לעולם יהיה אדם כתב: א. כל הסימנים מראים שמה שקרה זה מה שכתבתי, אתה טוען שזה לא מה שקרה אבל לא מוכן לפרט מילה אחת. אין לי אייך לשפוט את זה.
ב. אם הרוב חושב שהמיעוט מסכן אותו, הוא רשאי לכפות את דעתו, בוודאי.
בדין רודף לא צריך לשאול את הרודף מה הוא חושב, צריך לדון האם אני חושב שהוא רודף. (אין כוונתי שהנערים היו רודפים על מישהו מישראל ח"ו, רק לדוגמה בעלמא).
א. הסימנים הם שהם לא עשו כלום וסתם חיפשו לתפור להם תיק [אולי, אם כבר משהו, לכל היותר הם ריססו גרפיטי, אבל זה לא מסתבר כאן, או (או אולי, ובמקרה הנוכחי יש סיבות טובות לומר שלא) פינצ'רו גלגלים]. בכל המקרים הידועים לי (וידועים לי הרבה) המשטרה (והמחלקה היהודית בשב"כ) פשוט ממציאים משהו, כדי להרחיק את החבר'ה מהגבעות, כי הם לא אוהבים את עצם קיום הגבעה (ק"ו בן בנו של ק"ו כשמדובר בגבעה הזו, כידוע).
ב. לא. רק אם סמכות הלכתית מוכרת קובעת זאת, וגם זה בכלל לא פשוט. בוודאי שאין ל-"רוב" (שבנדו"ד אין לו מושג בכלל מה קורה ואין לו כ"כ עמדה בעניין, אם הוא היה יודע שיש בכלל נדון כזה) סמכות לכפות על המיעוט את דעתו ע"י רצח.
ודין רודף זה רק ברודף ברור, או בהכרעה הלכתית במקרים נדירים.
ובספרי כתבתי בס"ד כך:
באשר ל-"עבירות פוליטיות", דהיינו פעילות המכוונת נגד השלטון, יעויין בדברי הרה"ג יגאל אריאל, בספרו עוז מלך- עיונים בספר שמואל, עמ' 345- 346: "מלחמה היא עניינו של הציבור. רק ממלכה יכולה, מבחינה עקרונית ומעשית, להכריז ולנהל מלחמה. אף היא אינה מוציאה למלחמה אלא למטרות מוגדרות: מלחמת-מצווה, שהיא מלחמת כיבוש הארץ, או מלחמת מגן ועזרת ישראל מיד צר. למלחמת-רשות יכולה המלכות להוציא רק על-פי בית-דין של שבעים ואחד, מלך ואורים ותומים. כל אלה אינם קיימים בבטחון פנים, במאבק אחים מבית. מהו איפוא טיבה של המלחמה על מלכות דוד? גם אבנר וגם יואב מאמינים שמלחמה על מלכות ישראל, גם כאשר היא מלחמת-אחים מבפנים, היא מלחמה לכל דבר... מלחמות-האחים בתנ"ך אינן זוכות בדרך כלל לתואר "מלחמה", מלבד שלוש מלחמות גדולות: פילגש בגבעה, מלחמות איש-בושת ודוד, ומלחמות ירבעם ויהודה. במלחמות אלה נלחם ציבור בציבור ומלך במלך, ובניגוד למלחמות בני אור בבני חושך ולמלחמות ישראל בעמים יש כאן מן הדין ומן הצדק עם שני הצדדים." יצויין, כי בניגוד למציאות בזמן התנ"ך, אין בדורותינו נבואה, כך שלא ניתן לדעת מי הוא המנהיג בו בחר ה', וגם אין מלכות אישית, כך שדין מרידה במלכות אינו חל במלוא תוקפו. יתר על כן, יש להבחין בין פעילות המכוונת נגד עצם השלטון (המקבילה למלחמה על המלכות בה עסק הרה"ג יגאל אריאל) לבין התנגדות של יהודים בני המדינה, למהלכים ופעולות של השלטון, ואכמ"ל. לפיכך, נראה כי אין היתר לקיומן של יחידות משטרתיות המיועדות לפעול נגד יריבים פוליטיים יהודים (ובודאי שאין להקים גופים חשאיים, המתדיינים בינם לבין עצמם על גורלם של אזרחים יהודים המתנגדים לפעולות מסויימות של השלטון או למדיניות זו או אחרת במעמד צד אחד. ויעויין בדברי הגאון רבי אליעזר יהודה וולנדינברג, המתיר לבצע מעצר מנהלי "באיש שישנו רגלים לדבר שהוא מושחת המדות ובליעל עד להשחית או שהדברים מוכיחים שהוא מסכן את שלום הציבור אלא שאי אפשר לחייבו מחוסר הוכחות משפטיות. ובלעדי זה אין רשות לשלטון להשתמש בשרירות לב בתוקף כוחה להוצאת צו מעצר אדמיניסטרטיבי נגד כל מי שיראה בעיניו כחשוד, ואם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה...". (הלכות מדינה, שער ד, סוף פרק ה, עמ' רטז.) הקשר הדברים, וסכנון הלשון, מעידים על כך שמדובר בהתייחסות לעבריין פלילי, ולא למתנגד פוליטי של מדיניות השלטון ואופיו.)