פורום אוצר החכמה

אני מעוניין בטופס מכירת חמץ של שארית ישראל
יש למישהו בקובץ?
או אולי זה נמצא באיזשהו מקום ברשת [חסר סיכוי]

האם לועז שאינו מבין את אשר הוא קורא בלה"ק היוצא הוא ידי חובת סיפור יצי"מ? מסתברא דידי פסח מצה ומרור שאינו מבין הטעם וודאי דאינו יוצא, אבל כלפי הסיפור שמא יועיל הנוסח שאומר כיון דיודע דבסוף הענין הוא מספר כאן דבר וזוכר דבר בעניין יצי"מ

נ"פ דאין לדמותו למגילה דהלועז ששמע אשורית יצא דפרסומי ניסא איכא, דעכ"פ והגדת ליכא.

בדרשתו בשבת הגדול אתמול של מו"ר כ"ק מהר"א שליט"א, האריך בהערה נפלאה של הבית יצחק איך יכלו ישראל לאכול קרבן פסח במדבר, לפי שיטת רבי עקיבא שהותר להם בשר נחירה במדבר, א"כ נאסרו להם בני מעיים כיון דבמיתה תליא מילתא, בחולין כג. וא"כ יש טעם כעיקר בקרבן פסח, דהרי נצלה על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו.

והאריך הנ"ל בענין עשה דוחה ל"ת, מצות ואכלו את הבשר בלילה הזה, והביא דעת הפוסקים דל"א עשה דוחה ל"ת בל"ת ששייך גם אצל ב"נ, והאריך בעובדא דהפלאה שהביא החתם סופר (יו"ד סי' צ"ח) אי אמרינן טעם כעיקר בב"נ, וכו'.

אין לי האוצר, ועיינתי בבית יצחק, וביו"ד סימן לו מצאתי שם שכתב שמוכרח לומר דהנחירה מתיר לישראל כמו שחיטה, דאל"כ איך יכלו ישראל לאכול הבני מעיים, וגם אין ישראל בר זביחה בקרבנות. ולפ"ז אין צורך בכל הנ"ל. ויל"ע בלשון הרמב"ם בהלכות שחיטה (פ"ד הלכה יז) כשישראל במדבר היו נוחרין ואוכלין ושוחטין 'כמו שאר האומות', ונראה מזה שאכן היה מותר לישראל כמו האומות ממש, ול"נ לומר דנחירה מתרת.

אכן בקרבן פסח י"ל, דכיון שנצטוו ישראל בשחיטה דייקא, דכתיב ושחטו כל קהל עדת ישראל, א"כ אף שסתם כך במיתה תליא, אך בקרבן פסח או בקדשים בשחיטה תליא.

http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=49002

קונטרס ושמרתם את המצות
http://www.shturem.net/images/news/4900 ... _10670.pdf

לדידן נהגינן שלא לאכול צלי בליל פסח, ושאול נשאלתי, בשר שנתבשל בקדירה, ודרך בישולו הוא שלאחר שנתבשל ונתרכך מוציאין אותו מן הקדירה ומעבירין אותו לתבנית אפיה, מערין עליו רוטב בשפע, ושוב מכניסין אותו לתנור לצלותו כך במשך כמחצית השעה.
והשאלה היא כיון שהוא בתוך תבנית מלאה רוטב, לבישול יחשב. או דילמא כיון דהוא מתייבש ונצלה בחלקו העליון כבישלו ואח"כ צלאו יחשב? (דאנו נוהגים להחמיר בבישלו ואח"כ צלאו).

שמעתי שהוא היה אומר איך אפשר לומר את ה"פיקודא בתר דא" בליל הסדר בלי שנמצאיםן קודם אצל רבי שמעון במירון. אני לא יודע אם זה מוסמך

לדעת הרמ"א שהאם מתענה תחת בנה הבכור הקטן האם יכולה לפטור עצמה בסיום כאשר אין עליה מצוות תלמוד תורה.

יעויין בספר מקראי קודש (להרה"ג משה הררי) על פסח, בפרק הראשון, שהביא מהפוסקים שכן.

סברא ידועה ומוכרת. מה מקורותיה וסברותיה?

כבוד רבני וחכמי הפורום שליט"א
יש לי כסא שריפודו עשוי מרשת צפופה ופירורי חמץ נופלים בין החורים באופן שרואים אותם בעיניים אך לא ניתן להוציאם.
האם יועיל להדק בד על הכסא על דעת שיהיה לעולם ואוכל להשתמש בכסא בפסח ולא אצטרך למכרו לגוי????
בתודה מראש.

עיין ביאור הלכה סימן תמב ס"ג בסופו. [ובעוד מקומות].

דבר מענין ממרח שוקולד השחר כול השנה עדה לפסח מחפוד ללא חשש קטניות מדוע העדה לא נותנים לפסח בחברה אחרת נותנים מענין למה

יש לעיין האם מותר להשתמש בחול המועד בנייר טואלט רגיל שאינו חתוך אפילו שי"ל נייר חתוך לשבת, דלכאורה מכיון שעולה יותר והדרך להשתמש בשאינו חתוך שוב חשיב צורך הגוף במועד ?

בכל שנה מפרסמים שהמים בירושלים בספח אינו מגיע מהכינרת אלא ממקורות שאין בהם שום חשש תערובות חמץ. שמעתי השנה שהגר"ד דוד מורגנשטן בירר שזה אינו אמת שאין שום אפשרות לספק מים היום בירושלים בכמות הדרוש בלי להשתמש גם עם מים מהכינרת. לא נראה לי שאין אפשרות כלל, בפרט שדומני ששמעתי פעם שבירושלים כמעט לא משתמשים עם מים מהכינרת גם בכל השנה. אבל אולי בירורו העלה שלמעשה משמתמשים עם מים בהכנרת. דברים כאללו משתנים משנה לשנה וצריכים מידע עידכוני.

ראה בשש"כ ח"ב פרק סו הערה עח

בענין השלחנות והתיבות שמצניעין שם אוכלין (תנ"א ס"כ).
כתבו באול"צ וחזו"ע: דהשיש שלנו בכלל השולחנות שנזכרו בשו"ע, ויש לערות עליהם רותחין, אלא שזהו מצד המנהג, ולכן כתב השו"ע 'נוהגים' לערות.
ולא זכיתי להבין. דלשון 'נוהגים' זהו לשון הטור, ולכאו' כל כה"ג היה לו לב"י לבאר שאע"פ שהולכים בהם אחר רוב תשמישו, מ"מ זהו מחמת המנהג, ולא העיר בזה הב"י כלום.
ועוד, דכשהביא הב"י את הגהמ"י שכתב "נהגו לשפוך עליהן וכו'", דייק הב"י "צריך לשפוך עליהן מים רותחים". ומשמע קצת דלית ליה חילוק בין 'נוהגים' ל'צריך'.
ולכאו' נראה ד'תיבות' אלו הם כעין צידניות של זמנינו, וה'שלחנות' הם כעין הכלי שמניחים עליו הקדרה רותחת, בכדי שלא להניחה על השיש או השלחן, ובזמנם היה שלחן מיוחד שעליו מניחים הקדרות כשהן רותחות, שרוב תשמישן ברותח. אלא שעדיין אם לא בלעו, אינם צריכים הכשר, לכן כותב הטור שפעמים נשפך עליהן מרק. (ובזמנינו למשל פלאטה, רוב תשמישה ברותח, ומה שצריכה הכשר הוא כיון ש'פעמים' נשפך שם חמץ).
וכן נראה קצת שנתכוין לזה החק יעקב (ס"ק נ"ה) שכתב: "לפי שלפעמים נשפך מרק, אבל בלא האי טעמא, אף שמצניעין לתוכו חמץ חם, אין בכך כלום, כיון שנותנין בו עם הכלים שבתוכן החמץ, ואינו מבליע שום דבר וכו', להכי הוצרך הטעם שנשפך עליו המרק".
וכן נראית דעת המשנ"ב (ס"ק קי"ד) ובשעה"צ (ס"ק קמ"ד).
וכן נראית דעת כה"ח (ס"ק רל"ג), שהביא דברי השו"ע, והוסיף עליהם דברי הפר"ח (דה"ה לשלחנות שאוכלים עליהם), וכתב ע"ז כה"ח: "וזהו לחומרא בעלמא, כי אין נשפך על השלחן שאוכלין עליו כי אם מכ"ש". ומשמע דדברי השו"ע היינו מדינא.

עיקר הדין מובא שמוזגים כוס לבעה"ב, אולם כיום יש שנוהגים שכל אחד מוזג לחברו, ואיכא לעיונא אי יש בזה טעם, דלכ' אין בזה דרך חירות במה שכל אחד גם מוזג לאחרים וגם מוזגים לו.

גם מלאכה המותרת לעשות בחוה"מ אסור לכוון מלאכתו למועד, ומעתה יש לדון האם לדחות מער"פ אחר חצות לחוה"מ מותר, או דלמא הוי כמכוון מלאכתו וחייב לעשות המלאכה בער"פ.
אפשר דתלוי בחומרת האיסור די"א דחוה"מ מהתורה, וער"פ אינו אלא מדרבנן.

בענין הנחת הפתיתים שמקורו מהכלבו הובא ב"י סוף סי' תל"ב, וכתב ע"ז דאנו לא חוששים לזה אלא מברכין ע הביעור לבער אם נמצא. ויש מקשים עוד על זה דכיון דידעי בני הבית אשר הם עצמם גם בכלל חיוב הבדיקה, היכן מקום הפתיתים, ואם ישאלם בעל הבית יענו לו היכן הוא מקומם, הרי זה כחמץ שמשאיר במקום ידוע דלית ביה חיוב בדיקה.
והדרכי משה הביא לקיים המנהג וכתב לבסוף דאם לא נמצא כלום שורפים הכלי שלקח לבער בו כדי לזכור מצות ביעור. עכ"ל. ויש לבאר לפ"ז דכל המנהג להניח פתיתים הוא כדי להראות דמאי דבודקים הוא כדי לבער, והיינו דכשבודק אדם את החמץ אין ניכר לשם מה בודקו, ויתכן דבודקו כדי לאוכלו או לשומרו וכד', ונהגו לעשות מעשה המראה שבודק כדי לבער ולזה מניחים את הפתיתים ושורפים אותם. וע"ז הוסיף הרמ"א בשם המהרי"ל דאם לא מוצאים חמץ בבדיקה שורפים הכלי, והיינו כדי להראות שהבדיקה היתה כדי לשרוף החמץ.

כידוע לכולם מכירת חמץ בעיקרה היא במקום הפסד ולא ע"מ להרוויח, וככה כדאי לעשות לכתחילה.
אך שמעתי שתי שאלות בנידון מכירת חמץ מפי אחד הרמי"ם שתמיד הסתפק בזה, האם יש חילוק בין אם אדם משהה בביתו כזית אחד או יותר, וכן האם יש הבדל אם הוא מוכר קילו אחד של חמץ
או שני קילו? ונסביר איפה נפק"מ, בעלי מכולות שמוכרים באישור כדי שלא יבואו להפסד, האם מותר להם לקנות יומיים לפני פסח הרבה בירות (שכן הן בזיל הזול) וימכרו אותם מכירת חמץ כי במילא הם מוכרים מה שיש להם, וכמו"כ האם לאדם הפרטי שרוצה להימנע ממכירת חמץ לכתחילה יהיה מותר לתת לבעל מכולת את החמץ שלו שהוא במילא מוכר והוא ימכור גם את שלו?
אשמח למראה מקום!

תודה על כל עזרה

ראוי לאכילת כלב?

משנה ברורה סימן תמז ס"ק לג: "ויש כמה אחרונים שסוברין דאף יבש ביבש דאמרינן דחוזר וניעור אינו אא"כ יאפה או יבשל אותם בפסח דאז חוזר החמץ ונותן טעם בהשאר אבל לאכול כך שרי". ותמוה, הלא הרמ"א אמר בפירוש שביבש חוזר ונעור. ומנין החילוק בזה?

אלא הפשט בדעת האחרונים הללו: שדעת הרמ"א שלא חו"נ בין ביבש ובין בלח, וכמו שכתב בד"מ. וכל מה שעורר תה"ד (שהוא מקור דברי הרמ"א) הוא שדבר יבש הבטל חד בתרי, אף שאינו חו"נ, מ"מ אם יבשלו, יהפך ללח בלח, ואז לא יספיק חד בתרי אלא ס', וכיון שהוא עושה זאת בפסח עצמו, לא מועיל מה שיש ס', כיון שהוא נותן טעם בפסח עצמו, ואפי' באלף לא בטל.
ובאמת דעת הרמ"א שדבר שהתבטל קודם פסח, אינו חו"נ בין בלח ובין ביבש!!!
ובזה מיושב הרמ"א מסימן תמ"ב שכתב שלקמן יתבאר שאינו חו"נ. והקשה המ"ב הלא רק בלח אינו חו"נ, ומדוע הרמ"א כתב בסתם שאינו חו"נ? ולהאמור א"ש.
[כל זה מתבאר מדברי החזו"א]

???
[מישהו אמר לי בדרך צחות שלכן מקפיד להתפלל בחצות שמו"ע ולכוון השעה לסיים גאל ישראל בו ברגע שיצאו ישראל....]

אולי זה הטעם של ראב"ע דבעי אכילת מצה עד חצות משום דחיפזון דמצרים היה בחצות ר"ל שדל מהכא מכת בכורות כיון שפסק כובד הלב חוזר וניעור הרצון לשלח את ישראל בגלל המכות שקדמו לזה ולפיז א"ש ביקושו שתאמר יצ"מ בלילות עד חצות (כך מוכח מברכות ט עא)אע"ג שלא הוי גאולה מעלייתא מ"מ הגילוי של אותו רצון היה בלילה עד חצות.
ובדעת רע דבעי חיפזון דישראל או דפליג על עצם החיוב של הזכרת יצמ בלילה או דסבר שלא פסקה הכבדת הלב גם במכת בכורות ולא זה הטעם לאזכרה זו

מסירת נפשו של הרב אליעזר שלמה וועלער אבד"ק וויסאקי (חתן הגאון רבי יצחק אייזיק חבר) למצות אכילת מצה.

סיפר בנו ממלא מקומו רבי יצחק אייזיק יעקב בהקדמה לשו"ת ברית עולם:

"ממש מסר נפשו על מצותיו ית"ש, עליו נוכל לומר מה שאמר הכתוב הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו,
כי עד רגע האחרונה עבד עבודתו ית' במסירת נפש,
כי זמן רב קודם פטירתו נחלש ונחלה מאד שלא היה ביכלתו לאכול אף מעט,
אך לעבודת ה' החליף כח וגם היה לשואליו דבר הלכה להורות ולדון האיך יעשון, כי היה בפה אב"ד ערך ארבעים שנה,
וכשהגיע ליל א' של פסח כאשר התחיל להכין את עצמו למצות הלילה כדרכו בקודש, ואמרו לו ב"ב כי לא יוכל לאכול מצה לבל יזיק לו מרוב חולשתו,
והשיב להם כי אכילת מצה מצוה דאורייתא מוכן הוא למסור נפשו על זה וערך כל סדר הלילה באכילת מצה וכוסות כדרכו בקודש,
ואחר גמר הסדר קרא ק"ש ויצאה נשמתו בטהרה, ונפטר בשם טוב בלילה הזה ליל א' של פסח בשנת תרנ"ב לפ"ק פה וויסאקי".

אשתו של אדם, שיש מקרים שיש לה חמץ בבעלותה או ברשותה.
מדוע שלא תבטל את החמץ?
ומדוע שלא תשלח את בעלה כשלוחה לפני ביעור חמץ שיבער גם את שלה?
לא ידוע לי שנהגו כך. והשאלה: למה?
הרי במקרים הנ'ל גם עליה יש מצות תשביתו.

כידוע סידר לנו בעל ההגדה אכילת כזית מצה נוסף כדי לקיים את זכר למקדש כהלל והנה הנוסח של ההגדה המקובלת הוא זכר למקדש כהלל וכו' לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו והנה צ"ע מפני מה נקט בעל ההגדה בפסוק שנאמר בפסח שני ולא נקט בפסוק שנאמר בפסח ראשון ששם כתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו

נשתברו ע"ז הרבה קולמוסין.
תוכל להקיש את עיקרי השאלה באוצה"ח, ותראה כמה כתבו ע"ז.

אוכל שנפשו של אדם מסויים קצה בו, והרי הוא דוחק עצמו לאוכלו. האם חשיב אכילה גסה?
נפ"מ למעשה באדם שנפשו קצה בכל הירקות שניתן לצאת בהם ידי אכילת מרור. שאפילו אם ידחוק עצמו ויאכל כזית, לא יצא ידי חובתו דאכילה גסה לאו שמיה אכילה.
ולכאורה ראיה דלא חשיב אכילה גסה מהא דיוצאים ידי מרור בתמכא הוא חריין.
(כמובן שכל השאלה מתבססת על כך שבמרור בעינן אכילה כמש"כ המ"ב לענין לענה).
שו"ר שהדין בחריין אינו פשוט כל כך. ומ"מ אם בחריין אומרים דחשיב אכילה גסה, אין ראיה לנידון דידן, דבחריין הוא אכילה גסה לכל העולם ולא חשיב אוכל. משא"כ באדם הקץ במאכל הראוי לכל שאר העולם.

המשנה בערבי פסחים מתחילה בלא יאכל אדם עד שתחשך דהיינו סדר ההנהגה ומשום מה הלשון במשניות אח"כ היא מזגו לו כוס ראשון הביאו לפניו,
לכאורה היה צריך להאמר מוזגין לו כוס שני מביאין לפניוומשמע מלשון המשנה דסדר עשיית ד כוסות כבר נאמר קודם לכן.

במשנה ברורה סימן תצ ס"ק יח כתב: שאומרים שיר השירים בשבת של חוה"מ - מפני שהפיוטים של אותו שבת מיוסדים על שה"ש וכנ"ל'
מה שכתב כנ"ל, כנראה כוונתו למה שכתב לעיל ס"ק יג בשם הלבוש: 'דאם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ מפני שאז אומרים שיר השירים באותו יום והפיוטים של שבת חוה"מ מיוסדים על שה"ש, ואם חל יום אחרון בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ ובשמו"ע מהפכין ואומרים הפיוט של יום ז''.

התמיה כאן עולה מאליה, מי נתלה במי הפיוטים בשיר השירים או שיר השירים בפיוטים, בס"ק יג משמע שאומרים פיוטים המיוסדים על פסוקי שיר השירים מפני שביום הזה אומרים שיר השירים, ואילו בס"ק יח כתב להיפך שאומרים שיר השירים מפני שהפיוטים מיוסדים על שיר השירים.
הסברא החיצונית נותנת שהפיוטים תלויים באמירת שיר השירים, וצ"ב

האם יש מקור להנוהגים לאכול בפסח רק מצות שנאפו בחודש ניסן (ולא של חודש אדר אף תוך ל' יום לפסח) ??

מי שמוצא חמץ במקום הפקר לפני פסח, ומגביהו וחושב שלא רוצה לזכות בו רק רוצה להצניעו במקום הפקר כדי לקחתו אחר הפסח, האם מותר לעשות כן?

כך נשאלתי. וא' אמר בשם מרן הגרח"ק שלמכת בכורות בלבד לא היה מועיל כי מתו גם במקומם, אבל לשאר המכות היה מועיל.
אז למה באמת לא עקרו המצרים 'עד שירגעו הענינים' במצרים.
והשבתי לפי מה ששמעתי מהרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א, ''ממצריים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו''
שמצריים היתה בעצם בית עבדים, בית עבדות ענק, שיוסף קנה את כל מצרים עבדים לפרעה, ומצרים היתה בית עבדות. (הוא רצה לחדש שישראל הקרויים על שם יוסף נענשו בעטיו של יוסף ואכמ"ל. וכמדומה שבעבר הבאתי את דבריו ודנו בהם כאן בפורום זה)
לפי"ז יש להציע, שהמצרים עצמם גם כן לא היו יכולים לצאת ממצרים, וזהו הביטוי המובא בחז"ל שמעולם לא ברח עבד ממצריים, כי היא היתה מקום לעבדות, ואף אחד לא ברח ממנה.
ויש לעיין עוד.
אגב, חשבתי שלפי"ז קצת יש מקום להבין איך פרעה מרשה לעצמי לבקש ממצרים 'השאילו לי בניכם ליום אחד' שבאותו יום שנולד משה ציוה (או לפי לשון המדרש ביקש) מכל המצרים שאף את בניהם יזרקו ליאור, כי בעצם עבדים הם וגופם קנוי לפרעה.

לצורך כלשהו, אני מחפש חומר תורני מרוכז העוסק בכשרות/פסלות של מכירת חמץ באמצעות אתרי אינטרנט. [הרשאה בלי קניין וכו'].
מישהו מכיר?

במשנה ריש פרק ערבי פסחים: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי.
התעוררתי לדון, מה טעם הקדימה המשנה את מצות הסיבה למצות ארבע כוסות, הרי למעשה קודמת מצות ארבע כוסות (דהיינו הכוס הראשונה) לפני מצות ההסיבה. מה גם שלפי דעת התוספות אין הדין של הסיבה שבמשנה בא אלא להורות לעני את הצורה שבה יסב ללא פרטים מיוחדים (שלא כדעת רש"י ורשב"ם), ואילו ארבע כוסות הרי צריך הכנה מוקדמת עוד לפני החג, של גבאי הצדקה, ובמקרה שאין להם גם של העני, שעלולה לקחת זמן (ראה: רשב"ם שם).