יש חכם אחד מכסא רחמים ע"ה שהביא מה שכתב ביביע אומר בשם מעשה בית דין, ולא
הזכיר את היביע אומר, וכתב "וכן ראיתי בספר מעשה בית דין". ובא לקבל הסכמה ממרן.
הרב הסתכל וקלט מיד, שאל אותו: יש לך ספר מעשה בית דין? לא. אבל אתה כותב...
ראיתי את זה ביביע אומר. אמר לו מרן: דבר ראשון, למה אתה לא מזכיר יביע אומר, דבר
שני, אין ספר כזה, זה פתק שראיתי על הרצפה... אז תתקן את זה. והוא תיקן... סוף גנב....
תכתוב ראיתי ביביע אומר שהביא מעשה בית דין.
ולפני זה סיפר:
מרן היה רב ראשי ואב"ד של קהיר, ובית הדין בקהיר היה קרוב לגניזה
הקהירית, וכשהיה גומר בבית הדין היה עובר שם ונכנס. הוא קיבל אישור ממלך מצרים
להיכנס מתי שרוצה, אז היה המלך פארוק, עוד לפני נאצר שנלחם נגדנו בששת הימים.
בכל חג שלהם מרן בתור הרב הראשי לקהיר היה צריך לבקר אצל המלך, והמלך היה מזיז
את כל השייחים וקורא לרב שיבוא לשבת לידו, ובוחן אותו בתנ"ך. מרן זצ"ל לא היה כמוהו,
היה בס"ה בגיל ,27 אבל בכל היה מיוחד, בש"ס ובפוסקים ובשירה, וגם בתנ"ך. המלך היה
אומר לו איזה פסוק, והרב היה ממשיך ואומר, זה באיוב, זה בקהלת, זה במשלי. המלך כל
כך נהנה מהרב ונתן לו אישור קבוע להיכנס לגניזה הקהירית.
פעם הרב ראה על הרצפה בגניזה פתק שהיה כתוב בעברית, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש,
ויך את המצרי ויטמנהו בחול"... לקח את הפתק ושם בכיס. היום יש מצלמות ואם היו
תופסים אותו היו שמים לו אזיקים... וכשבא לבית התעניין מה כתוב שם, וראה שזה דף
מהיומן של בית הדין שהיה שם, וכתוב ביום כזה וכזה קיבלנו קראים, אחרי שקיבלו עליהם
דברי חברות בפני בית הדין, וחיתנו אותם, וחתומים מטה רבני בית הדין בקהיר.
כוונתו בולטת שהחכם מכסא רחמים ע"ה הוא הרב משה לוי.... אלא שבחיפוש מדוקדק בכל ספריו מעולם לא דיבר על הקראים וק"ו שלא הזכיר ס' מעשה בית דין.
ב"ה היום יש אוצר החכמה. בחיפוש בכל ספרי המחברים האחרונים, לא נמצא מי שהזכיר את הספר מעשה בית דין ההוא בהקשר לקראים.
חוץ ממקום אחד, והוא בירחון אור תורה ניסן התשל"ז במאמר של "הרב מאיר יוחנן" המגן על היתר מרן הגר"ע יוסף שהתפרסם באותו זמן בענין הקראים, ושם מציין "כאשר עינינו תחזינה מישרים בספר מעשה בית דין"....
בכסא רחמים לא מוכר רב בשם "הרב מאיר יוחנן"...
ובכן מה הפתרון?
תחזיקו חזק שלא תפלו מהכסא...
בירחון אור תורה תשע"ב עמ' תתקכ"ג מתאונן הגר"מ מאזוז על רדיפותיו של בעל הילקוט יוסף למרות שיש לו חוב הכרת הטוב, וכך הוא כותב:
"ולפלא על [[הר"י יוסף]] נ"י שנתחלף לו בין אוהב לאויב, ובשנת התשל"ז שלח למערכת אור-תורה מאמר על שם "הרב מאיר יוחנן" להגן על מר אביו (שליט"א) בענין היתר הקראים, שפגעו בו אינשי דלא מעלי ממאה שערים וכתבו עליו רא"ש ל"ץ (עפרא לפומייהו). ואז כתב אלי שבהיות וירחון אור תורה מקובל גם אצל הקנאים לכן תדפיס מאמר זה. ואז אני הייתי העורך (במשך שלש שנים) ונעניתי בחפץ לב. ונדפס המאמר בחדש ניסן התשל"ז (סי' קכ"א)".
אם כן, נפתרה התעלומה, מסתבר שהסיפור היה עם לא אחר מהר"י יוסף עצמו שכתב כן, ואביו העמידו על טעותו שאין זה ספר שנדפס אלא פנקס בית דין.
ואכן הוא סיפר זאת כמה פעמים על חכם אחד...
והנה לפתע הסיפור משתנה כשהרמיזה ברורה להגר"מ לוי.
האלוקים יבקש נרדף, וברוך שמסר עולמו לשומרים, והאמת צפה ועולה. וכדי בזיון וקצף.
מצורף הקבצים לעיונכם, ואת כל ונוכחת.