אלפי כלים שבורים - איך הם הגיעו לשם \מה הר קוק סירב לקבל

[יהודהא]

בפרשת צו מוזכרים הפסוקים הדנים בהרמת והוצאת הדשן.וגם שבירת כלי החרס שבהם בושלו הקודשים.

א.
ויקרא צו
ג. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.

כא. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר;


יומא כא התניא רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעין במקומן. וברשי שברי כלי חרס - שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב (ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת (דף צג:) ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה.
ובתוס שם : אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש"י בסוף תמורה:


ב.
ונתחיל מהסוף :
.. אלפים. אלפים
. .למה שברו אותם?

בנחל קדרון ובעוד מקומות מחוץ לעיר. נמצאו ערימות אשפה עם אלפי חרסים מימי המקדש.
ובהם המון חלקים של כלי בישול שבורים.

להלן מדברי החופרים:

בכל המדגמים. בולט במיוחד ריכוז סירי הבישול... מכיוון שריכוז גבוה של סירי בישול הם מאפיין שכיח בממצא מתוך מצבורי אשפה ניתן היה להסביר זאת בכך שהוא מצביע על קיומו מצבור אשפה באזור זה,...

גם בחומר שהגיע מתוך הר הבית ניתן לראות ריכוז גבוה מאד יחסית, רייך ובר-עוז נעצו את ההסבר לריבוי סירי הבישול במזבלה בהנחה כי סירי הבישול היו הכלי העיקרי בשימוש אצל עולי הרגל, שנאספו בעיר בעיקר ברגלים אם זו אכן הסיבה לריכוז הגבוה שלהם במזבלה, אזי הדבר יכול להסביר גם את הריכוז הגבוה שלהם בעפר שמגיע מתוך הר הבית עצמו...

ואז החלו ההשערות : למה זה. ועל מה זה.
החופרים קישרו זאת לאלפי עולי הרגלים ששהו ירושלים ומסביבה ,והם שהשאירו את כלי הבישול. שאין להם ערך.

ג.
אבל הרב אריאל שמסתמך על דברי המנחת חינוך ,וכן ברמבם מעשי הקרבנות ח, "כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת, טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו, טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה--שנאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו, יישבר" (ויקרא ו,כא). ואף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש, הרי דינן כדין הכיבוס: מה כיבוס הבגד, בקודש--אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו, בקודש".
. . ולכן הוא סובר שאפשר שאלו כלי הבישול של החטאות שבלעו מהקודשים. ויש איסור להוציאם מהעזרה ! . וחוייבו לשברם . ורק אחכ להוציאם למקום מיוחד .בדומה להוצאת הדשן.
.
נכון מפורש - בהגמרא כאן שהיה נס ונבלעו באדמה בעזרה. הנה הגמרא:
התניא רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעין במקומן ", וזלש רשי : "שברי כלי חרס - שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב (ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת (דף צג:) ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה:",
ועכ הקשה תוס: "עוד הא אמרי' בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) ובשילהי תמורה (דף לד.) ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר
- אלמא דלא הוי נבלע במקומן - מדטעון גניזה ..ותירץ שם מדוע נבלע.
.
ד.
אבל הרמבם מזכיר רק שבירתם. ואינו מזכיר בליעתם באדמה. וכן במקום אחר בחזל ברשימת ניסי המקדש אין נס זה כלול ברשימה. ואןלי היה בחזל מחלוקת בעניין.
ולכן - אולי- כך אומר הרב אריאל : אלה הם כלי הבישול של הקודש שלמדנו שבשל בליעתם יש לשוברם.
ואחכ נזרקו/ או פונו לעמק.
דהיינו אכן נשברו ונטמנו בהר הבית , והממצאים הם מעפר הר הבית שפונה ממנו. ויש גם אפשרות שחלק ממנו פונה כבר מזמן בעת החורבן ובנייה של הנוכרים שם.

מעניין- ויש לעיין.

ה.
ציטוט מהר אריאל
"לאור האמור נראה להציע פתרון הולם לשאלה. נראה שמדובר בעובדה ידועה הנוגעת לאחת ההלכות הנוהגות במקדש. נקבע בהלכה שקורבנות חטאת שהתבשלו בתנור בסיר חרס ובשרם נאכל על ידי הכוהנים – הכלי התקדש, שכן בדפנותיו נבלע ונספג משהו מבשר הקורבן. לפיכך עם סיום האכילה יש לשבור את הכלי, מפני קדושת הבשר שנבלע בדפנותיו. שבירת הכלי נעשית בתחומי העזרה, סמוך להיכל ולמזבח. יש סבורים שדין זה נוהג גם בקורבנות אחרים....

ו.
ועוד ממכון המקדש:
דין השברים לאחר השבירה: אחרי שבירת הכלים אין בהם, לכאורה, קדושה מיוחדת, שהרי הבשר הבלוע בהם בטל, ומותר להוציאם מן העזרה. עם זאת, מצינו בדברי חז"ל, ששברי כלי חרס שנשברו בעזרה נבלעו במקומם בדרך נס. אכן, כמה ראשונים למדו מכאן, שנס זה נעשה עקב האיסור להוציא את השברים מן העזרה. ויש שכתבו בטעמו של הנס, שנעשה משום בזיון קדשים - "שצריכים היו ליגנז במקום קדוש". לעומת זאת כתבו האחרונים, ככלל, שהתורה אינה סומכת על הנס, ובמקרה שהשברים לא נבלעו, הדין הוא לגנוז את השברים בכל מקום שהוא.

..... במנחת חינוך מצוה קלא לעניין תרומת הדשן ששיטת רש"י (יומא מו, א) שגם גחלים אלו נבלעים במקומם, על כך כותב בעל מנחת חינוך: "אפילו לדעת רש"י, על כל פנים התורה לא סמכה על הנס... אם כן מה היו עושין בהדשן?... נראה דטעונין גניזה דאסורה בהנאה, וגונזין אותו, ודינו ככל דבר שטעונין גניזה דמניח במקום מוצנע". וראה ערך 'ניסים במקדש', שאין נס זה נזכר בעשרת הניסים שהיו במקדש. גם הרמב"ם אינו מזכיר את נס בליעת שברי הכלים, עיין שם.

ולעניין הוצאת הדשן בתגובות להלן

[יהודהא]

. .בנושא הוצאת הדשן והקשר לרחוב החומה השלישית ולבתי אונגרין כבר נידון במק"א וגם בפורום כאן
ורק ארחיב ואוסיף מעט:

א.
תרומת הדשן מצוותה בכל יום , ובהוצאתהדשן נחלקו לרמבם ולראבד גם הוצאה מצוותה בכל יןם. אולם החינוך ואחרים סוברים אינו חובה בכל יום אלא כשנצטברה כמות גדולה של אפר.
. .במפרשים רצו לומר שמחלוקת זו תלוייה במהותן של מצוות אלו . באם תרומת הדשן היא המצווה, ואילו הוצאת הדשן מהווה רק הכשר מצווה כהכנה לאפר של שריפת הקרבנות העתידיות- ואז אין בה חיוב בכל יום . או שגם היא מצווה ממש ומשכך גם היא חיובה בכל יום.
. .ובמפרשים נכתב שגם לרמבם אין היא מצוות עשה ממש - שהרי אם כך היה, איך הותר להשאיר את האפר ברגלים כדי להרבות כבוד ונוי למזבח מבלי לפנותם.


ב.
. . הכפתור ופרח מספר על גבעה= ערימת דשן ידועה בצפון ירושלים. שנראה לו שזהו מקום הוצאת הדשן.
וכך דיווחו מאוחר יותר גם גיימס פין. ששלח את האפר לבדיקת מעבדה. והוברר שאלו שרידי בעח. אולם בעל תבואות הארץ טוען שאלו שרידים של תעשיית הסבון שהיתה בעיר, ומסייע לכך שמו הערבי של התל "אל מסאבין
. . ומאוחר יותר, מהם ועליהם נבנו בתי אונגרין ,ויש אומרים אף בית הכנסת של תולדות אהרון. ומאז והלאה תילי האפר נעלמו..

ג.
איפה נמצא כיום האפר והאם יש בהם איסור הנאה ומעילה ?
אז כנראה שלא, שכן הגמרא בתמורה אומרת שמעילה אפשרית רק באפר הנגנזים, אבל באפר הנשרפין נתקיימה מצוותן ואין חייבין על מעילה ,ולרמבם אין חייבין ואין כלל איסור. וממ לראבד אמנם אין חייבים עליו אבל האיסור קיים, פב ,טו .
ואמנם ... הר קוק ש גם לו הוצע מהאפר, סירב לקחתו בגלל האיסור שיש בכך לדעת הראבד.

ד.
האם נישאר אפר משרפת הקרבנות .
להלו ציטוטים ממאמר על נושא זה מחדשות הר הבית עי פ, אברמוביץ.
https://har-habait.org/articleBody/30931
בקישור יש גם תמונות ומפות.

"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר".]
. נחלקו תנאים ...מה להלן, בפרה אדומה, במזרחה של ירושלים, אף כאן במזרחה של ירושלים, וחכמים אומרים בצפונה של ירושלים, שכל מעשה חטאת בצפון .".

ואכן מצפון לעיר העתיקה היו נמצאות שתי גבעות של אפר אשר מצוינות אף במפות של צ'ארלס ווילסון מן המאה ה-19. מקומן הוא ממזרח לשכונת מאה שערים, סמוך לכביש 1 שליד קבר שמעון הצדיק. התל הגדול יותר מזרחי לכביש, ואחיו הצעיר מערבי לכביש וסמוך לבתי אונגרין, ועליו עומד היום בית הכנסת הגדול של חסידות תולדות אהרן.

אברהם משה לונץ בספרו 'מורה דרך בארץ ישראל ובסוריה' מתאר את התילים ואף מתלבט מהו מקורם האמיתי של התילים... ..אחרי צעדים מספר יראה לשמואלו תל קטן אשר מראה אפר אדמתו וכל עץ וצמח לא יעלה עליו, ובעומק עד ארבעים רגל ישתנה למראה תכלת וחום.
ילידי הארץ יקרו לו תל אלמסאבין (תל בתי מלאכת הבורית) והמסורה תקראהו בשם הר שפך הדשן...
ואכן ר יהוסף שווארץ בספרו 'פרי תבואה' התנגד לזיהוי האפר כאפר קרבנות, וטוען בתוקף שאלו ערימות פסולת של סבון.

הקונסול האנגלי וידיד היהודים ג'יימס פין מתאר באגרת שכתב בשנת 1855 את הר שפך הדשן:
" " מחוץ לעיר הזאת, לפאת צפון-מערב, ולא הרחק מדרך נבלוס (=שכם) ומן המקום הקרוי קברות המלכים, יש כמה ערימות נכבדות של אפר אפור-כחול שלעולם אין דשא או עשבים שוטים צומחים עליו. אחת מהן גבהה אולי 40 רגל; אלה הם עצמים מופלאים כשלעצמם, מה גם שהם נוגדים בצבעם את כרמי הזיתים האפלים מסביבם.

ה.
הם ביקשו את ד"ר רות ממינכן כשהיה כאן בשנת 1853 שיקח אתו דגימות לשם בדיקה בגרמניה, וזאת עשה. ..."עד כה היה ספק אם שתי גבעות האפר, סמוך לשער שכם, נערמו מאפרם של קרבנות העולה או שמא משיירי תוצרת האשלג בבתי-החרושת לסבון שהיו כאן
ד"ר רות, שלקח עמו שתי דגימות, אומר כי הבדיקה במעבדות ליביג המפורסמת מעידה על ההנחה שאותו אפר הוא שרידם של קרבנות עולה, מפני שהוא בעיקרו אפר מן החי ולא מן הצומח, ויש בו אפילו רסיסם קטנים של עצמות ושיניים שנשרפו לפחם, ואף על פי כן אי אפשר יהיה לקבוע את סוגי הבהמות אשר להן השתייכו"."
ג'יימס פין מסיים את מכתבו בעוד השערה מעניינת:
"תוצאה זו, שהיא בלתי צפויה כמעט, מוליכה למסקנות חשובות בתחום העתיקות. ולא די שהיא מעוררת פליאה נוכח האישור לכתבי הקודש, וחוזרת ומביאה את רגשותינו במגע בלתי אמצעי עם רגשות הכוהנים בני אהרן, אלא שבתוך שאר העובדות היא מסייעת לקבוע את קו החומות העתיקות, שהרי אפר זה ודאי הושלך אל מעבר לחומות.

ו.
והאם נשאר ממנו משהו ?
כן. איפה ?

ובכן מדווח: ששלחו מהאפר כשי- ולזיכרון ממשהו שקשור למקדש בית שני. לרוטשילד ול..ול...וגם במוזיאון בצלאל !
וצנצנות מן האפר נמצאות עדיין בכמה מקומות בעולם.

כך למשל ר' דוד וינגרטן ראה את הצנצנת ששמרה אלמנתו של ג'יימס פין כאשר ביקר אותה בשנת .1914.
ר' יעקב שכביץ {וזה גילוי של י, גולדהבר} ממייסדי גדרה מספר על עצמו ששלח מספר צנצנות אפר אל כמה אנשים חשובים, בהם הברון רוטשילד, חיים וייצמן והרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, ועוד צנצנת אחת שמר 'להעמיד על שם אומתנו הקדושה בהמוזיאום שלנו בירושלים' (הוא מוזיאון בצלאל).

ואולם, תילי האפר עצמם נעלמו בשנים בהן נבנו השכונות החדשות של העיר שמחוץ לחומות, וכנראה שאפר התילים עורבב בטיט הבניינים, ממש כלשון נבואתו של הנביא ירמיהו (לא, לט):

"וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַה' לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם",
וכפירושו של רש"י: מקום שפך הדשן שהיה חוץ לירושלים יוסיפו על העיר ויכניסו כל זה לתוך חומותיה ונבואה זו עתידה לבא, : ",

[יהודהא]

תמונת הר האפר

הר האפר = הדשן.jpg (216.22 KiB) נצפה 1803 פעמים

[יהודהא]

תשפד.
מעניינא דפרשה.
ממצאים שאולי קשורים לפסוקים הבאים - במאמרים כאן לעיל.


ויקרא צו
1. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.

2. כא. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר;
וברשי - ישבר – לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר, והוא הדין לכל הקדשים.

[גבול ים]

עוד על התל המיוחס לשפך הדשן

[צופה_ומביט]

ועוד ממכון המקדש:
דין השברים לאחר השבירה: אחרי שבירת הכלים אין בהם, לכאורה, קדושה מיוחדת, שהרי הבשר הבלוע בהם בטל, ומותר להוציאם מן העזרה. עם זאת, מצינו בדברי חז"ל, ששברי כלי חרס שנשברו בעזרה נבלעו במקומם בדרך נס. אכן, כמה ראשונים למדו מכאן, שנס זה נעשה עקב האיסור להוציא את השברים מן העזרה. ויש שכתבו בטעמו של הנס, שנעשה משום בזיון קדשים - "שצריכים היו ליגנז במקום קדוש". לעומת זאת כתבו האחרונים, ככלל, שהתורה אינה סומכת על הנס, ובמקרה שהשברים לא נבלעו, הדין הוא לגנוז את השברים בכל מקום שהוא.

..... במנחת חינוך מצוה קלא לעניין תרומת הדשן ששיטת רש"י (יומא מו, א) שגם גחלים אלו נבלעים במקומם, על כך כותב בעל מנחת חינוך: "אפילו לדעת רש"י, על כל פנים התורה לא סמכה על הנס... אם כן מה היו עושין בהדשן?... נראה דטעונין גניזה דאסורה בהנאה, וגונזין אותו, ודינו ככל דבר שטעונין גניזה דמניח במקום מוצנע". וראה ערך 'ניסים במקדש', שאין נס זה נזכר בעשרת הניסים שהיו במקדש. גם הרמב"ם אינו מזכיר את נס בליעת שברי הכלים, עיין שם.

בזמנו התקשיתי שכל מצות העליה לרגל וראיית פנים וקרבן הפסח לכאורה בנויות מעיקרא על נס, שכן לפי המספרים המתוארים בחז"ל של עולי רגלים וקרבנותיהם לא שייך במציאות שייכנסו כולם בירושלים/בעזרה, ויישחטו כל הקרבנות בזמן המוקצב לכך ויזרק דמם כדין ולא יתלכלכו בגדי הכהנים, וכהנה וכהנה נסים המפורטים בחז"ל ובמפרשים שהיו כרוכים בכך. וצ"ע.