פורום אוצר החכמה

באשכול על שיטתו של הגר"ל מינצברג זצ"ל התפתח דיון אודות שיטות שונות בביאור המקרא, ובפרט כפילויות ו'סתירות' במקרא.
viewtopic.php?p=499014#p499014

היות שהנושא התרחב מעבר לדיון במשנתו של הגר"ל, לדיון בגישות נוספות, מבית בריסק ועד שיטת הבחינות של הר"מ ברויאר, הרי הדיון מועבר לכאן.

ישא ברכה כתב:

"אגב, מעניין לדעת אם ר' לייב כבר התקדם עוד והגדיר את הפרשיות בתורה לפי תוכן מסוים. (למשל, בראשית, נח, ניתן להבין שאלו שני ענינים, אבל למה הסיפור של אברהם אבינו נחלק לשני פרשיות, לך לך - וירא, הלוא עוסקים באותו אדם, וכן על זה הדרך)."

איני יודע כיצד הגר"ל התייחס לעניין, אך אומר לך את הנלע"ד ברור:
חלוקת הפרשות בתורה אינה מיועדת להוות בדווקא חלוקה עניינית, אלא מתחשבת בשיקולים נוספים כגון פתיחה בדבר טוב, ואף בעצם הצורך לחלק לפרשות.
גם אם מבחינה עניינית היה ראוי שפרשת לך לך ופרשת וירא יהיו פרשה אחת, מחמת ארכם ראוי לחלקם לב' פרשיות.
היה אפשרי לחלק לפני צווי ברית המילה, אבל וודאי לא היה אפשרי להתחיל פרשה 'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב'.
נביא דוגמה יותר ברורה: מבחינה עניינית, 'וזאת הברכה' אינו תחילת הנושא, אלא הנושא מתחיל מספר פסוקים קודם: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים", אלא שחלוקת הפרשות מעדיפה להתחיל פרשה בברכה 'וזאת הברכה'.
המעיין ימצא דוגמאות נוספות.

האם יש מקורות על הנושא? [לא דווקא אמירות כלליות ושיטתיות, אלא גם אמירות מקומיות 'למה פתחה פרשה זו ב.. וכו']

ב'לקוטי שיחות' יש הרבה בענין זה של חלוקת ה'סדרות', ועושה מזה 'ענין' גדול (ודלא כדברי רעואל). לדוגמא בענין החלוקה של פרשת לך לך ווירא, שהזכיר הרב ישא ברכה.

אין לי שום מניעה לקבל שעל דרך הדרוש והסוד יש 'עניינים' בחלוקת התורה לפרשות, ויש 'עניין' מסויים לכל פרשה.
אך החפץ ללמוד ולהתעמק בפשוטו של מקרא, אחת הפעולות הבסיסיות שעליו לעשות היא התעלמות גמורה מחלוקת הפרשות, והתייחסות לחלוקה פשטנית בגוף החומש.
[מובן שפעמים רבות החלוקה לפרשות היא גם חלוקה פשטנית, אך לעתים רבות החלוקה לפרשות מטעה את לומד הפשט].

ב'פשוטו של מקרא' לכאורה אתה צודק שאין משמעות מיוחדת לחלוקת ה'סדרות', עד שיוכח אחרת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא התחלת פרשת נשא.

ישא ברכה כתב:

רעואל המדייני כתב:

השיטה בהחלט מתאימה לכיוון הפרשנות של הרמב"ן והספורנו, רשר"ה והנצי"ב, הגרי"ז ותלמידיו.
יתכן שפחות מתאימה לראב"ע ורשב"ם אשר בדרך כלל פירושיהם מתמקדים בבירור הפשט בטהרתו.
לגבי חז"ל, כרגיל, קשה מאד לדעת כיצד חז"ל למדו פשוטו של מקרא, אולם דברי חז"ל מתפרשים הפלא ופלא לפי חלוקת הפרשיות לבחינות, כפי שהראו הגר"ל והנשקה.

מעניין, תוכל להביא דוגמא ברמב"ן או הספורנו לגישה הזו?

ובכן, לא התכוונתי שבכל אחד מן המפרשים תמצא רעיונות זהים לגישה שתיארתי, אלא שהגישה המדוברת הינה המשך מכח כל השיטות הנזכרות.
די בכך שניקח את דרכו הפשטנית - רעיונית של הספורנו, ונצרף את יחסו של הרמב"ן לסדר ומבנה בתורה, ויעלה בידינו כשיטת הגר"ל לייסד את הבנת הסדר והמבנה על פי המשמעות הרעיונית של ביטויי התורה.

יהודי טבעי כתב:

חשוב לציין ששיטתו של הגר"ל מעבר ל'פרשה שנשנית' ("בחינות") מבוססת על הנחה קדומה, שהתורה שבכתב מביעה את היסודות העקרוניים של המסר האלוקי, הסיפורים והמצוות.
והתורה שבעל פה באה להשלים את הפרטים המעשיים והרקע הסיפורי המסתעף.
ומכאן גם נובע יסוד הפרשה שנשנית, שכן ברובד המעשי זה מתקיים ביחד, אבל היסוד העקרוני נובע מהבחינות השונות.
וכפי שתוכלו לראות בקונטרס המלונקק כאן.

viewtopic.php?f=7&t=15406&p=297609&hilit=%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95+%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8#p297613

קונטרס נפלא מאד מאד, יישר כח.
יש להוסיף עקרון חשוב מאד, שפעמים רבות [ואולי תמיד] הדרשות עצמן בנויות בצורה זו של יישום מעשי ליסודות העקרוניים שנאמרו בתורה שבכתב.
לדוגמה: 'ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל' (ויקרא ז טו). חז"ל למדו 'בשר' לרבות וולדות ותמורות, 'זבח' לרבות חטאת ואשם, 'שלמיו' לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, 'קרבנו' לרבות לחמי תודה.
דרך הדרשה כך היא: הפסוק נותן מספר הגדרות [או 'יסודות עקרוניים'] לקרבן התודה, שמחמתן יש לאכלו ליום ולילה. ההגדרות הן שקרבן התודה הינו בשר קדשים והינו זבח והינו שלמים והינו קרבן. חז"ל הסבירו שכל אחת מן ההגדרות נאמרה כדי ללמדנו כי די בהגדרה זו אף ללא הגדרות נוספות - וכך לימדתנו התורה שבעל פה את הנפקא מינה המעשית מהיסודות העקרוניים.

דרך זו למדנו מבית מדרשו של המלבי"ם זצ"ל, ולאפוקי ממשמעות הקונטרס שהדרשות הינן דבר נוסף ושונה, שאינו שייך להגדרות הרעיוניות [היסודות העקרוניים] שנאמרו בפשטיה דקרא.

הרב רעואל
א. דבריך מאד מניחים את דעתי, שכן הרבה הצטערתי למצוא נושא לפרשיות ובהרבה פרשיות שלא עלתה בידי כלל. לכן אשמח מאד אם תענה לי למה ששאלתי האם מצאת מקור לשיטה זו, דהינו איזה מקום שמסבירים שהפרשה פתחה בצורה מסוימת מטעם פרטי.

ב. מה אתה אומר על חלוקת העליות?

ג. מכמה ת"ח העוסקים בלימוד המקרא שמעתי שקשה להם לקבל את המהלך של המלבי"ם. כמה ציינו בעיקר את דברי הגר"א שתושבע"פ היא כ'חותם המתהפך'.

שומע ומשמיע כתב:מה אתה אומר על חלוקת העליות?

הכוונה לקטיעת ברכת יצחק ליעקב, רק כדי לחתום עליה בדבר טוב, למשל?

לייטנר כתב:

שומע ומשמיע כתב:מה אתה אומר על חלוקת העליות?

הכוונה לקטיעת ברכת יצחק ליעקב, רק כדי לחתום עליה בדבר טוב, למשל?

בדיוק. כבר דוגמה טובה.

חשוב לציין שחלוקת הפרשיות היא לא מזמן שבורא עולם נתן את התורה, אלא נעשתה ככל הנראה לאחר שנקבעו תקנות קריאת התורה וסדר הקריאה בבבל.
בשונה מחמשת החומשים שזו חלוקה שהקב"ה כך נתן את התורה.

חלוקת העליות. לא ידוע בבירור מי עשה אותה, אבל למעשה היא מקובלת אצל כל עם ישראל. לפעמים באמת קשה להבין את סיבת החלוקה באמצע ענין. כמדומה יש מהגר"א שהיה משנה לפעמים כשיש צורך.

המנחת אלעזר ממונקאטש שינה מחלוקת העליות בהרבה דברים כמובא בספר 'דרכי חיים ושלום'.

רעואל המדייני כתב:ישא ברכה כתב:

רעואל המדייני כתב:

השיטה בהחלט מתאימה לכיוון הפרשנות של הרמב"ן והספורנו, רשר"ה והנצי"ב, הגרי"ז ותלמידיו.
יתכן שפחות מתאימה לראב"ע ורשב"ם אשר בדרך כלל פירושיהם מתמקדים בבירור הפשט בטהרתו.
לגבי חז"ל, כרגיל, קשה מאד לדעת כיצד חז"ל למדו פשוטו של מקרא, אולם דברי חז"ל מתפרשים הפלא ופלא לפי חלוקת הפרשיות לבחינות, כפי שהראו הגר"ל והנשקה.

מעניין, תוכל להביא דוגמא ברמב"ן או הספורנו לגישה הזו?

ובכן, לא התכוונתי שבכל אחד מן המפרשים תמצא רעיונות זהים לגישה שתיארתי, אלא שהגישה המדוברת הינה המשך מכח כל השיטות הנזכרות.
די בכך שניקח את דרכו הפשטנית - רעיונית של הספורנו, ונצרף את יחסו של הרמב"ן לסדר ומבנה בתורה, ויעלה בידינו כשיטת הגר"ל לייסד את הבנת הסדר והמבנה על פי המשמעות הרעיונית של ביטויי התורה.

דוקא אני חושב שר' לייב לא קשור כל כך לדרך של הרמב"ן האב"ע הספורנו וכו'.
ר' לייב הרבה פחות מרשה לעצמו בביאור המקרא. רק פרשנות שממש מונחת (לדעתו) בכתוב, הוא יפרש. הראשונים יש להם מרחב הרבה יותר גדול של פרשנות, לדוגמא פסוק כמו ויתרוצצו הבנים, - הראשונים יסבירו שהיו לה כאבים וחשבה שעומדת להפיל.

לדעתי, ר' לייב עוסק יותר בעומק הפשט, ופחות ברובד הפשט עצמו. להגדיר את תוכן החומשים וכו' זה כבר עומק הפשט. הראשונים עוסקים יותר בפשט עצמו.

ישא ברכה כתב:
דוקא אני חושב שר' לייב לא קשור כל כך לדרך של הרמב"ן האב"ע הספורנו וכו'.
ר' לייב הרבה פחות מרשה לעצמו בביאור המקרא. רק פרשנות שממש מונחת (לדעתו) בכתוב, הוא יפרש. הראשונים יש להם מרחב הרבה יותר גדול של פרשנות, לדוגמא פסוק כמו ויתרוצצו הבנים, - הראשונים יסבירו שהיו לה כאבים וחשבה שעומדת להפיל.

לדעתי, ר' לייב עוסק יותר בעומק הפשט, ופחות ברובד הפשט עצמו. להגדיר את תוכן החומשים וכו' זה כבר עומק הפשט. הראשונים עוסקים יותר בפשט עצמו.

קיימים אצלו פירושים רבים כעין אלו.
אפילו מה שלא ראיתי שהראשונים אמרו.

כמו למשל:
יט, ג ויפצר בם מאד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. ברש"י '-ומצות אפה - פסח היה.' וכן איתא במדרש על מה שנאמר לעיל באברהם אבינו' - לושי ועשי עוגות - הדא אמרת פרוס הפסח הוה' [ב"ר מח, יב. ומובא בתוספות ראש השנה יא. ד"ה אלא]. והנה זה מדרשו,
אבל בפשוטו של מקרא נראה שכיון שבאו לעת ערב היה צריך לאפות בחפזון, אולם אצל אברהם לא נאמר שאפה מצות, כיון שבאו אליו בעוד היום גדול, ואכן אמר להם להמתין עד שיאפה לחם', ואקחה פת לחם וכו ''ואמר לשרה 'מהרי שלש סאים וכו 'לושי ועשי עוגות. 'אבל לוט לא היה סיפק בידו לאפות לחם בשעת ערב זו ואפה מצות.

כמו הנה אנכי הולך למות - שפירשו הראשונים לפי פשוטו שבגלל הציד היה מוכן לפורענות ומסוכן למות.

אבל הרב פירש לפי פשוטו:
"שהוא לשון גוזמא והבאי שמרוב עייפות ורעב הרי הוא כמי שהולך למות..."

ועוד דוגמאות לרוב

שומע ומשמיע כתב:מכמה ת"ח העוסקים בלימוד המקרא שמעתי שקשה להם לקבל את המהלך של המלבי"ם. כמה ציינו בעיקר את דברי הגר"א שתושבע"פ היא כ'חותם המתהפך'.

א. דברי הגר"א אינם סותרים את דברי המלבי"ם.
ב. יתכן שיש במלבי"ם גם מהלכים מחודשים שקצת קשה לקבלם, אולם הגישה הבסיסית שתיארתי למעלה [עם הדוגמה מ'בשר זבח תודת שלמיו'] מתיישבת מאד על הלב, ומדוע לא לקבלה?

ובכן, הבה ונסקור את כל סוגי החלוקה שיש לפנינו בתורה:

[א]. חלוקת החומשים. חלוקה עניינית ומובנת, שהגר"ל הוסיף להעמיק בה באר היטב במאמרו שנדפס כאחד מפרקי המבוא בספר בן מלך בראשית א. ניתן לחלק את התורה באופנים שונים, אולם חלוקת חמשת החומשים נהירה ומובנת.
הרב יהודה ראק כתב לי שלדעתו אף חלוקת החומשים אינה חלוקה לנושאים, ואם יסביר כאן שוב את דעתו נדון כאן בנושא.

[ב]. חלוקת הפרשות. חלוקה לנושאים, מחשבת בצורך שלא תהיינה פרשות ארוכות מידי, מתחשבת בצורך להתחיל בדבר טוב, ומתחשבת קצת בצורך לסיים בדבר טוב. [שומע ומשמיע ביקש מקור, לא זכור לי כעת מקור].

[ג]. חלוקת העליות. חלוקה לנושאים, אך מתחשבת מאד בצורך של התחלה וסיום בדבר טוב [כהתחשבות בעולים לתורה...], ובאורך העליות. ממוצא דבר אתה למד שקצת מתמיה המנהג לקרוא במנחת שבת ובשני ובחמישי עד עליית 'שני', שכן בצורה זאת מפסיקים באמצע עניין.

[ד]. חלוקת הסדרים [שבתנ"ך קורן] שהיו מקומות שהשתמשו בה לחלוקת הפרשות לשלוש שנים. חלוקה עניינית, שמתחשבת בפתיחה וסיום בדבר טוב עוד יותר מכל החלוקות הנזכרות. [לדוגמה: שמות פרק יט, פסוק ה מסיים סדר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", ופסוק ו פותח סדר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:".

[ה]. חלוקת הפרקים. חלוקה נוצרית שחדרה לתנכי"ם והשתרשה מבלי יכולת להוציאה. מיועדת להיות חלוקה עניינית ויש טעויות פה ושם. הרב אריאל הוציא תנ"ך בלי חלוקת הפרקים, ובמבואו טוען שבחלוקת הפרקים יש שיקולים תיאולוגיים נוצריים.

[ו]. חלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות. כמעט תמיד חלוקה עניינית, ומתחשבת בשיקול נוסף של הפסקה לפני מאורע 'דרמטי' או לפני מאורע שהינו היפוך של המאורע שקדם לו [הנקודה האחרונה מתבטאת בפרשיה שבאמצע פסוק].
ההבדל בין פרשיה פתוחה לסתומה הינו עדין, וכדי להסבירו נמשיל משל לדרשן שעומד ודורש ומפסיק בין עניין לעניין. בדרך כלל כאשר הדרשן מפסיק הפסק גדול הרי זה הפסק גמור בין שני נושאים ראשיים או חשובים, וכאשר מפסיק הפסק קטן הרי זה הפסק חלקי בין שני נושאים משניים או פחות חשובים. אולם פעמים רבות יש משמעויות אחרות להפסקים ולגדלם: הפסק לפני משפט 'דרמטי', הפסק להדגיש הבדל משמעותי בין שני נושאים ועוד.
דוגמה להפסק לפני משפט 'דרמטי': בסיפור המן בפרשת בשלח לפני הופעת ה' בענן.
דוגמה להפסק להדגשת הבדל: בפרשת משפטים בדרך כלל יש הבדל של פרשיה סתומה בין מצוה למצוה, דיני ארבעה שומרים מופיעים לאחר דיני נזיקין ולפני דין פיתוי. בין שומר חנם ושומר שכר ובין שואל יש הפסק פרשיה פתוחה להדגיש ששואל אינו חייב כמזיק אלא מפני שקיבל אחריות, ולאחר פרשיית שואל יש הפסק 'סתומה' למרות שאין קשר מיוחד בין שואל למפתה – מחמת שאין צורך להדגיש את ההבדל שביניהם.
כלל נוסף, כאשר יש כלל ולאחריו פרטים או פרטים ולאחריהם כלל, הרי אין הפסק בין הכלל ובין הפרט שסמוך אליו. לעתים בין הפרטים יש הפסק 'פתוחה' ובין הכלל לפרט הסמוך אליו יש הפסק 'סתומה', ולעתים בין הפרטים יש הפסק 'סתומה' ובין הכלל לפרט הסמוך אליו אין הפסק כלל.
את רוב האמור כאן לגבי פתוחות וסתומות למדתי מספריו של הרב חיים כהן חיכו ממתקים / כולו מחמדים.

כל הדברים הינם העולה בידי כעת לפני שראיתי את דברי מורינו הגר"ל. בספר בן מלך החדש [שמות ב] יש התייחסות לחלק מן הנושאים כאן או לכולם, ואשמח מאד אם יש מי שיכול להעלותו לכאן.

רעואל המדייני כתב:יהודי טבעי כתב:

חשוב לציין ששיטתו של הגר"ל מעבר ל'פרשה שנשנית' ("בחינות") מבוססת על הנחה קדומה, שהתורה שבכתב מביעה את היסודות העקרוניים של המסר האלוקי, הסיפורים והמצוות.
והתורה שבעל פה באה להשלים את הפרטים המעשיים והרקע הסיפורי המסתעף.
ומכאן גם נובע יסוד הפרשה שנשנית, שכן ברובד המעשי זה מתקיים ביחד, אבל היסוד העקרוני נובע מהבחינות השונות.
וכפי שתוכלו לראות בקונטרס המלונקק כאן.

viewtopic.php?f=7&t=15406&p=297609&hilit=%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95+%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8#p297613

קונטרס נפלא מאד מאד, יישר כח.
יש להוסיף עקרון חשוב מאד, שפעמים רבות [ואולי תמיד] הדרשות עצמן בנויות בצורה זו של יישום מעשי ליסודות העקרוניים שנאמרו בתורה שבכתב.
לדוגמה...

דרך זו למדנו מבית מדרשו של המלבי"ם זצ"ל, ולאפוקי ממשמעות הקונטרס שהדרשות הינן דבר נוסף ושונה, שאינו שייך להגדרות הרעיוניות [היסודות העקרוניים] שנאמרו בפשטיה דקרא.

מצו"ב מאמרים השייכים לעניין: מאמר של פרו' הנשקה המקביל לקונטרסו של הרה"ג 'יהודי טבעי' שליט"א, ומסביר כי בפרשיות הכפולות בתורה נאמרו עקרונות שונים, ותורה שבע"פ מלמדת כיצד לשלבם בצורה מעשית [נדפס ב'כתלנו' תשל"ז ושוב ב'המעיין' יז]. ומאמר של הרב יונה מרצבך המסביר כי האסמכתות של חז"ל הינן בנויות בצורה של יישום מעשי ליסודות העקרוניים שנאמרו בתורה שבכתב, במקביל [או בניגוד] למה שהסברנו על הדרשות של חז"ל. [נדפס בספרו 'עלה יונה'].
שני המאמרים הורדתי מאוצר החכמה.

רעואל המדייני כתב:ובכן, הבה ונסקור את כל סוגי החלוקה שיש לפנינו בתורה:

הנראה לענ"ד

[א]. חלוקת החומשים. בוודאי שהיא חלוקה מסיני כיוון שיש הפסק שורות בין חומש לחומש.
על עניינו של כל חומש כתב הרמב"ן בהקדמה לכל חומש, והספורנו בהקדמה לתורה.

[ב]. חלוקת הפרשות. יתכן שהיא מימי עזרא, ויתכן שזה מנהג קדום יותר ועזרא תיקן בא"י חלוקה לשלוש שנים כיוון שרצה להחדיר את דברי התורה למי שלא ידעם ו'תפסת מרובה לא תפסת'.
היו בקהילות ישראל כמה שינויי מנהגים במקומי התחלת הפרשיות (כגון פרשת 'אם כסף' בקטלוניא) ומובאים חלקם ב'תיקון יששכר'.
רוב פשטני הפשט התעלמו בלימוד הפשט מחלוקת הפרשיות, אך הרש"ר הירש ביארם ולמד על פיהם את הפשט. פרשני הדרוש למדו רבות מחלוקת הפרשיות אך לא כפשט.

[ג]. חלוקת העליות. בימי הראשונים היו סדרים רבים מאוד של חלוקת עליות, והגם שאחת מהם נדפסה איני יודע האם זה בגלל שיש לחלוקה זו חשיבות יתרה, או בגלל שאין חשיבות לנושא הזה. (אגב הגר"ע יוסף הפסיק לעליות לא לפי החומש).

[ד]. חלוקת הסדרים [שבתנ"ך קורן]. שהיו מקומות שהשתמשו בה לחלוקת הפרשות לשלוש שנים. היא בוודאי חלוקה מימי חז"ל (הגם שהיו כמה חלוקות סדרים ואכמ"ל) והיא עניינית, אך פעמים רבות מקום החלוקה הוזז מעט כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב.

[ה]. חלוקת הפרקים. כמו שכתב רעואל המדיני "היא חלוקה נוצרית שחדרה לתנכי"ם והשתרשה מבלי יכולת להוציאה. מיועדת להיות חלוקה עניינית ויש טעויות פה ושם. הרב אריאל הוציא תנ"ך בלי חלוקת הפרקים, ובמבואו טוען שבחלוקת הפרקים יש שיקולים תיאולוגיים נוצריים." אך במקומות לא מובנים בספר איוב (ובעוד מקומות) פעמים רבות חילק את המענה בלי שהבין את תוכנו ולכן חילקו לפי אורך בלבד.

[ו]. חלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות. כתב בזה רעואל המדיני כמה כללים חשובים, ונ"ל להוסיף שחלוקת הפרשיות אינה צורת חלוקה שאנחנו רגילים אליה היום.
היום בודקים איזה נושאים יש ומחלקים את המאמר לעניינים. אך חלוקת הפרשיות היא הוראה ללומד מה היחס בין הנושא הזה לנושא שאחריו. כך שיכולים להיות נושאים מאוד דומים עם הפסק, ויכולים לעבור הרבה נושאים בלי הוראה להפסק, ולפעמים חוסר ההפסק הוא ההוראה שלמרות שנראה שיש הפסק בכ"ז זה מחובר

שכניה בן יחיאל כתב:רוב פשטני הפשט התעלמו בלימוד הפשט מחלוקת הפרשיות, אך הרש"ר הירש ביארם ולמד על פיהם את הפשט. פרשני הדרוש למדו רבות מחלוקת הפרשיות אך לא כפשט.

אשמח לקבל דוגמאות מפירוש הרש"ר. על פי דברי כ"ת ידידי הרב שכניה חיפשתי כעת בפירוש הרש"ר בכל המקומות שחלוקת הפרשות נוגדת את הפשט [בא, בחוקותי, נשא, פנחס, ואתחנן, נצבים, וזאת הברכה] ולא מצאתי שהתייחס לעניין.

בכתב העת 'פשטות המתחדשים' גיליון שני מתפרסם מאמר "לדרכו של הגאון רבי לייב מינצברג בלימוד המקרא" מאת תלמידו חביבו של ר' לייב הרב יחיאל ורטהיימר שליט"א.
הקובץ נמצא כאן וניתן להורידו: viewtopic.php?f=46&t=43002

יתכן ובגיליונות הבאים יוצגו מאמרים נוספים הקשורים לנידון האשכול. מאמרים מובחרים יתקבלו בברכה

רעואל המדייני כתב:

שכניה בן יחיאל כתב:רוב פשטני הפשט התעלמו בלימוד הפשט מחלוקת הפרשיות, אך הרש"ר הירש ביארם ולמד על פיהם את הפשט. פרשני הדרוש למדו רבות מחלוקת הפרשיות אך לא כפשט.

אשמח לקבל דוגמאות מפירוש הרש"ר. על פי דברי כ"ת ידידי הרב שכניה חיפשתי כעת בפירוש הרש"ר בכל המקומות שחלוקת הפרשות נוגדת את הפשט [בא, בחוקותי, נשא, פנחס, ואתחנן, נצבים, וזאת הברכה] ולא מצאתי שהתייחס לעניין.

לדוגמה בתחילת פרשיות: שופטים, כי תצא, כי תבוא, בסוף פרשת שלח ובעוד מקומות ונ"ל שלא תמיד בתחילת/סוף הפרשה

דוגמא לחלוקה 'שרירותית' לכאורה - פ' ויגש.

בלקוטי שיחות (ח"י עמ' 49) ציין בנידון (של חלוקת הפרשיות) לזהר ח"ב ר"ו ע"ב. ושם נתפרש שהחלוקה היא ממרע"ה.

ובכן, בתי בת החמש התלוננה השבוע שזה לא הוגן שפרשת מקץ מסתיימת באמצע המתח...
אזי כך. אם נתבונן בחלוקת הפרשיות נראה שיש כאן חלוקה עניינית: פרשת מקץ פרשיה ארוכה של עליית יוסף לשלטון והתנכרותו לאחיו, והפרשיה הראשונה בפרשת ויגש ההשלמה בין יוסף לאחיו.
לאחר מכן, כאשר מחלקים לפרשות, אין ברירה אלא להגדיר את כל הפרשיה הארוכה של פרשת מקץ כפרשה אחת, ואת הפרשיה הראשונה של ויגש לקשר לכל הפרשיות שבאות אחריה. אם היו כוללים שתי פרשיות אלו לפרשה אחת הייתה יוצאת פרשה ארוכה מאד, וכן ההמשך מאמצע ויגש עד סוף החומש היה ארוך מדי לפרשה אחת וקצר מדי לשתי פרשות.

נכון. (ובשפתי אני קראתי לזה 'שרירותית', כי באופן עקרוני את אותה סברא היית יכול לומר לו פרשת מקץ הייתה מסתיימת בפרק מד פס' ג' (הבוקר אור והאנשים שולחו), או בתחילת פרק מג (והרעב כבד וגו').)

היום 'זאת חנוכה' שמתי לב לדבר מעניין, שזו הפעם היחידה בשנה שקוראים קריאה שמחוברת משתי פרשיות ביחד - התחלת העליה היא הסוף של פרשת נשא, וסופה הוא ההתחלה של פרשת בהעלותך

(כמובן למעט שבתות שמלכתחילה קוראים בפרשיות מחוברות, שזה ענין אחר לגמרי)

חרסון כתב:נכון. (ובשפתי אני קראתי לזה 'שרירותית', כי באופן עקרוני את אותה סברא היית יכול לומר לו פרשת מקץ הייתה מסתיימת בפרק מד פס' ג' (הבוקר אור והאנשים שולחו), או בתחילת פרק מג (והרעב כבד וגו').)

החלוקה לפרשות הינה מוכרחת לאחר שקיימת החלוקה לפרשיות.
לגבי החלוקה לפרשיות הנך צודק שהיה ניתן לחלק באופנים נוספים, אולם גם החלוקה הנוכחית הינה חלוקה מובנת.
כמדומני שמקובל להשתמש במילה 'שרירותית' במשמעות שונה, לדוגמה: חלוקת הפרקים בחלק גדול מספר משלי נראית שרירותית לחלוטין, ללא שום סיבה להפסיק דווקא בין שני פסוקים מסויימים.

הרב רעואל,
חיזוק לדבריך מהרשב"ם בתחילת פרשת ויחי. 'ועיקר התחלת פרשה זו מן וישב ישראל בארץ מצרים וגו', כי עליו מחובר ויחי יעקב. אלא שלא רצו הקהלות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה וסיימוה בוישב ישראל'.

עיינתי בספרו של הגר"ל "בן מלך שמות ב", ויש שם מאמר אודות הפרשיות הפתוחות והסתומות.
העקרונות דומים למבואר כאן.
הגר"ל חידש באופן קיצוני יותר שלפעמים יש פרשיה שבאה להדגיש את הפסוק שלאחריה [כגון 'לא תהיה משכלה'].
לגבי הפסק פרשיה באמצע פסוק הסביר הגר"ל שהמקום הראוי להפסק הפרשיה הינו בין הפסוקים אלא שבכל מקום יש טעם מדוע ההפסק 'זז' ממקומו הראוי למקום קרוב באמצע הפסוק.

לענ"ד הטענה שיש הפסק פרשיות לצורך הדגשה צריכה ראיות מוצקות כברזל.
יש כאלה?

הספר אינו לפני. כמדומני שהראיה הקיצונית ביותר הינה מהפסוק הנ"ל.
שאר הדוגמאות הינן בהפסק שלפני שלב חדש בסיפור ולא ממש באמצע עניין.
לכללים שציינתי למעלה ניתן להביא עוד דוגמאות אם תבקש.

רעואל המדייני כתב:הספר אינו לפני. כמדומני שהראיה הקיצונית ביותר הינה מהפסוק הנ"ל.
שאר הדוגמאות הינן בהפסק שלפני שלב חדש בסיפור ולא ממש באמצע עניין.
לכללים שציינתי למעלה ניתן להביא עוד דוגמאות אם תבקש.

הפרשה בלא תהיה משכלה זו הראיה הכי חזקה?? איני רואה שם אפילו תחילת סימוכין לטענה הזו.
הפסק הפרשה שם הוא חילוק בין הביאה לא"י וההתנהגות בא"י עצמה, ולכן נאמר שם בארצך. ועיין רש"י שכתב לא תהיה משכלה אם תעשה רצוני, ובא לומר שאע"פ שזה ענין בפני עצמו אזיל אתנאי דלעיל אם יעשו רצונו של מקום.
גם אין בזה שום הגיון לומר שם הפסק פרשה לצורך הדגשה, איזו הדגשה נחוצה שם?
אם זו הראיה הכי חזקה אז בחינתי אפשר להשליך את טענת ההדגשה לגניזה.

מה לגבי ההפסק לפני מאורע דרמטי, מה הראיות לזה? את הראיה שהובאה מפרשת המן אינני מקבל, המעיין שם בפרשה יראה שבכל מקום שבו ה' מדבר יש הפסק פרשה לפניו גם אם נראה שזה המשך למאורעות שהיו קודם לכן. כך זה גם בפרשת המתאוננים, ובעוד מקומות. זה צריך הסבר, אבל לא נראה לי שזה עניין של דרמטיות.

איני מבין מה בין הפסוק הקודם 'ועבדתם... וברך... והסרותי...' לבין הפסוק 'לא תהיה משכלה'.
מאחר הערתך מדברי רש"י שמתי לב שמלבד הפסק הפרשיה יש כאן קושי תחבירי של חוסר מילת קישור בין התנאי להתחייבות.

לגבי ה'דרמטיות'. איני בטוח שזו ההגדרה המדוייקת. יש דוגמאות רבות של הפסק פרשיה [פתוחה או סתומה] לפני דיבור ה', ובדרך כלל פרשיה פתוחה הינה כאשר עמדו וציפו לדבר ה'. [במן, בפסח שני, במתאוננים, בבנות צלפחד, ועוד]. הכלל נכון לכאורה גם לדברי משה בשעה שמסכים לבני גד ובני ראובן, ומקדימתו פרשה פתוחה.
כמדומה שמוכח מכאן שההפסק להדגשת הדיבור שאחריו, ואשמח לשמוע אם תסביר תופעה זו באופן אחר.
לגבי הדרמטיות, יש לי כעת עוד דוגמה אחת מעשרת המכות, שבשלושה מכות יש הפסק פרשיה באמצע מכה בין ההתראה לציווי ה' של הביצוע עם קיומו. ומביניהם דווקא במכת ברד יש הפסק פרשיה פתוחה באמצע המכה [למרות שלפני תחילת המכה יש רק פרשיה סתומה]. בפשט הפסוק מודגשת עצמתה של מכת ברד הנוראה "את כל מגפותי אל לבך".
בהתאם להבנה הנ"ל, כשסיפרתי לילדים על עשרת המכות, אזי בתיאור מכת ברד סיפרתי על ההתראה, והמשכתי: "ואז... בווום פתאום התחיל ברד ורעמים על מצרים".
אם תשכנע אותי עד פסח בפשט שונה, יהיה נ"מ לקיום מצוות סיפור יצ"מ...

הגר"ל הביא דוגמה הפוכה של פרשיה פתוחה במקום סתומה לשם 'הבלעה', מן הארורים ש'מובלע' הארור של אשת אביו משום כבודו של שבט ראובן.

סוף סוף התפרסם ספר בן מלך שמות חלק ב בגירסת PDF, ותוכל לראות בעצמך את דבריו בעניין, במאמר האחרון ממאמרי המבוא:
viewtopic.php?f=17&t=28760&start=40#p519435

רעואל המדייני כתב:סוף סוף התפרסם ספר בן מלך שמות חלק ב בגירסת PDF, ותוכל לראות בעצמך את דבריו בעניין, במאמר האחרון ממאמרי המבוא:
viewtopic.php?f=17&t=28760&start=40#p519435

ייש"כ.
עיינתי שם ודבריו ממש אינם משכנעים. הרעיון עצמו של הפסק פרשה כדי להדגיש פסוק מסויים או להיפך, הוא מעניין. אבל להסביר כך את לא תהיה משכלה, זה ממש לא מובן. למה לא תהיה משכלה זו ברכה הגורמת לריגשת הלב יותר מכל הברכות המוזכרות בתורה? במחילת כת"ר זצ"ל, אלו דברים שאין להם שחר.

רעואל המדייני כתב:איני מבין מה בין הפסוק הקודם 'ועבדתם... וברך... והסרותי...' לבין הפסוק 'לא תהיה משכלה'.
מאחר הערתך מדברי רש"י שמתי לב שמלבד הפסק הפרשיה יש כאן קושי תחבירי של חוסר מילת קישור בין התנאי להתחייבות.

איני רואה כאן קושי תחבירי ולא אכפת לי לומר שרש"י הוכיח מהפסק הפרשה בלבד שיש כאן עניין חדש שהרי הפסקי הפרשיות נמסרו מסיני.
אך האמת היא שהדברים מדוייקים בלשון הפסוק "בארצך" שלא נאמר בפסוק הקודם, וכמו שכתבתי לעיל.

לא לגמרי השתכנעתי בפירוש שלך, אך אסייע לך בדוגמה דומה:
בפרשת קדושים יש רשימת מצוות אשר באמצעה יש שני הפסקי פרשיות, אחת פתוחה והאחת סתומה.
הפתוחה הינה לפני 'וכי תבואו אל הארץ' הרי שהתורה נוקטת בהפסק פתוחה לפני עניין הכניסה לארץ.
המצוות שלאחר הפסוק הנ"ל אינן דווקא בארץ, ולכאורה מוכח שהפסק הפרשיה כאן אינו 'חלוקה' אלא 'הדגשה' של הפסוק שאחריו.
לדרך הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים יש לדחות שרוב הפרשיה הנזכרת שפותחת 'וכי תבואו' עוסקת בהרחקה מע"ז, ודו"ק.

לא לגמרי השתכנעתי בפירוש שלך, אך אסייע לך בדוגמה דומה:
בפרשת קדושים יש רשימת מצוות אשר באמצעה יש שני הפסקי פרשיות, אחת פתוחה והאחת סתומה.
הפתוחה הינה לפני 'וכי תבואו אל הארץ' הרי שהתורה נוקטת בהפסק פתוחה לפני עניין הכניסה לארץ.
המצוות שלאחר הפסוק הנ"ל אינן דווקא בארץ, ולכאורה מוכח שהפסק הפרשיה כאן אינו 'חלוקה' אלא 'הדגשה' של הפסוק שאחריו.
לדרך הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים יש לדחות שרוב הפרשיה הנזכרת שפותחת 'וכי תבואו' עוסקת בהרחקה מע"ז, ודו"ק.

רעואל המדייני כתב:בפרשת קדושים יש רשימת מצוות אשר באמצעה יש שני הפסקי פרשיות, אחת פתוחה והאחת סתומה.
הפתוחה הינה לפני 'וכי תבואו אל הארץ' הרי שהתורה נוקטת בהפסק פתוחה לפני עניין הכניסה לארץ.
המצוות שלאחר הפסוק הנ"ל אינן דווקא בארץ, ולכאורה מוכח שהפסק הפרשיה כאן אינו 'חלוקה' אלא 'הדגשה' של הפסוק שאחריו.

כעת אתה נוגע בשאלה אחרת. האם תפקיד הפרשיות לחלק את התורה למקטעים או ליתן רווח במקום שנחוץ להבדילו מהעניין שלפניו?
להדרך השניה, יש לפרש שההפסקים בפרשת קדושים באו בכל מקום לפני לעניין הכניסה לארץ (גם הסתומה היא לפני וכי יגור אתכם גר בארצכם), כיוון שבניגוד לכל המצוות שנאמרו לעשותן עכשיו, מצוות אלו נאמרו לזמן עתידי. לאחר הפרשה אין צורך לעשות הפסק כי המצוות שאחריה נאמרו גם לעכשיו וגם לזמן העתידי ולכן הן אינן מחולקות מהמצוות העתידיות. מצוה שאינה לעכשיו אלא לעתיד מחולקת ממצוה שהיא לעכשיו אך מצוה שהיא לעכשיו אינה מחולקת ממצוה עתידית כי המצוה שלעכשיו היא גם עתידית.
ועוד י"ל שהטעם שאין הפסק פרשיות בין מצוה למצוה בפרשת קדושים הוא מפני שכל מצוה היא פסוק אחד בלבד ואין צורך להפסיק ביניהן, אבל בשתי המקומות שמצוה לוקחת יותר מפסוק אחד התורה נתנה הפסק פרשה לפניהם (ולפי זה הפסק הפרשה הוא תמיד לצורך העניין שלאחריו ולא לצורך העניין שקדם לו).
אמנם יש להקשות על זה דבכמה וכמה מקומות התורה נותנת הפסקים גם במצוות שכל אחת מהן פסוק נפרד, אך בלא"ה נראה לי שצריך ליתן טעם לפמה אין הפסק פרשה בקדושים בין המצוות ואולי הוא מפני שכולם המשך ל"קדושים תהיו" ועדיין יש לומר דבמקום שלמצוה מסוימת יש אורך בפני עצמה היא 'זכתה' להפסק פרשה נפרד.
לשני ההסברים שכתבתי מבואר למה ההפסק לפני וכי תבואו אל הארץ יותר גדול מלפני וכי יגור אתכם גר המצוה השניה היא גם יותר קצרה וגם פחות עתידית (התורה דיברה על כי יגור בארצכם אבל היא נוהגת גם במדבר).

הפסק פרשה מחמת 'דרמטיות' [או איך שתרצו] היא ברורה כשמש.
ואציין הרגע שני מקומות - שעלו בעלעול קל-
מלכים א'-
י"ג כ'.
י"ז י"ד.

לענין כתב:הפסק פרשה מחמת 'דרמטיות' [או איך שתרצו] היא ברורה כשמש.
ואציין הרגע שני מקומות - שעלו בעלעול קל-
מלכים א'-
י"ג כ'.
י"ז י"ד.

איני יודע מה אתה סח.
י"ג כ' הוא תחילת נבואה ונזכר לעיל ששכיח פרשה לפני דברי ה' גם באמצע עניין.
י"ז י"ד בתנ"ך שלי אין הפסק פרשה.