הרב הוא הש"ץ בספיה"ע

[הכהן]

מה מקורו?

[אבן זועקת]

שמעתי פעם שלא לבייש ש"ץ ששכח לספור יום א'

[ארזי ביתר]

ובושת הרב קלה היא בעיניכם?

[בן_אליעזר]

מצו"פ מה שמצאתי בקובץ "זכור לאברהם - תשס"ב-תשס"ג" (כרך ב') הנמצא באוצר. [ושוב הודפס אח"כ כחטיבה בפ"ע ב'חקרי מנהגים - מנהגי ברלין', גם הוא באוצר].

הובא בדרך אגב כמנהגי ק"ק ברלין, ובשוה"ג מציין לב' סיבות בדבר - וא' מהם כזו שהובא ע"י המגיבים כאן.

[צונאמי]

נראה לי מהסיבה הפשוטה-
- שלא תמיד הש"ץ יודע כמה ימים היום...
(לפני עידן התזכורות והלוחות לכל כיס)

[פרטיזן]

בקשר למה שהעיר מאן דהוא שהרי גם הרב עלול לשכוח פעם ספירת העומר. חשוב לציין את פסק מרן בעל ה'שבט הלוי' שרב ששכח ספירת העומר וזו תהיה לו בושה גדולה, מותר לו להמשיך לספור בציבור עם ברכה.
מחמת כי גדול כבוד הבריות.

[צונאמי]

בקשר למה שהעיר מאן דהוא שהרי גם הרב עלול לשכוח פעם ספירת העומר. חשוב לציין את פסק מרן בעל ה'שבט הלוי' שרב ששכח ספירת העומר וזו תהיה לו בושה גדולה, מותר לו להמשיך לספור בציבור עם ברכה.
מחמת כי גדול כבוד הבריות.

אולי בגלל שהוא מוציא ידי חובה?

[ארזי ביתר]

בקשר למה שהעיר מאן דהוא שהרי גם הרב עלול לשכוח פעם ספירת העומר. חשוב לציין את פסק מרן בעל ה'שבט הלוי' שרב ששכח ספירת העומר וזו תהיה לו בושה גדולה, מותר לו להמשיך לספור בציבור עם ברכה.
מחמת כי גדול כבוד הבריות.

מקור!

[אוצר החכמה]

כמדומני שהיה פה פעם דיון על פטנט שהמציא אחד ששכח ובוש שלא לברך. שאמר לש"ץ (שלא שכח) אתה אל תברך ואני אברך כדי להוציא אותך.

[מה שנכון נכון]

התשובה העוסקת ברב ששכח נדפסה בשבה"ל ח"ג סימן צו. ההיתר אינו כבוד התורה לבד, אלא שעל כן [וגם בגלל כבוד הצבור] חשיב כשעה"ד, ואפשר לסמוך על הדעות הרבות המתירות לברך.
בשבה"ל ח"ד סימן קנז יש הוספות לשבה"ל הנ"ל, ושם כתב שאמרו לו את העצה הנ"ל שאחד מהקהל לא יברך והרב יוציאו, וכתב ע"ז דלדעתו לא יהני בנד"ד כיון דחשיב כאינו מחויב בדבר.

[צונאמי]

נכתב על כך בעלון "כאיל תערג" לשבת זו,
בחלק של קשרי הרב וואזנר עם הגראי"ל.
ומשמע שם ששייכא העצה להוציא אחר י"ח.

[נוטר הכרמים]

הנה הציטוט מן הגליון והערות חכ"א בצידם:

מתוך 'כאיל תערוג':

"סיפרו לרבנו שליט"א שג"א הירבה להשיג על מה שפסק הגר"ש ואזנר שרב ששכח יום אחד בספירה שיכול לספור בברכה ברבים מפני כבוד התורה. [אם לא סידר מראש שיוציא אחר יד"ח] ואמר רבנו שליט"א שאכן יש טעם בדברי הגר"ש בטענתו, דהרי ספירת העומר בזה"ז דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ומאידך כבוד התורה זה דאורייתא. (מפי תלמידו הגרמ"ב זילברברג שליט"א, וכן יש עוד טעמים לזה שיטת הביה"ל ועוד ואכ"מ).

הדברים תמוהים ביותר, מה ענין ספרה"ע דרבנן וספק דרבנן לקולא לכאן, הא הנידון אינו מצות ספירה אלא ברכה לבטלה להראשונים שאינו חייב בספירה. ולומר דכיון דספק מדרבנן לקולא, יכול לברך כאילו הוא חייב, הוא דבר זר.
גם מש"כ אם לא סידר מראש שיוציא אחר יד"ח, הוא דבר שנחלקו בו הפוסקים, דדעת הפר"ח שאין זה מהני, דכיון ששכח אינו בר חיובא.
ובעיקר הפסק צ"ע דמחלוקת הראשונים היא אם מותר לעבור על איסור דאורייתא משום כבוד הבריות, וכ' הנוב"י דמי יכניס ראשו בין ההרים במחלוקת זו.

שוב חיפשתי בבר אילן ומצאתי את התשובה (ח"ג סי' צ"ו), וזו תוארה:

א. רב מנהיג בעירו ששכח באחד הימים של ספה"ע לספור הספירה ע"י שלא התפלל בביהכ"נ ונשאלתי מה יעשה בשאר הימים כי הוא רגיל לספור ברבים ואיכא כבוד התורה ובזיון אם לא יספור. +ח"א העירני דהלא אפשר שהוא יבקש ממישהו שלא יברך והוא יכוון להוציאו וה"ר מאו"ח סי' רצ"ז דמי שאינו מריח אעפ"כ יכול להוציא, ובאמת זה אינו דהתם בסי' רצ"ז הגרעק"א באמת מפקפק בזה מכח אינו מחויב בדבר שאינו יכול להוציא וע"ש מה שתי' בזה ונ"ד הו"ל כמו בן עיר שאינו יכול להוציא בן כרך ובן כרך לבן עיר כמבואר בירושלמי ובפוסקים סי' תרפ"ח וע"ש במ"ב ס"ק ח' ובשעה"צ שם, ושו"ר בפר"ח סי' תפ"ט כ' מפורש כדברינו שאינו יכול להוציא ואף על פי דאיכא חולקים על הפר"ח כ' בס' כף החיים בשם הרבה מאחרונים דהלכה כפר"ח ועיין ג"כ בס' שיח השדה שער ברכת ה' סי' ג' מש"כ בדברי הפר"ח, ודע דאין מדברי פר"ח הנ"ל סתירה לדברינו שהרי כ' שש"צ אפי' קבוע אינו יכול להוציא, דגם אני לא כתבתי רק ברב בעירו דאיכא בזה כבוד התורה וגם כבוד הצבור ע"פ מש"כ בפנים.+ בעניותי במקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים בסי' תפ"ט דכל יום מצוה בפ"ע ויספור בשאר ימים בברכה וכבר ידוע דהי' גדולים שעשו מעשה גם בלי זה לספור השאר בברכה, ואף על פי שאין לעשות כן כיון דכבר נפסקה הלכה סי' תפ"ט ס"ח, מ"מ כה"ג דאיכא כבוד התורה וכבוד הצבור אפשר לסמוך בזה, ועיין כיו"ב או"ח סי' צ"ב ס"א לענין נצרך לנקביו דאע"פ דאית בי' תועבה מעיקר הדין מתירין כה"ג ע"ש במ"א ביאור הלכה ד"ה הי', ומכ"ש כאן דאיכא מחלוקת הראשונים, וכבר ידוע מש"כ הש"ך יו"ד סי' רמ"ב דבשעת הדחק בדרבנן אפשר לסמוך על דעת יחיד.

ולא כתב כלל להתיר לעבור על איסור דרבנן משום כבוד התורה כמו שהבנתי מדברי הכאיל תערוג, רק כתב מטעם זה לסמוך על דעות המקילים.

וגם ההוספה שאם לא סידר להוציא אינה שם, ואדרבה הביא שם את ד' הפר"ח.

[אשי ישראל]

מן הסתם הרב הוא הסופר את העומר כדי שידע לכוון להוציא בברכתו את מי ששכח לספור באחד הימים [ואף שיש להשיב: הרי הש"ץ צריך לכוון בקדושה, וב'יי אלהיכם אמת' ובזה סומכים על הש"ץ, ואם כן מדוע לא נסמוך על הש"ץ לגבי ספירת העומר?! ואולי יש להשיב על כך ולומר שכאן הרי כל אחד סופר בפני עצמו ולכן הש"ץ עלול לשכוח לכוון להוציא את מי ששכח)

[אהרון 37]

מעניין האם המנהג לא התפשט מקהילות החסידים.

אצל החסידים כנראה זה בגלל ההתלהבות שיש באמירות לפני הספירה, וכו', אז כחלק מהעניין הגדול שעושים מהספירה כבדו את האדמו"ר לברך, אולי מזה זה התפשט למקומות אחרים.

יש מקומות שהרבנים מברכים, אבל בקושי שומעים אותם, חזן בדרך כלל אם לא שומעים אותו, הוא לא נגש.

[ישראל אליהו]

עד כמה שידוע לי, בני ספרד לא נהגו במנהג זה.

[מה שנכון נכון]

לענין בני ספרד - המנהג היה שהצבור היו מברכים ואח"כ הש"ץ, ונזכר מנהג זה במהרשד"ם ובכנה"ג ובברכת אברהם, וכן נהגו עד לפני כמאה שנה במצרים בירושלים ובתורקיה, ושוב שנו המנהג שהש"ץ יברך תחלה ואח"כ הצבור.
מנהג תימן שהרב מברך תחלה.

[הא לחמא עניא]

בקשר למה שהעיר מאן דהוא שהרי גם הרב עלול לשכוח פעם ספירת העומר. חשוב לציין את פסק מרן בעל ה'שבט הלוי' שרב ששכח ספירת העומר וזו תהיה לו בושה גדולה, מותר לו להמשיך לספור בציבור עם ברכה.
מחמת כי גדול כבוד הבריות.

וכבר שאלו בבי מדרשא, לפי דעת השבט הלוי מה יהיה הדין באם אותו רב יש לו בית מדרש רק לשבתות ובכל השבוע הוא מתפלל בשטיבלך וכדו', האם הותר לו בליל שבת לספור בברכה ובכל השבוע יספור בלא ברכה, או שמותר לרב רק אם יש לו בית המדרש פעיל בכל יום.

[כדכד]

מה הסברה לחלק בכך לפי המובא בשבט הלוי?

[אוצר החכמה]

האם זה פשוט מצד הסברא שמיקרי אינו מחוייב בדבר, או שמיקרי מחוייב בדבר אבל אינו יכול לעשותו ומה הדין אז. לדוגמה מי שאינו יכול לאכול כזית מצה. האם זה פשוט שאינו יכול להוציא אחרים בעל אכילת מצה? או מדבר שאינו שומע בברכת לשמוע קול שופר.

[בן אליהו]

האם זה פשוט מצד הסברא שמיקרי אינו מחוייב בדבר, או שמיקרי מחוייב בדבר אבל אינו יכול לעשותו ומה הדין אז. לדוגמה מי שאינו יכול לאכול כזית מצה. האם זה פשוט שאינו יכול להוציא אחרים בעל אכילת מצה? או מדבר שאינו שומע בברכת לשמוע קול שופר.

לכאורה פשטות הדברים שנקרא מחוייב בדבר. באמת קשה להבין את הסברה שלא נקרא בר חיובא

[ביליצר]

שמעתא עמיקתא

ש"ץ ששכח ולא ספר באחד מימי הספירה , ומתבייש שהדבר יודע לציבור, בשעת הדחק
רשאי לברך על הספירה. ומ"מ הכל לפי ענין הבושה (ובכה"ג לכתחלה אם אפשר ימנע
מלהיות ש"ץ). [עי' בביאור הלכה (רסי' צב ד"ה היה צריך לנקביו) שמצדד שמותר לברך ברכה לבטלה במקום
בושה משום דהוי איסור דרבנן. ואע"פ שנשאר בזה בצ"ע, מ"מ עיי"ש במ"ב (סי' תקסו סס"ק כ) דהיכן דיש שיטות
המתירות לגמרי, אפשר לסמוך עליהם במקום כבוד הבריות, וק"ו בנידון דידן דבאמת עיקר הדין כהסוברים
דרשאי להמשיך לספור בברכה כמ"ש לעיל באות א'. ועי' עוד בשמעתא עמיקתא גליון נ"ו]. ובפרט אם הש"ץ
הוא ת"ח שיש בזה משום חשש חלול ה'. [עי' במ"ב (סי' תקסו סס"ק כ).

[פופולארי]

הייתי בבית כנסת של חסידי קרלין.

וראיתי שמישהו אחר, לא החזן של מעריב, מברך ספירת העומר. כך מנהגם באופן קבוע.

לא היה שם רב.

[כדכד]

זה מנהג של קרלין או מנהג של ביהכ"נ שבו התפלל מר?
אולי זה משום שהחזן לא ספר איזה יום?