע מדברי המחבר].
והנה מסתימת המחבר שם משמע לכאורה דלא כמ"ש המג"א כאן, [ואין לחלק בין שתחילת הדבר היה בכפייה לבין אם אכלו שלא בכפייה, דעיקר הדבר פשוט שכל שאין נהנה, ויודע שאין נהנה, וסתם לקח את היין להכניסו לתוך פיו, מתוך שיעמום וכדומה, למה יברך, ועל מה יודה], והוא לכאורה גם שלא כהמחבר בסעיף דנן 'כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף', ומשמע שאם אין החיך נהנה מהם, אע"פ שטעמם טוב [היינו לשאר אנשים], לא יברך עליהם, ואע"פ שאין נפשו קצה מהם. וצ"ע.
והנה בבן איש חי (שנה א נשא ס"ו) כתב בזה"ל: הברכה על השכר אינה ברורה אצל כל אדם, יען כי הוא שורף הגרון, ויש כמה בני אדם הוא להם כקוץ מכאיב, ומחמת כן נוהגים לשתות אחריו מים תכף ומיד, ועל כן טוב להזהר לאכול דבר שברכתו שהכל כמו סוכ"ר וכיוצא קודם שישתה השכר ויכוין לפטור השכר. וזכור לטוב הרב אדוני אבי זלה"ה שמימיו לא בירך על השכר אלא היה לוקח חתיכת סוכר ומברך לפטרו. עכ"ל.
ונראה מדבריו שהזכיר חשש המצוי בשתיית שכר שאולי הוא מפריע להנאה, דנקט 'אינה ברורה אצל 'כל אדם'', והזכיר ב' דרגות של סיבה של חוסר הנאה, דיש ששורף להם, ויש אף בדרגת 'קוץ מכאיב', ומשמע מדבריו שאלו הם סיבות לדחות את ההנאה שכן יש קצת מהשתייה, ולכן יש לברך על דבר אחר לפנ"כ מספק. אך לא משמע שדיבר במי שיודע שכלל אינו נהנה, דבכה"ג נראה כאמור שאף אם אין מציק לו, לא יוכל לברך.
ואולי יש לבאר דגם המחבר והפוסקים בסי' תעב לא רצו להכנס לנידון זה שאינו ברור כל כך לקבוע בו מסמרות, דיש שחושב ששונא את היין, אבל באמת נהנה ממנו קצת, ויש מי ששונאו ממש, אך עדיין נהנה ממנו קצת [ומצוי ביין יבש שיש לו טעם קצת מר, אך מלבד זה יש לו טעם אחר מצד היין שלו, וכן ביין מתוק, שיש שנהנים ממנו אך קצת מתוק להם, וכיון שיש יינות אחרים יותר טובים, שונאים יין זה], וכיון שהוא דבר שלרוב מוטל בספק, סמכו דרק כשיודע בבירור שאינו נהנה ישתה בלא ברכה, וכל עוד שמסופק ינהג כפי שנוהגים בספק, ויבקש מאחר שיוציאו.
סוף דבר נראה שאין שום מקור שמי שברור לו שאינו נהנה כלל שחייב לברך, ואדרבה מהמחבר כאן משמע ומהמג"א והמ"ב מפורש שלא יברך. והשד"ח והבא"ח אינם כלל מקור שיש לברך, ודלא ככמה ספרי קיצורים שטעו בהבנתם. אמנם באופן שמסופק שמא נהנה, אז ודאי שיברך על דבר אחר או ישמע ברכה מאחר. וכמו שחמור ענין ברכה לבטלה, חמור ג"כ להנות מן העוה"ז בלא ברכה (ברכות לה.).