איתא בגמרא ברכות יב: על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם", שאחרי לבבכם היינו מינות, ועל פי זה כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עבודה זרה שיש לאו שלא להעלות על הלב מחשבות של עבודה זרה, מינות או כל מחשבה שנוגדת את אמונת התורה.
והנה ידועים דברי הגאון הקדוש ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ מאמרים בענין אמונה וכפירה, שחידש מהלך מסויים בהבנת המצוה. ומפני שלא הבנתי את דבריו הקדושים, הנני מציע את הדברים כאן, אבל אני מביא מן המאוחר אל המוקדם, כלומר שהגרא"ו הציע כמה קושיות, ומכוח הקושיות הגיע למסקנא מסויימת, ונציע את המסנקא תחילה ורק לאחר מכן נפנה לקושיות וראיות שעליהם התבסס.
הנה יסוד דבריו של הגרא"ו זצ"ל הוא כידוע שכל האיסור של ולא תתורו הוא להיזהר שלא להכנע לתאוות ורצונות של האדם, ועל ידי זה ממילא תהיו לו האמונות האמיתית.
ונעתיק את לשונו ז"ל:
כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאיננו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמיתתם, אמנם רק בתנאי, שלא יהא האדם משוחד, היינו שיהא חפשי מתאוות עוה"ז ומרצונותיו. וא"כ סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו, כי אם מפני רצונו לתאוותיו, המטה ומעוור את שכלו, ומעתה מובן היטב מה שהזהירה תורה ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו, כדי שיהא השכל חפשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת, שהקב"ה ברא את העולם,....ואין צורך להשתדל להשיג אמונה, אלא להסיר את הגורמים להפסידה, והיא תבוא מאליה.
וגם בן נח גס השכל, מ"מ יש בכח דעתו להכיר, כי העולם מעיד על הקב"ה שבראו. וזה פשוט מאד, כי כל פעולה הנעשית על ידי בן דעת, יש לה איזו תכלית, וכיון שהבריאה נמצאת על ידי ממציא ית"ש, בודאי יש לה תכלית, ולא יוכל השיכור להטצדק ולומר שהיה סבור כי תכלית בריאת שמים וארץ היתה כדי לשתות יי"ש ולהשתכר, וע"כ דבר פשוט כי תכלית כל הנבראים כולם היא לעשות רצון קונם, וא"כ שהיה להכיר שזו היא תכלית ביאתו לעולם לעשות רצון קונו, היה חייב לחקור ולדרוש מהו רצון ה', ועל זה ראוי לעינש, כמאמרם בן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד..."
הרי שמייסד הגרא"ו שכל המשא ומתן של המצוות על אמונה הוא להתגבר על הנגיעות של תאוות ורצונות ולילך לפי מה שמורה השכל הפשוט והישר.
והנה מה שכתב הגאון זצ"ל שהתאוות יכולות לשבש את דעת האדם ולשחדו, על זה אי אפשר להתווכח, שהרי זהו דבר מציאותי, ומבואר ג"כ בדברי הרמב"ם פירוש המשניות חולין יד. ע"ש. אמנם נקודת החידוש בד' הגרא"ו זצ"ל היא שמעמיד על עניין זה את כל מצוות האמונה, וכן שמחדש שנדרש מכל אדם בעולם להגיע מכוחות עצמו לאמונה.
אך מה שלא זכיתי להבין הוא שכאשר נעיין בלשון הרמב"ם נראה לכאורה מהלך אחר לגמרי. הרמב"ם לא רק מביא את הלאו של ולא תתורו אלא אף טורח לבאר למה אסור להעלות על הלב מחשבות שהם נגד התורה הקדושה. ונעתיק את לשון הרמב"ם בביאור האיסור:
מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת...
הנה הרמב"ם כאן כתב, ושנה, ושילש! שדעתו של אדם קצרה, ואיננה משגת את האמת על בוריה, והאדם מדמה לעצמו שהוא משיג את האמת ואינו כן, האדם "אינו יודע המדות" כלומר פשוט חסר לאדם בידע וביכולות הניתוח להבין את הדברים על נכון. ולא כתב הרמב"ם שאע"פ שהכל פשוט מ"מ התאוות משחדות את האדם.
והרמב"ם אף מראה שנתינת הטעם אף כתובה בפסוק גופא, כפי שמבאר בסוף דבריו, שמה שכתוב "אשר אתם זונים אחריהם" היינו נתינת טעם, כי הלב (היינו כוח המחשבה, כמבואר מתוך כל דברי הרמב"ם כאן, ולא כד' הגאון ר' אלחנן זצ"ל הי"ד שהולך על כוח התאוה) גורם לאדם לזנות, משום שהיא מטעה אותו.
ומבואר מתוך דברי הרמב"ם, א' שיש כאן איסור להעלות צדדים שמחוץ לתורה, דווקא משום שרוב בני האדם פשוט אינם מסוגלים להגיע לאמת, ולא משום חשש שהתאוות יכריעו. ב' שאין המצוה נוגעת כלל להימשכות אחרי תאוות. ג' אין הדבר נדרש מכל אדם להגיע לאמת, כי לא כל אדם יכול ומסוגל. ורק אנו, שעמדו אבותינו על הר סיני וראו את האש הגדולה ואת קולו שמענו מתוך האש, וכן העמים שידעו מזה, יודעים את האמת.
ובכלל אינו מובן לי לפי דברי הגרא"ו, שמוטל על כל אדם וכל גוי ורועה שיכור להגיע בכחות עצמו לידיעת האמת, מה רבותיה של אברהם אבינו, הרי בסך הכל עשה מה שמוטל על כל אדם שנברא, והמעין ברמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה יראה שהרמב"ם כותב עליו בהתפעלות איך שחשב ושוטט בדעתו עד שהבין קו הצדק, וכאילו שעשה דבר פלא. ולפי דברי הגרא"ו זצ"ל הרי זהו דבר בסיסי שנדרש מכל צרוע וכל זב.
בהמשך אתייחס לקושיות וראיות אשר מכוחם הגיע הגרא"ו זצ"ל למסקנתו, אך בינתיים רציתי להציע את אי-הבנתי ביסוד דבריו ז"ל.
אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום.