ממתקים לתינוקות - הערה עצומה.

[סופר]

ידוע הדין דאיסור ספיה בידים דאסור להאכיל שום איסור לתינוק אפי' כשלא הגיע לחינוך, לבד איסור אכילה ביו"כ שהותר משום היינו רביתיה, פי' דזה הוא דרך גידולו דהתינוק ושרי.

והנה זה זמן נתעוררתי על מנהג העולם שנותנים לילדים ביו"כ מיני מתיקה וחטיפים צרורים בשקיות [פעקלא"ך בלע"ז]
והם הולכים ומסתפקים מזה ואינם מבלבלין המתפללין.
ולכאורה הוא איסור ספיה בידים!
דהרי ל"ש בזה סברת היינו רביתיהו, דמה למיני מתיקה אצל גידול התינוק ואינו מסייע כלום לגופו, ואדרבה יש הצווחים ככרוכיא דזה מזיק ומחבל השיניים וכו' וכו'

בהרצותי הדברים בשנה העברה לפני א' מזקני ההוראה חכך בדעתו והרבה נצטער בזה עד שהשיבני שאכן אינו מוצא שום טעם להתיר, [לע"ד יש עצה פשוטה והיא להניח לפני הילד בלא לצוות לו שיאכל].

אלא שמנהג ישראל תורה הוא, ואם אינם נביאים כו' ויש למצוא טעם דלא לאשוויי עדת ישראל לטועים ועוברים ח"ו על איסור דאורייתא ביום הקדוש, וברוך אשר יקים לדברי המנהג הזה.

[כרם]

אני הייתי רגיל לפרש "היינו רביתיה", לא משום שהאוכל הפרטי הזה נצרך לו לגידולו, ואז שפיר קשיא לי', אלא משום שכללות האכילה לתינוק היא מצרכי גידולו וע"כ לא גזרו בה רבנן, היינו כלל וכלל לא, בין מה שבאופן פרטי צריך לו בין מה שאין צריך לו, וכאילו אינו.

[סופר]

כמובן שהעליתי בדעתי כזה אך מהסוגיא שם מבו' ל"כ דרביתיה לא נאמר על האכילה בעיקרה ורק על מה שבאמת צריך.

[אדג]

יש גידול הגוף ויש גידול הנפש, ונתינת הממתקים הרי אף אם אינה מועלת כלל לגוף (והוא מסופק אצלי, יעיין מר באחורי כל חבילה ויראה שאף הגרוע שבממתקים מכיל דברים הנצרכים) מ"מ, ודאי שמועלת לנפש.
עצה אחרת, היא ליתן ממתקים שיש בהם משום רביתיה, ע"ד וופלים, במבה וכו', וכן מנהגנו, וד"ל.

[אגרת]

ראה נטעי גבריאל הלכות יוה"כ עמוד רנ"ב גמח"ט.

[יצג]

יעויין עוד חנוך לנער עמ' כו-כז.
הנה הוא:

חנוך 1.png (58.74 KiB) נצפה 8304 פעמים

חנוך 2.png (20.86 KiB) נצפה 8304 פעמים

[אברהם]

מענין לענין

רבים המתפללים מתאוננים שנגרם להם צער גדול להריח מיני הבמבה ודומיהם שבידי הילדים - תוך כדי תעניתם.

אבל באמת אין כאן טענה כלל,
שהרי אדרבה מנהג ישראל היה לקנוב הירק ולפצע אגוזים ביוהכ"פ [לצורך סעודת הלילה] בשביל להביאו לעינוי נפש, כדאיתא בפרש"י שם,
נמצא שככל שהוא מתעגם מריח המאכלים וכדו' הרי הוא מהדר במצות היום שהיא לענות נפשו.

ובאמת כתב מהרי"ל והביאו ד"מ סו"ס תרי"א שטעם המנהג ששוחקין הנערים באגוזים ביוהכ"פ הוא בשביל שהשחוק יהיה להם לעינוי ולעגמת נפש.

[אגרת]

אברהם, חזק וברוך!

[שבטיישראל]

מענין לענין

רבים המתפללים מתאוננים שנגרם להם צער גדול להריח מיני הבמבה ודומיהם שבידי הילדים - תוך כדי תעניתם.

אבל באמת אין כאן טענה כלל,
שהרי אדרבה מנהג ישראל היה לקנוב הירק ולפצע אגוזים ביוהכ"פ [לצורך סעודת הלילה] בשביל להביאו לעינוי נפש, כדאיתא בפרש"י שם,
נמצא שככל שהוא מתעגם מריח המאכלים וכדו' הרי הוא מהדר במצות היום שהיא לענות נפשו.

ובאמת כתב מהרי"ל והביאו ד"מ סו"ס תרי"א שטעם המנהג ששוחקין הנערים באגוזים ביוהכ"פ הוא בשביל שהשחוק יהיה להם לעינוי ולעגמת נפש.

כנראה שלא הבנת הכוונה....

זה לא שריח הבמבה מפריע להם דווקא ביו"כ,
כי אם שהריח הרע מהביסלי והבמבה מפריע להם באופן כללי ומה מאוד כשמכניסים את הזבל הזה לבהכ"נ ביו"כ ....
:)

[יאיר]

והם הולכים ומסתפקים מזה ואינם מבלבלין המתפללין.

וכי חייבין להביא לבי"כ ילדים המפריעים בתפילה?
שישארו בבית ויאכלו כמה במבות שרוצים כאוות נפשם.

אגב מה שהוזכר לעיל (ע"י ר' אברהם) בענין "ועיניתם":
viewtopic.php?f=7&t=6455

*האם מותר (מעיקר הדין ושלא מעיקר הדין) לקחת לפני הצום כדורים טבעיים המיקלים על הצום?

[תוך כדי דיבור]

מענין לענין

רבים המתפללים מתאוננים שנגרם להם צער גדול להריח מיני הבמבה ודומיהם שבידי הילדים - תוך כדי תעניתם.

אבל באמת אין כאן טענה כלל,
שהרי אדרבה מנהג ישראל היה לקנוב הירק ולפצע אגוזים ביוהכ"פ [לצורך סעודת הלילה] בשביל להביאו לעינוי נפש, כדאיתא בפרש"י שם,
נמצא שככל שהוא מתעגם מריח המאכלים וכדו' הרי הוא מהדר במצות היום שהיא לענות נפשו.

ובאמת כתב מהרי"ל והביאו ד"מ סו"ס תרי"א שטעם המנהג ששוחקין הנערים באגוזים ביוהכ"פ הוא בשביל שהשחוק יהיה להם לעינוי ולעגמת נפש.

לכאורה קצ"ע מהגמ' ביומא ע"ד ע"ב, "תנו רבנן תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי נפש שב ואל תעשה". ומשמע שאינו כלל בגדר המצוה, שהגדר הוא שוא"ת דווקא וא"כ איך ייכנס בו קום עשה להיחשב הידור מצוה. וכמובן א"א להקשות כך מגמ' על גמ', אלא דהך דקניבת ירק ביוה"כ מפני עגמת נפש (בשבת קט"ו), שרש"י פירש שרואה ואינו אוכל, פירוש אחר כתב המ"מ על הרמב"ם הל' יוה"כ פ"א ה"ג, "שחשו חכמים שלא יצטרך לערב לתקן הכל ותהיה נפשו עגומה" (ובזה מובן למה כתב הרמב"ם שכבר נהגו שלא לעשות כן, ר"ל דהחמירו, משא"כ לפירש"י הוא חומרא לצד אחד וכעין קולא לצד אחר). וגם ברמב"ן בשבת שם כתב בשם הרז"ה טעם אחר והפוך מרש"י וסיעתו, שאדרבא התירו מן המנחה ולא קודם לכן מפני שאז כבר אינו מתאוה כ"כ. וא"כ אפש"ל דהגמ' ביומא מסייעת להני פירושי. ואילו לרש"י נ"ל דיש לחלק בין עינוי באופן אחר לגמרי, כגון האמור בגמ' דיומא ללכת ולשבת בשמש, שבזה באמת אין שום עניין, משא"כ הכא בדברי מאכל מיירי בקום עשה המביא לחיזוק העינוי של שוא"ת דאכילה שבו נצטוינו.


ומ"מ למעשה לעניין שכתבת, נמצינו למדים דשפיר יכול הטוען לטעון, קים לי וכו' (עאכו"כ שגם לרש"י אין זה אלא מן המנחה ולמעלה ולא בשחרית ומוסף וק"ו בערבית, וכמפורש במהרי"ל).

[אדג]

תרי עינויים נינהו, הא' שמתאווה לדבר מאכל ואינו אוכל מחמת ציווי התורה - וזה מצווה וכהא דקונבים הירק וכו', והב' שסובל במיחוש הראש וכל גופו, ובחשכה יתהלכון וזה אינו מצוה ומותר ליטול. ודו"ק.

[סופר]

אדג
כדבריך היה עלול להיות לולא שבהדיא אסרו רחיצה וסיכה למרות דהיינו רביתיה של צרכי הנפש ואולי גם הגוף לא פחות מאשר ממתקים, ויסוד לעשות דיהיה שרי בבמבה לחוד הוא כנגד מנהג ישראל ועל זה תמהתי.

אברהם,
איני יודע אם דנת מצד טענה בחו"מ שפשוט שיכול לטעון לא בעינא שיקנבו ממתקים מול חוטמי ואם התירו חכמים איסור דש אכתי לא התירו בנ"א לחבירו.
ואם בדיני או"ח הרי שפשוט שהתירו בביתו ועכ"פ לא בביהכ"נ ולא בגונא שמפריע לתפילה בכונה, ואי"צ לפנים.
מלבד דכ"ז הוא רק לשי' רש"י דהוא כמעט יחידאה ובכל הפוסקים לא הביאו רק הטעם דמפני עגמ"נ שיהיה לערב לכשלא ימצאו מה יאכלו.

עכ"פ לעיקר הערתי לא נמצא כאן מזור, ומדשתקי הני בקיאי ש"מ דלא נמצא שום פוסק שהעיר בזה, והתמיה נתעצמה.

[יאיר]

אפילו לשיטתך. וכי תוכל לחלק איזה מאכל הוא לצורך ואיזה לא??
כל מאכל בסופו של דבר משביע את הילד וגורם לגדילתו ונראה דלא פלוג.
ואיסור דאורייתא מד"ש...

[סופר]

יאיר,
לגבי דרך גדילתו כו"ע מודו דאי"ז במתיקות העשויים מצוקע"ר ושאקלא"ט ופשוט.
מזכירי שמו דאיסור דאורייתא על איסור ספיה הם רוב רבותינו הראשונים וכן פסק רבינו בעל משנה ברורה ז"ל.

[יאיר]

עדיין לדעתי י"ל דל"פ.
ויבואו חכמים ויכריעו.

[סופר]

מי לא פלוג???
כבר פירשתי טעותך דאיסור ספיה הוא מדאורייתא וסברת היינו רביתיה היא דאורייתא.
שמא כונתך דמדאורייתא אמרינן לא פלוג?

[יאיר]

לא פלוג בסוגי המאכלים.

[סופר]

החרשים שמעו והעורים הביטו לראות:
לא פלוג שמצינו הוא בתקנות חז"ל בין לקולא בין לחומרא, אך לע"ע לא שמענו כן באיסור דאורייתא דיהיה לא פלוג.
בכ"ז זהו כוונתך? הלא סברת היינו רביתיה מתירה את מה שמגדל ולא את ה'איסור אכילה'.
וישם יאיר את הדברים האלה על לבו.

[כרם]

אין לחלק בדין ספיית איסור, בין איסור בחפצא לבין איסור מחמת זמנו?

[יאיר]

החרשים שמעו והעורים הביטו לראות:
לא פלוג שמצינו הוא בתקנות חז"ל בין לקולא בין לחומרא, אך לע"ע לא שמענו כן באיסור דאורייתא דיהיה לא פלוג.
בכ"ז זהו כוונתך? הלא סברת היינו רביתיה מתירה את מה שמגדל ולא את ה'איסור אכילה'.
וישם יאיר את הדברים האלה על לבו.

אבל כל דבר מגדל בסוף, בין מעט ובין הרבה!
[נכון שזה לא דרך הרגילות להאכיל את הילד אבל "בדיעבד" גם זה מגדלו].

[סופר]

כרם,
להדיא דאיסור ספיה הוא גם ביו"כ.
יאיר,
כעת חוזר על הראשונות? ביארנו כבר מיני ממתקים דאינם מוסיפים כלום לגידול ואפשר להיפך.

[יאיר]

השאלה איך אתה מגדיר גידול.
אני מבין גידול מל' גדילה וכל מאכל בעולם מביא לגדילה מסויימת באדם.

[אדג]

שח לי ידיד אחד שראה שכבר העירו בדבר ואינו זוכר היכן. כשימצא - אביאו לכאן, בל"נ.

[נהנה מהאוצר]

כבר לפני שנים רבות דרש על כך הגרש"ז אולמן שליט"א מב"ב, שיש להזהר ולהחמיר בכך
ומעולם לא זכיתי להבין ענין זה, למה במבה וביסלי לא עוזרים לגידול, נכון שאין זה האוכל הבריא ביותר אבל זה ממש אוכל, יש בזה קמח או קמח תירס וכדו', ואף סוכריות יש בהם סוכר שהוא המועיל לבריאות ומי יימא לן שרק דבר שהוא מאכל בריאותי לגמרי הוא שהותר להאכילו לתינוק.

[סופר]

נהנה,
גם אם זה מאד בריא ותורם להתפתחות מ"מ אין זה דרך גדילתו של התינוק ואינו מאכל שעשוי לאכילתו הסטנדרטית.
יש"כ על התנא דמסיע מהגרש"ז, אך יותר אני מחפש מי שיליץ על המנהג ממי שיסכים להערתי.

[סופר]

ותבוא השמועה משם הגר"ש דבליצקי שליט"א דהשיב דאפשר שאכן יש להניח לפני התינוק ולא לתת בידו ולא לצוותו שיאכל, [השיב בדרך אפשר ולא שהיה מוכרע אצלו].

[תוך כדי דיבור]

למען האמת אני לא רואה כ"כ על מה להשיב, לא מפני שיש בידי ראיה מפורשת אלא מפני שהדבר לא מסתבר כלל. אפרש את שיחתי ואקווה שתתיישב על הלב יותר מהקושיה.
לנחות לחלק בין קרקר שמותר לביסקוויט שאסור, ואת"ל שמותר לבין עוגיה שאסור, ואת"ל שמותר... וכו'. אילו היה כן, הכיצד לא אשתמט משום חד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים לומר שאין לתת לקטן ביוה"כ אלא דברים הנחוצים לו לגידולו אך לא תפנוקים ומעדנים, וכעי"ן מש"כ השו"ע (או"ח תקנ"ד) שמניקה ועוברה שאוכלות בט"ב ראוי שתאכלנה רק הדרוש להן לקיומן ולא מאכלים דשנים וענוגים וכו'. א"כ ק"ו הכא שלפי הטענה העניין לא רק בגדר ראוי אלא איסור דאורייתא - קמ"ל מסתימת הפוסקים, שכתבו "מותר להאכילו בידיים" בלי שום חילוק, דאין זה כך כלל ועיקר.
וגם איזה רמז יש לזה בסוגיה דיומא, בפשטות כיוון שהותר האכלתו משום רביתייהו, שוב אין חילוק בין אוכל לאוכל, כיוון דעצם האכילה הותרה. סו"ס הכל מוסיף לגידולו, אטו אדם אינו יכול להתקיים ולחיות את נפשו זמן רב מבמבה ושוקולד וכדומה? ומה אכפת לן מה אומרים רופאי השיניים, מה שייכות זה לכאן. ועוד מש"כ בפירוש עניין רביתייהו מחודש הוא לענ"ד; דבכל מקום פירושו "דרך גידולו" היינו האופן שבו הוא רגיל לחיות בטבעו וכו', וכאן נמי דרך קטנים לאכול מאכלים כנ"ל מפעם לפעם וגם בשבת ויו"ט באים לפעמים לביהכ"נ עם שקיות א"כ היינו רביתייהו ומה שייך לאסור. ואגב מש"כ בפשיטות דאיירי הכא באיסור דאורייתא של ספייה בידיים, כמש"כ המשנ"ב (סי' שמ"ג) גבי איסורי אכילה, לכאורה יל"ע בזה דהרי כל הסוגיה ביומא שם (ע"ח) באיסורי דרבנן מיירי וסברת היינו רביתייהו נאמר הדיא גבי גזירה דרבנן "הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן", ואף שהיה אפשר לומר דבעינויי דרבנן כן הוא אבל בעינויי דאורייתא אינו גזירה אלא מדאורייתא, לא כן משמע מהפוסקים שכתבו על הכל וגם אכילה ושתייה דקטן בלשון של לא גזרו חכמים (כ"כ המשנ"ב סי' תרט"ז ס"ק א' ועיין גם בשעה"צ סק"ט. ומרש"י ביומא אין ללמוד שכוונתו לאיסור דאורייתא, אלא כוונתו למראית עין של איסור דאורייתא אף שבאמת אינו אסור [על כרחך, הנעלת סנדל לתינוק ביוה"כ אינה דאורייתא], וע"ז קאי לשון הגזירה שבגמ'). והחילוק בין סתם איסור מאכל, ואפילו חמץ בפסח שהוא לשעה, שבהם איסור ספייה בידיים מדאורייתא, לבין כאן דסו"ס רשאים להאכיל את הקטן (ולא מצד פקו"נ וכדומה דא"כ הו"ל להאכילו בשיעורים...) והאיסור גם אינו על החפצא דמאכל, מבואר מעצמו.

קיצורו של דבר, לא מצאנו מקור בפוסקים לחילוק שכזה בין עיקרי סעודה לבין פרפראות ומגדנות אצל קטן ביוה"כ, וגם בסברה הוא קשה, וע"כ נוהגים כל בית ישראל היתר בזה באין פוצה פה ומצפצף.

שו"ר (אחר הדברים האלה) להגרע"י שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' נ"ב שדן בשאלת האכלת קטנים ביוה"כ. ופתח במנחת חינוך שחוכך לאסור בעניין דומה לנידו"ד (להאכיל שוב ילד שכבר אכל לפני זמן מה), אבל הביא אח"כ מרבנו תם בספר הישר שכתב בזה"ל:

...לדברי האוסרים נתנו דבריהם לשיעורים, שמותר להניק ואסור ליתן פת, אלא ודאי דתרוייהו שרו, דקרא דקאמר לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא שייך אלא בדברים האסורים כמו שרצים ודם ותרומה, וגם אפשר בלאו הכי אבל אכילה ושתיה אי אפשר בלאו הכי [כלומר א"א שלא יאכלו בכלל ביוה"כ משא"כ בעניין איסורים אחרים], ואף על גב דלאו סכנה היא לא גזרו רבנן דלא דמי לשרצים. ועוד ראיה גדולה מעירובין גבי ברכת זמן ביוהכ"פ, דאי נתביה לינוקא דילמא אתי למסרך הא לאו הכי שרי. ועוד תניא בתוספתא 'התינוקות מותרים בכולן', ולכתחלה נמי ספינן להו, כדמוכח בשמעתין.

וכן הביא מהמאירי שאיסור ספייה בידיים מדאורייתא אינו אלא בחפצא דאיסור. ואח"כ הביא עוד כו"כ מהאחרונים, עיי"ש אבל לענייננו די בזה.
וברוך שזכו כאן לכוון למסקנת רבותינו הראשונים. וכשם שזכו נזכה גם אנו לגמר חתימה טובה.

[יאיר]

יישר כח ר' תוכ"ד!
הטבת לבאר את כוונתי (ל"פ) בטוב טעם ודעת ולא היה בידי להאריך כדבריך הנפלאים.