כלל בתורה שבו נצא לאורה

[עושה חדשות]

בספר ערוגת הבושם (על הפיוטים, לרבי אברהם ב"ר עזריאל, רבו של האו"ז, וכו') ח"ג עמוד 217 כ' "כלל בתורה שבו נצא לאורה", ובו הוא מייסד שישנם חלקים במצוות שלמרות שהם מחוייבים מ"מ אינם מעכבים את קיום המצווה. והכלל הוא, שאם הדין לא נאמר במפורש בתורה אלא רק נלמד מדרשא וכיו"ב, אין דין זה מעכב את עיקר קיום המצווה. ולדוג' הוא נוקט דאע"ג דבעי' 'לחם עוני' למצה, מ"מ כיון דלא כתיב כן בהדיא בקרא, אי"ז מעכב את כל המצווה, ומחוייב לאכול גם מצה עשירה אם אין לו לחם עוני. (ולגבי דוג' זו, כמד' שכבר נזכר בפוס' צד כזה, עי').
ובתוך דבריו יש כמה חידושים בהל' חג הסוכות.
א. לגבי דין 'הדר' כ' "נראה דהדר נמי כמצוה אחרת היא, דעיקר הדר הכתוב היינו לפרש איזה פירי אמרה תורה ליקח, דהיינו אתרוג שהוא פרי הדר מכל פירות, מיהו מדאפקיה בלשון הדר לחזר אחר הדר מיהו לא מעכב, ומקיים לקיחה של ד׳ מינין וגם מברך עליו. ורש״י פי׳ גבי אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר הואיל ומזכירין שם שמים עליו גם ביום טוב שיני בעינן הדר, ומשמ׳ מפירושו שאין לברך אלא על הדר".
ב. לגבי תשבו כעין תדורו כ' "וכן בסוכות תשבו שבעת ימים עיקר הציוי המפורש שישבו בסוכו׳ שבעת ימים, ומדרש רבותי׳ תשבו כעין תדורו, היו לו מטות נאות ומצעות נאות מעלן לסוכה, ואחרי שאינו מפורש בציוי הויא כמצוה אחרת ולא מעכבי אם אינו מעלן לסוכה, אלא שלא קיים מצוה אחרת, דקימ׳ לן כרבא כנגד אביי דאיפליגן בטעמ' דשומרי גנות ופרדיסין דפטורין מן הסוכה, אביי אמ׳ תשבו כעין תדורו, ורבא אמ׳ פירצה קוראה לגנב, אבל משו׳ תשבו כעין תדורו לא היו פטורין, דכעין תדורו לא מעכב ישיבת סוכה, דלאו מצוה אחת היא אלא תוספת מצוה".

בינו נא זאת כל בעלי בינה
כמה חידושים דאיכא למישמע מינה

[ובתוכם איך שפי' ד' רש"י גבי ניקבוהו עכברים (ד'שם שמים' היינו הברכה, וצ"ע דהא ברכהמ"צ מדרבנן, ויל"פ), ופי' פלוג' אביי ורבא בשומרי גינות (עי"ש בראש' סוכה דכ"ו שנתחבטו בזה), וכן עצם ה"כלל בתורה" הנ"ל דמסיק ע"ז בסוף דבריו ד"על חסר ושאינו הדר מברך"].
וכן עי' היטב בשאר דבריו (המצו"ב בב' הקבצים) ותמצאו בהם רוב נחת.

[עושה חדשות]

מצאתי בדבריו (בח"ב) השלמה נוספת לענין המדובר, דהיינו חלקים במצווה שאינם לעיכובא. ז"ל -

יד יקדם, אומר אני מי שטעה והקדים של ראש לשל יד מה שעשה עשוי וקיים מצות הינוח תפילין, אך מצות סדר הינוח לא קיים ואסור לחלוץ ולהניחם כדינם ולברך עליהם, שמברך ברכה שאינה צריכה מתרי טעמי חדא דסדר הנחתן אינו בציוי מפורש אך מדרשת ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכל כי האי גוונא אפי׳ במצוה אחת לא מעכב דהוי כמצוה אחרת או כהידור מצוה כמו ולקחתם לכם לקיחה תמה ולא חסר וכיוצא בו, כמו שפירשתי בפיוט שש מאות. מה שכתבתי דסדר הנחתן אינו כציוי מפורש לית׳ מדאמ׳ בהקומץ בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך של ראש וקשרתם לאות על ידכם והדר ולטוטפות בין עיניך, אלא כן הוא אע"פ שסדר הנחתן כציוי מפורש אפי' הכי לא מעכב דהן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו ולא יהא טפל חמור מן העיקר שאם לא היה מניח של יד היה מקיים מצות תפילין של ראש, ועכשיו שהניח של יד ויהא שלא כסדר וכי גם של ראש לא קיים, וא"ת אין ה״נ, דהא במשנת חליצה דקריאה לא מעכבא לד״ה אפי׳ הכי אמרינ׳ בפ' אילו נאמרין לר׳ יהודה אם קראה בכל לשון חליצתה פסולה, י״ל כאשר פירשו רבותינו דר׳ יהוד׳ פליג אתנא דפ׳ מצות חליצה וסביר׳ ליה דקריאה מעכבא ומשום הכי אם קראה בכל לשון חליצתה פסולה, ואמ' ר׳ יהוד׳ לא נחלקו ר׳ אליע׳ ור' עקיב׳ בדבר זה דקריאה מעכבא דכי האי גוונא אמרינ׳ בפ' ר׳ אליע׳ דמילה גבי פלוגת׳ ב"ש וב"ה. הילכך נקוט האי כללא בידך כל שתי מצות שאין מעכבות זו את זו ויש להם סדר אפי' בציוי מפורש אותו סדר לא מעכב, אך שמצות הסדר לא קיים, כגון תפילין וסדר חליצה דחולצת ואח״כ רוקקת ותרומה ובכורים, דתנן בפ"ג בתרומות דביכורים קודמין לתרומה מפני שהן ביכורים לכל ואפי׳ הכי תנן בפ״ג דתרומות שאם הקדים תרומה לביכורים מה שעשה עשוי וגבי חליצה ורקיקה תניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וטעמ׳ דקי״ל כר׳ עקיבא דרקיקה לא מעכבא, והת׳ מפר׳ טעמ׳ כיון דלא מעכבא גם סדרן לא מעכב, הילכך לא מיבעיא לאביי דאמ׳ בפ"ק דתמורה כל היכי דאמר רחמנ׳ לא תעביד אי עביר מהני וכ״ש הכא דמהני השת׳ במקום שאזהרה בלאו אפי׳ הכי מה שעשה עשוי כ״ש שאזהרה בעשה דמה שעשה עשוי אלא אפי׳ לרבא דאמ׳ לא מהני דווק' באזהרת לאו, משום דלקי אבל באזהרת עשה דלא לקי מהני דהכי מסיק בפ״ק דתמורה אליבא דאביי אי ס״ד דלא מהני אמאי לקי. והמבין יבין כי הבל הוא, דהת׳ לאו טעמ' יהיב למימ׳ דמשו' הכי מהני משו׳ דלקי אלא גלוי מילת׳ בעלמ׳ הוא, כלומ׳ המלקות מוכיח דמהני דאי לא מהני אמאי לקי, תדע דבאזהרת לאו יותר נר׳ לומ׳ דלא מהני מאזהרת עשה, דתנן בפ"ג דתרומות המקדים תרומה לביכורים יצא אע״פ שהוא עבר בלא תעשה מה שעשה עשוי. מדקאמ׳ אע״פ שמעינ׳ דיותר נר׳ לומ׳ מה שעשה עשוי אם לא היה עובר בלא תעשה. ובפ״ק דתמורה פריך לרבא מתרומה ובכורים ופריך התם אהדריה קרא מכל מעשרותיכם תרימו, ובסוף מעשר שיני ירושלמי גם נתתיו ללוי מיכאן שאין נותנין מעשר לכהונה אמר ר׳ יונה זאת אומרת נשרף טבלו אינו יכול להתוודות אית תנאי תנן כל המצות הכתובות מעכבות, פי׳ כל המצות שבפרשה שבהן הוי וידוי מעכבות כמו ביכורים ותרומה ומעשר שיני שאם הקדים תרומה לביכורים, או מעשר לתרומה, או מעשר שיני למעשר ראשון שאז אינו מתוודה. וטעמ׳ דמילת׳ מפני שכתב בוידוי ככל מצות אשר צויתני הנה לא עשה ככל המצוה והכי תנ' במעשר שיני ככל מצות׳ אשר צויתני הא הקדים מעשר שיני לראשון אינו יכול להתוודות. ומסיים בירושלמי דמעשר שיני רב אחי בר פפא בעי קמי ר׳ זעירא אפילו הקדים תפילין של ראש לשל יד א״ל אף אנא סבר כן. פי׳ רב אחא בעא למ״ד כל המצות שכתובות מעכבות נרצה לומ׳ שאפי׳ הקדים של ראש לשל יד נמי מעכבות. ולשון אפי׳, כלומ׳ אפי׳ תפילין שהן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו סדרן מעכב. א״ל אף אנא סבר כן, פי׳ אליב' דהנהו תנאי דתנן כל המצות שכתובות מעכבות, ואליבא דהנהו תנאי דתנן כל המצות שבפרשה מעכבות סדר תפילין לא מעכב, דכל שתי מצות דלא מעכבי אהדדי, אפי' סדרן בציוי מפורש, סדרן אינו מעכב כאשר כתבתי, וקיי"ל כהנהו דתנו כל מצוות שבפרשה דווק׳ מעכבות כעובדא דפ׳ מצות חליצה דקדמה ורקקה קודם שתחלוץ והת׳ פריך והא בעינן כסדרן, כסדרן לא מעכב, והנה פירכא כסברת ר׳ זעירא דירושלמי ולית הילכת׳ כוותיה אלא כדמסיק כסדרן לא מעכב, ודווק׳ בשתי מצות דלא מעכבי אדדי אבל אם יש סדר בציוי מפורש בדברים המעכבים גם סדרן מעכב כגון רקיקת יבמה לר׳ אליע׳ דמעכבא ה״נ סדרן מעכב וכן תקיעות ראש השנה דמעכבי, סדרן נמי המפורש בשילהי ראש השנה נמי מעכב׳ דהכי אמרינ׳ בפ"ב דברכות ירושלמי שמע ט׳ תקיעות אפי׳ כל היום יצא והוא ששמען על הסדר. וכן בפ' הקורא את המגילה קראה סירוסין לא יצא. ראיתי בערך סרג סירוסין לא יצא, לא פי׳ בתלמודינו, אבל בירושלמי פי' אחד פרא אחד פי׳ אחד זולת אחד כגון שקרא פסוק והניח פסוק וקרא שלישי וחוזר וקורא פסוק שיני שהניח. ה״ג הזאה וטבילה דמעכבי אהדדי וסדרן בציוי מפורש, דכת׳ וחטאו ביום השביעי והדר ורחץ וטהר אומ׳ בסיפרי שאם הקדים טבילה להזאה לא יצא, דכת׳ וחטאו ביום השביעי ואחר כך ורחץ. כתבתי דסדר הנחת תפילין לא מעכב ודווק׳ כשכבר הניח שתיהן אבל אם הניח של ראש תחילה ועד שלא הניח של יד זכר שברע עשה לא יניח של יד דמוטב שיתבטל עשה בלא מעשה במה שיתבטל עשה במעשה, כר׳ יהושע דמתן ד׳ במתן א׳ ינתן במתן א׳ כו׳, והמבין יבין דלאו מילתא היא דמיד כשהקדים של ראש עיות ושל יד הן יניח הן לא יניח לא יתקן מה שעיות. וחוזרני בי מאחר דקיימ׳ לן דתפילין לא מעכבי אהדדי א"כ אם לא יניח של יד קיים מצות תפילין של ראש, ואם יניח של יד איגלאי מילת׳ למפרע דשלא כדין הניח

[עושה חדשות]

במקום נוסף בח"ב הוא כותב כך:
אומר אני דווק' לחזר אחר הכשר, ואם חזר ולא מצא גם זה כשר, דכל כי האי גוונא כמו וקשרתם וכתבתם ולקחתם לכם דילפינן לקיחה תמה דווק' לחזר אחר הכשר ואם חזר ולא מצא כשר, תדע דאמרינן ולמדתם אותם שיהא לימודך תם ועני רבא בתריה כגון על לבבך וכו' ואפי' הכי קי"ל קרא ולא דיקדק באותותיה יצא.

[עליעין]

ולפי זה היכא דאין הסוכה "כעין תדורו" למה פטור מסוכה אדרבה שישאר חייב באכילה ובשינה בסוכה אע"פ שאינה כעין תדורו. דכעין תדורו אינו לעיכובא.

[אשר תאפו]

אכן לדבריו כעין תדורו אינו פוטר מסוכה. ועיין במרומי שדה להנצי"ב סוכה כ"ו ע"א שגם ביאר כן במח' אביי ורבא, דלאביי תשבו כעין תדורו הוא לעיכובא, ולרבא אינו אלא למצווה, והא דמצטער פטור מן הסוכה הוא מדכתיב "האזרח" כמש"כ הריטב"א בשם הרמב"ן.

[עושה חדשות]

קטע מקביל -

מוריה רלא.png (117.07 KiB) נצפה 7287 פעמים

[עושה חדשות]

יל"ע לפ"ז היכא דאכל מצה שאינה לחם עוני או נטל אתרוג שאינו הדר, האם שייכא בזה סברת האחרו' דא"א להוסיף הידור אחרי שכבר יצא יד"ח, או דכיון דהוי כמו מצוה נוספת לא דמי להידור בעלמא.