מי שבא לכאן ותלמודו בידו - פטירה בעת הלימוד. מקורו!?

[ותיק]

שמעתי שיש מי שפירש, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, במעלה על אדם המסתלק לעולמו בעת לימודו,
מי יוכל להצביע על מקור.

תודה מראש

[זקן ששכח]

שמא לכך התכוונת?
זו"ח (רות, מאמר ותלכנה שתיהן אינון נפש וגוף):
שמא דהוו אמרין, מה לחיי בחדוה דילן הכא, ילעון באורייתא בההוא עלמא. א"ל, ברי, זיל מהכא, וקיים תלמודך, דזכאה איהו מאן דאתי הכא ותלמודו בידו. דהא אפילו מלאכי השרת לא יכלין לקרבא ליה. זיל ואמור ליה לרבי חגי, דיגמור תלמודיה, דביום פלוני ייתי הכא.

ואולי לזה?
עמק המלך (הקדמה מהרב המחבר):
פירוש הרשב"י ע"ה היה מגלה לתלמידיו כל האדרא זוטא בשעת פטירתו, שלא יבוא לראות פני השכינה ריקם. דאמרי התם 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כאמרם ז"ל, 'עד דנהדור תלמודאי' [כתובות ע"ז ב'], שאותה שעה היא עת פטירת האדם להעלות מיין נוקבין עד קצה גמר תיקונו, ולא יסלק בגריעו ובפגימו.

[ותיק]

יכול להיות, תודה.

[מטה עז]

שמעתי שיש מי שפירש, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, במעלה על אדם המסתלק לעולמו בעת לימודו,
מי יוכל להצביע על מקור.

תודה מראש

מתוך ספר חדש מתורת רמ"ד ואלי

"כפי הדבקות שיש לו לאדם בחייו סמוך למיתתו, כך נדבק שם ונשאר במקום דבקותו אם טוב ואם רע, וזהו הטעם שאמרו רז"ל: שהאדם יודע בעצמו אם הוא בן עולם הבא אם לא, וזהו גם כן שהיו רגילים לומר: עולמך תראה בחייך" ('ליקוטים' ח"א עמ' קנז).
רמ"ד מבאר את חשיבותו המיוחדת של הזמן שלפני המיתה, על פי משל של השינה: "וכשם שהאדם זוכר בבוקר מה שלמד סמוך למיטתו, כך יזכור בבוקר של התחייה מה שלמד סמוך למיתתו, כי זהו הטעם שאותם השלמים היו אומרים למלאך המוות, המתן לי עד דאהדרנא תלמודאי, כדי שהלימוד הכללי שלהם יהיה סמוך למיתתן, לתכלית הנזכר ממש" (משלי, ו).