ולכאורה לא ידעתי לאיזה ספרים כוונתו,
שהרי במשנה ברורה (סי' תרג סק"ב) כתב:
ועיין ביערות הדבש ח"א (דרוש א) כי שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הם נגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום, דרך משל, ביום ראשון יעשה תשובה על מה שחטא כל ימיו ביום ראשון, וכן ביום שני, וכן כל שבעת הימים.
ובכף החיים (סי' תקסב אות יד) כתב:
וכתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות דף ץ' ע"ג שאמר לו ה"ר משה גאלאנטי ששמע מהאר"י ז"ל שאם האדם יתענה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו, כיצד הרי שחל יום א' של שבעה ימי תשובה הנז' ביום ראשון של השבוע והתענה בו ועשה תשובה בו הנה הוא מכפר על כל עבירות שעשה האיש ההוא בכל ימיו ביום ראשון שבכל שבוע מכל ימי חייו, ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם יתכפרו לו כל עוונותיו שעשה כל ימיו עכ"ל. וכן כתב בספר פרי עץ חיים שער כ"ה פרק ז' בסופו.
ומבואר מכל זה דאיירי לגבי שבעת ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, אבל לא לגבי שבעה ימים האחרונים שבשנה, שהם לפני יום ראש השנה.
והנה הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו (אלול עמוד קט) כתב:
לכל שנה יש חלק מסויים בגילוי שמצטרף מכל הו' אלפי שנין [וע"ע מכתב מאליהו ח"ד עמוד 102], וכן לכל יום יש פרט חלקי מיוחד שבכל שנה. מכל מקום אמר מו"ר רבי צבי הירש ברוידא ז"ל בשם מקובלים, כי השבוע האחרון של השנה יכול להציל דין כל השנה, היינו כל יום את בחינת יומו שבכל השנה.
וכל שכן שבת, שאמרו חז"ל (שבת קיח:) שאילו שמרו ב' שבתות, ופירשו בזוהר (ע' זוהר ח"ב דצ"ב ע"א, ובתיקו"ז דקכ"ו ע"ב) דהיינו תתאה ועילאה, שמירה מחילול במעשה, ושמירת פנימיות השבת, דהיינו דביקות ברוחניות, נגאלין מיד. פירוש דמדריגה זו היא שלימות, והיינו גאולת הנפש. [וע"ע בס' מכתב מאליהו ח"ד עמוד 143].
אם נתחזק כדבעי בשבוע האחרון, נזכה בעז"ה להשפעה גמורה לשנה הבאה עלינו לטובה, ונזכה בדין בע"ה.
וכזאת הובא בשם המשגיח הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל בספר לב אליהו (מערכות התשובה עמוד שב), וע"ש שהרחיב בזה, וכיו"ב בדברי הגרמי"ל זצ"ל בספר דרכי החיים (עמוד שא).
האם לא יכול להיות שנפלה כאן איזה טעות במקור השמועה "מקובלים" בין הדברים שהביא מהרח"ו הנ"ל, דהיינו לגבי השבוע שבין ר"ה ליוהכ"פ, והקדימוהו לשבוע שלפני ר"ה, וצ"ע.