א. המשנה בתחילת הפרק:
כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה.
אפשר לדקדק מדוע כתב התנא "על פירות האילן מברך בורא פרי העץ" ולא כתב "על פירות האילן מברך בורא פרי האילן" או "על פירות העץ מברך בורא פרי העץ".
וכן אפשר להקשות לגבי "הארץ" ו"האדמה".
וראיתי מסבירים שהמילה "אילן" היא על פי ניב הלשון העברית בזמן המשנה ולכך נכתבה המשנה עם מילה זו, אך בגלל שהתורה עושה שימוש במילה "עץ" - חכמים כשקבעו את מטבע הלשון של הברכות העדיפו להשתמש בלשון התורה.
וכן פירשו ע"ז הדרך לגבי "בורא פרי האדמה" (ש"אדמה" היא לשון התורה ואילו המילה "ארץ" היא לשון תקופת המשנה).
אך מכ"מ יש להקשות שהרי על הפת מברך "המוציא לחם מן הארץ", וע"פ דבריהם היה לו לכתוב "המוציא לחם מן האדמה". וכן יש להקשות שהרי גם בתורה מצאנו את המילה "ארץ").
ב. המשנה מביאה:
על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן.
יש קצת להקשות שהרי יין הוא אינו פרי אלא משקה, וא"כ צריך להזכיר "חוץ מן היין" לגבי משקין ולא לגבי פירות.
ג. הגמרא:
מנא הני מילי דתנו רבנן קדש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם [...] האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה.
וברש"י כתב: "האי מיבעי ליה: הלולים לשון חלולים".
ויש לומר שהכוונה היא שאותיות ה' וח' מתחלפות.
וכן בגמרא לעיל (ל:) "השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת".
בגיליון הש"ס הביא דוגמא נוספת מירושלמי שבת שם דורשים "אל"ה הדברים" - "אל"ה" בגימטריא ל"ט מלאכות שבת (כך שאת האות ה' במילה "אלה" מחליפים עם האות ח').
וברשב"א כתב ע"ז:
אחליה לקדושתיה והדר אכליה. פירוש; לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים, אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה הגמרא כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו.
ע"כ.
ד. מסקנת הגמרא:
אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
וכתב ברש"י: " אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם".
ואולי אפשר לדייק מלשון רש"י שהסברא היא לברך לאחר שאכל ולא קודם שאכל.
אכן לפי"ז יש להקשות מדוע התורה היתה צריכה לצוות "ואכלת ושבעת וברכת"?
והלא הכל פשוט ומובן מסברא (?!).
ובאמת ברש"י במסכת סוכה (כו:) כתב בלשון קצת שונה וז"ל:
ולא בעי ברכת המזון לאחריו דדריש כרבי יהודה "ואכלת ושבעת וברכת" - אכילה שיש בה שביעה, והיינו כביצה. אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה
(ושמא אפשר שוב לדקדק הפוך - שהסברא מדברת רק קודם אכילה, ולאחר אכילה נלמד מברכת המזון. אך באמת א"א לומר דבר כזה שא"כ יהיה חייב בברכה מדאורייתא כמו שמשמע בתוס' כאן דב"ה לפניו).
מכאן נוסף
לה:
ה.
בגמרא:
דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר.
רש"י הסביר: "דרך טרקסמון: דרך שערי החצר והבית".
ובגיטין (פא.) כתב:
דרך טרקסמון: דרך הכבושה מחוץ ליכנס לפנים ודומה לי שהוא לשון יוני כמו טרקסין.
ועל המילה טרקסין כתב רש"י (יומא נב.):
טרקסין: לשון פנים וחוץ הוא כך ראיתי בתלמוד ירושלמי וראיה לדבר חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר (ברכות דף לה:) למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא.
ו. הגמרא מביאה את מחלוקת ר' ינאי ור' יוחנן האם פירות טבל מתחייבים בהפרשת מעשרות משעה שמכניסם דרך פתח הבית דווקא או גם כשמכניסם דרך החצר (שבד"כ נמצאת מאחורי הבתים) הם באים לכלל חיוב.
דא''ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
על פניו לא ברור מאיפה בדיוק לומד ר' ינאי בפסוק שצריך להכניס את הפירות דרך כניסת הבית ("ביערתי הקדש מן הבית" - איפה מוזכר פתח?!).
ובאמת בגמרא בב"מ (פח.) מובא שר' ינאי לומד זאת משני הפסוקים גם יחד:
ורבי ינאי נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות וקרפיפות.
וק"ל.
ז.
ר' חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב ואספת דגנך וגו' ל''ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
בתוס' (ד"ה כאן) הקשה שהרי בגמ' לעיל משמע ש"ואספת דגנך" הוא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, דאילו בזמן שעושים רצונו של מקום - מלאכתם נעשית ע"י אחרים (כמו שהסביר רשב"י; שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם").
ובמהרש"א חידד עוד את השאלה, שהרי בפסוקים עצמם משמע שמדובר בזמן שעושים רצונו של מקום - "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום [...] ונתתי מטר ארצכם [...] ואספת דגנך..".
ובתוס' תירץ שמדובר אמנם בזמן שעושים רצונו של מקום אלא כשאינם צדיקים גמורים.
ובמהרש"א מוסיף שישנם גם רשעים גמורים שעושים גם מלאכת אחרים (וע"ז נאמר "ועבדת את אויביך").
ולפי"ז יוצא שיש שלוש דרגות;
האחת: צדיקים גמורים שלא רק שאינם עושים מלאכה, אלא שאחרים עושים אותה למענם כמה שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם".
השניה: צדיקים שאינם גמורים שזורעים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה, ועליהם נאמר "ואספת דגנך".
השלישית: רשעים שנאלצים לעשות את מלאכת עצמם ואף לעבוד ולעשות את מלאכת אחרים. וזה מש"כ "ועבדת את אויביך".
ח. בגמרא מובא חילוק בין שמן זית (שמברך עליו "בורא פרי העץ") לבין יין (שמברך עליו "בורא פרי הגפן"):
חמרא זיין משחא לא זיין.
רש"י במסכת עירובין (ל. דב"ה באומר) כתב "כגון דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח".
רוצה לומר ש"זיין" הכוונה דבר המשביע.
שוב פירש רש"י כאן (בד"ה אי הכי) "אי הכי: (-הכוונה ליין) דזיין וסעיד.. וגו'".
הגמרא בהמשך מביאה חילוק נוסף בין שמן ליין:
אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד.
>> סופו של דבר; לא ברור מה ההבדל בין "זיין" ל"סעיד" כשהפירוש של שניהם הוא "דבר המשביע".
(ע"פ רש"י בעירובין ורש"י כאן).
ט. הגמרא מספרת על רבא:
וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרי כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי.
יש כמה וכמה אזכורים בש"ס לגבי רבא ויין.
רבא אהב יין?!
זכורני כעת את הגמרא בסוכה (מט:) "אמר רבא צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי. רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי".
אם יש למישהו דוגמאות נוספות - אשמח לשמוע.