הודעהעל ידי חלמישצור » ב' ינואר 08, 2018 11:40 am
ההיסטוריה של הפיסוק
הפיסוק המודרני התפתח בהדרגה רק לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג בשנת 1454. כך לדוגמה, כללי הפיסוק באנגלית לדוגמה האפוסטרוף בא מהשפה הלועזית(אנגלית) ששם זה נקרא אפוסטרופ אס קיימים רק מאז תחילת המאה ה-17.
סימני הפיסוק זרים לעברית ואומצו מלשונות זרות, ולפיכך המהדרין ממליצים לא להפריז בשימוש בהם[דרוש מקור]. דרכי סגנונה של העברית המקראית מקפלים בתוכם דרכים לסיים משפט, לכלול מאמר מוסגר ולמסור דברי אחרים - דרכים המייתרות את הפיסוק. גם המהדורות המקוריות של ספרות חז"ל אינן מכילות פיסוק.
בעניין זה כתב יוסף קלוזנר בספרו "העברית החדשה ובעיותיה":
"ומוזרים כל כך היו סימני הפיסוק הלועזיים לחכמי ישראל עוד במאה הי"ח, עד שמשה מנדלסון כשבא להוציא לערך בשנת 1750[1] את השבועון העברי קהלת מוסר מצא לנכון להעיר עליהם. הראשונים מן הסופרים העבריים שהתחילו מקפידים על סימני הפיסוק העבריים הם מנדלי, אחד העם וביאליק [...] מנדלי וביאליק ידעו רק רוסית וגרמנית ולפיכך אנו מוצאים בכתביהם סימני פיסוק קרובים לאותם של הרוסים והגרמנים".
במהלך השנים עברו חוקי הפיסוק המקובלים בעברית שינויים. תחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית שמתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). הפיסוק האנגלי התקבל בשנת 1994 על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. לפי חוקי הפיסוק האנגלי הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, כלומר לבצע עצירה קצרה במשפט אך לא ארוכה כמו עצירה בין שני משפטים שונים.