מסכת נדה - הערות והארות פנינים ומרגליות

[מיללער]

מז:

אמר רב הלכתא בכוליה פרקא מעת לעת ועולא אמר דתנן תנן ודלא תנן לא תנן וכו' ועוד תני ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים וכו'

רש"י פירוש בד"ה בכולי פרקא מעת לעת. חשבינן לה שנה ולא בתר מנין עולם שהיא יום אחד של של שנת עשרים חשוב שנה וכו'

לכאורה רש"י נקט כאן שני מנינים נפרדים בענין חישוב חשבון של שנים, ושניהם אינם המנין שנמצא בברייתא משמיה דר"י בן כיפר.

שר"י בן כיפר מיירי מענין 'שלשים יום בשנה חשיב שנה' ואולי רש"י נקט 'יום אחד בשנה', ושניהם אינם 'מנין עולם' שנקט רש"י, דהיינו שניזל בתר ראש השנה בחודש תשרי שכל שנכנס שנה חדשה במנין שנות העולם נמנה כשנה במנין שנות האדם - שגם חשבון כזה מצינו (כמו ר"ה למלכים וכדו' במס' ראש השנה) וכן פירש רש"י מפורש לקמן בד"ה מעת לעת.

[אהרן תאומים]

מח.

רש״י ד״ה שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב ולנקבה עשרת כו׳

צ״ע מדוע נקט רש״י סיפיה דקרא ולא רישא דכתיב ״הזכר עשרים״ כו׳

רש"י הביא את סוף פסוק זה וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.(ויקרא כז ה') וברש"י שם "ואם מבן חמש שנים" - לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי.
תחילתו של הפסוק בלשון "בן" בכל אופן לפיכך המשך הפסוק "הזכר" יש לו זיקה חזקה ללשון בן וע"כ כלפי ערכין היה יכול לכתוב ג"כ לשון "בן" משא"כ נקבה שלא נאמר שם בת עשרים. וכפי שרש"י מצטט שבמשנה נאמר "בן עשרים"

[שמואל דוד]

יישר כח.

עיין רש״י וגר״א ערכין דף יח-יט.

רש"י בערכין פירש ג"כ כמו הכא אלא שנקט לישנא דקרא אם זכר אם נקבה.

את הגר"א לא מצאתי

ביאור הגר״א עם פירוש אור אליהו

ב] אי ס"ד דכתיבא כו' – ולא אמר אי ס"ד דערכין משום דהי"ל דהברייתא לא משתעי אלא עד עשרים דלא ידעינן בהו אלא מבן שישים, לכך קרי להו בן ובת. אבל השתא דנקט דכתיבא פריך שפיר.

אור אליהו

[ב] בגמ': "ואלא למאן דאמר לערכין מאי טעמא לא אמר ליוצא דופן. דומיא דהנך מה הנך דכתיבא אף הנך דכתיבא. ואידך, אי סלקא דעתך דכתיבא, האי שבבן ושבבת, שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה". ומבואר שהקושייא של מאן דאמר לפרקין דיוצא דופן על מאן לערכין הוא רק על הראייה שיש למאן דאמר לערכין "מה הנך דכתיבא אף הנך דכתיבא", ולא אמר "אי סלקא דעתך דערכין, האי שבבן ושבבת, שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה" שאז הקושייא הייתה לא על הראייה של מאן דאמר לערכין, אלא הקושייא הייתה איך אפשר לומר שמה שכתוב בברייתא "שבבן ושבבת" הכוונה לערכין. והיינו, שאיך אפשר לומר שמה שכתוב "שבבן ושבבת" הכוונה לערכין, הרי בערכין מדובר גם במעריך אנשים ונשים מבוגרים, ולא שייך לומר עליהם "שבבן ושבבת", אלא היה צריך לומר "שבזכר ושבנקבה" שלשון זו כוללת בין צעירים ובין מבוגרים. והטעם שלא אמר כן, משום דהיה יכול לומר דהברייתא לא משתעי אלא במעריך מי שהוא עד גיל עשרים, ומה שיש אפשרות לומר שהברייתא מדברת רק עד גיל עשרים, משום דלא ידעינן בהו, היינו בבן חמש ובבן עשרים, שמונים להם מעת לעת אלא מבן שישים, שלומדים בגזירה שווה, כמו שבבן שישים מונים לו מעת לעת, הוא הדין לבן עשרים ובן חמש מונים להם מעת לעת, ובן ששים כיוון שהוא המקור ללימוד זה, אין צריך לשנותו בבברייתא. וכיוון שהברייתא מדברת רק עד גיל עשרים לכך קרי להו בן ובת, שעד גיל עשרים שייך לומר בן ובת. אבל השתא דנקט שהקושייא היא על הראייה של מאן דאמר לערכין "אי סלקא דעתך דכתיבא, האי שבבן ושבבת, שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה". פריך שפיר, שאם הטעם הוא משום שכל מה ששנויי בברייתא כתוב בפסוקי התורה, אם כן, היה לו לנקוט "שבזכר ושבנקבה" שהם מלשון הפס', כמו שכתוב (וישקרא כז, ג) : "וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים", וכן (שם ו): "וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף". ועל זה לא שייך לתרץ את התירוץ הנ"ל.

[שמואל דוד]

מז:

אמר רב הלכתא בכוליה פרקא מעת לעת ועולא אמר דתנן תנן ודלא תנן לא תנן וכו' ועוד תני ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים וכו'

רש"י פירוש בד"ה בכולי פרקא מעת לעת. חשבינן לה שנה ולא בתר מנין עולם שהיא יום אחד של של שנת עשרים חשוב שנה וכו'

לכאורה רש"י נקט כאן שני מנינים נפרדים בענין חישוב חשבון של שנים, ושניהם אינם המנין שנמצא בברייתא משמיה דר"י בן כיפר.

שר"י בן כיפר מיירי מענין 'שלשים יום בשנה חשיב שנה' ואולי רש"י נקט 'יום אחד בשנה', ושניהם אינם 'מנין עולם' שנקט רש"י, דהיינו שניזל בתר ראש השנה בחודש תשרי שכל שנכנס שנה חדשה במנין שנות העולם נמנה כשנה במנין שנות האדם - שגם חשבון כזה מצינו (כמו ר"ה למלכים וכדו' במס' ראש השנה) וכן פירש רש"י מפורש לקמן בד"ה מעת לעת.

ראיתי באחרונים שהעירו בזה. וציינו לדף מה עמוד א לעיל. ועדיין צ״ע.

[שמואל דוד]

מח.

רש״י ד״ה שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב ולנקבה עשרת כו׳

צ״ע מדוע נקט רש״י סיפיה דקרא ולא רישא דכתיב ״הזכר עשרים״ כו׳

רש"י הביא את סוף פסוק זה וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.(ויקרא כז ה') וברש"י שם "ואם מבן חמש שנים" - לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי.
תחילתו של הפסוק בלשון "בן" בכל אופן לפיכך המשך הפסוק "הזכר" יש לו זיקה חזקה ללשון בן וע"כ כלפי ערכין היה יכול לכתוב ג"כ לשון "בן" משא"כ נקבה שלא נאמר שם בת עשרים. וכפי שרש"י מצטט שבמשנה נאמר "בן עשרים"

יישר כח! כעין זה כתבו בביאורי רש״י (מתיבתא) אולם עיין רש״י ערכין י״ט.

[מיללער]

יישר כח הרב רבי שמואל דוד שליט"א

[אהרן תאומים]

מח.

רש״י ד״ה שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב ולנקבה עשרת כו׳

צ״ע מדוע נקט רש״י סיפיה דקרא ולא רישא דכתיב ״הזכר עשרים״ כו׳

רש"י הביא את סוף פסוק זה וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.(ויקרא כז ה') וברש"י שם "ואם מבן חמש שנים" - לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי.
תחילתו של הפסוק בלשון "בן" בכל אופן לפיכך המשך הפסוק "הזכר" יש לו זיקה חזקה ללשון בן וע"כ כלפי ערכין היה יכול לכתוב ג"כ לשון "בן" משא"כ נקבה שלא נאמר שם בת עשרים. וכפי שרש"י מצטט שבמשנה נאמר "בן עשרים"

יישר כח! כעין זה כתבו בביאורי רש״י (מתיבתא) אולם עיין רש״י ערכין י״ט.

רש"י בערכין כתב מהנוגע לערכין! וכאן כתב לפי הענין של מסכתינו,
וזה לשון רש"י בערכין שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה. כלישנא דקרא דכתיב בערכין (ויקרא כז) אם זכר אם נקבה ולא כתיב בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן: אין כזה פסוק אלא זה מצוטט משני פסוקים שונים אם זכר - וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים, אם נקבה - וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. והוא ע"פ ההמשך שם בגמרא ומאי שנא נקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא וברש"י ומאי שנא. בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ששים קיימא אתילתא דערך ילדה שלשים שקל וערך זקנה עשרת שקלים: ומאי שנא זכר. דכי עבר על ששים לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד חמשים שקלים וזקן ט''ו שקלים: וע"כ "אם" שמופיע בנקבה ליד הערך שלושים רומז לנו את נקודת הערך החשובה באישה שבזקנותה יורד לשליש , מול ה"אם" שכתוב אצל זקן בן שישים שהערך שלו פחות משליש של ערכו בצעירותו.

[זסבה]

מג.
רש"י ד"ה וירד וטבל - לשם גירות כו'. ועיין לקמן מג: רד"ה וירדה וטבלה - לשם יהודית כו'. וצ"ע בשינוי הלשון.

מנפלאות הדיוק של רש"י ומנפלאות שימת הלב של דב"ש
ראה ביבמות מה:
מי לא טבלה לנדותה. ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא וכן מי לא טבל לקריו:
ועוד ביתר ביאור שם שלכאורה יכולה לטבול בטבילה אחת לנדה ולגירות, ובזכר עו"כ לא יכול לכאורה.

נראה פשוט בירד וטבל, הוא אחר שנימול כבר ליהדות, דגר שמל ולא טבל נהי דחשיב כנכרי, מ"מ חשיב בר הויה, (ועיין בתוס' ישנים יומא דף נ"ו [ע"ב סד"ה עשרה] לענין כותים כיון שגר הוא ובידו לתקן עצמו בני ברית קרינא ביה. וברשב"א ז"ל ביבמות דף ע"א [ע"א ד"ה אלא] דמוקי דקרא דתושב ושכיר אתי לגר שמל ולא טבל, והקשה א"כ היינו עכו"ם, ותי') כיון שמל לשם יהדות אף על פי שלא נגמר הגירות מ"מ כבר נכנס קצת בדת יהדות עי"ש. א"כ טבילתו הוא רק גמר וסיום גירותו, אבל בירדה וטבלה דזהו כניסתה וגמר גירותה לכן נקט רש"י וטבלה ליהודית. דו"ק

עיין בשו"ת דו"מ ח"א ס"ז. דאף דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל, דרחמנא אפקריה לזרעיה, ומתייחסת אחריה, אמנם במל ולא טבל, דיצא מכלל גיותו ונכנס קצת לדת יהודית, שוב לא אפקריה לזרעיה, והוולד הוא נכרי. דו"ק היטיב. ובסוף התשובה שם ששוב מצא סברא זו בדרישה יו"ד סי' רס"ח. דו"ק.

[שמואל דוד]

יישר כח!

[שמואל דוד]

מד.

רש״י ד״ה נוחל - אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם כו׳ דכתיב למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה.

לכאורה הלשון ״וכל שכן״ ברש״י צ״ע, הרי האם וקרובי האם שניהם אינם קרויים משפחה, וכמדומני שמצינו לשון כ״ש הרבה פעמים אף אם אינו באמת כל שכן. ועיין viewtopic.php?f=17&t=39647

קבלתי תשובה מחכם אחד שליט״א
viewtopic.php?f=17&t=39647&p=590171#p590171

[אהרן תאומים]

נח.
ראו כאן דיוק ברש"י
viewtopic.php?f=29&t=11883&p=592020#p592020

[שמואל דוד]

סא.
אמרו לו משם ראיה כו'. לכאורה הציון במסורת הש"ס שייך לעיל...

[אהרן תאומים]

עג.
מאמר הדרן על הרש"י האחרון

[עושה חדשות]

נח:

עד כמה היא תולה וכו' אמר רב הונא כגריס אינה תולה פחות מכגריס תולה ורב חסדא אמר כגריס תולה יתר מכגריס אינה תולה לימא בעד ועד בכלל קא מיפלגי דרב הונא סבר עד ולא עד בכלל ורב חסדא סבר עד ועד בכלל אמר לך רב הונא איכא עד ועד בכלל ואיכא עד ולא עד בכלל והכא לחומרא והכא לחומרא ורב חסדא אמר לך בעלמא אימא לך לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן והכא כדרבי אבהו דא"ר אבהו כל שעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל

צריך ביאור במאי פליגי אם "עד בכלל", ומהי ההכרעה בזה לחומרא, האם זה נידון בלשון חכמים בכל דוכתא, ומכח הספק יש להחמיר, או שיש כאן שאלה עקרונית בקביעת שיעורים כיצד יש לדון מה שהוא בשיעור מצומצם.

- - - - - - -

מצרף כאן עוד דיבור מענין מהתורא"ש הנד' עה"ג בדף מג. (ומסתמא כשעסקו בנידון זה כבר הביאו את דבריו) "אוחז ס"ד והתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז ומשתין כו'. פירכא זו תמוהה בעיני כיון דכתיב בקרא משמרת תרומותי וצוה הכתוב לשמור אותה שלא תטמא וכי בשביל חכמי' שאמרו כאילו מביא מבול לעולם לא ימנע מלטמאות את התרומה וצ"ע".