הודעהעל ידי אלישיב ש » ד' אוגוסט 19, 2020 9:44 am
מצרף כאן סיכום שסיכמתי משיעוריו של פרופ' יוחנן ברויאר, מקווה שאין בהם אי דיוקים.
האם בתקופת חז"ל דיברו עברית
היה ויכוח האם בתקופת חז"ל דיברו בעברית, האם אחרי חורבן בית ראשון עוד דיברו כך, או שכולם דברו ארמית. גייגר טען שהמצב של תקופת ימי הביניים, שהעברית לא היתה מדוברת, התחילה כבר מהחורבן הראשון. הוא טען שזה שורש היחוד של ספרות חז"ל, הכלאה בין נסיון כתיבה של לשון המקרא ללשון המדוברת של הארמית. זו היתה דעה פופולארית באותה תקופה.
שני תאריכים דרמטיים בהקשר זה הם חורבן בית ראשון וסוף תקופת התנאים. מהפך ראשון קרה בסוף תקופת בית ראשון, גייגר טען שהעברית הפסיקה להיות מדוברת, אך נראה שזה לא היה קיצוני כל כך, אלא שהעברית נחשפה לארמית. בתקופה הקדומה העם לא ידע ארמית (במלכים רואים שהשליטים ידעו אך העם לא), רואים זאת גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה לשונית (אין השפעה ארמית על העברית).
בתקופת בית שני רואים שהעם מדבר ארמית (קטעים שלמים בתנ"ך בארמית) וכן השפעות לשוניות ארמיות רבות על העברית. למשל 'קץ הימין' בדניאל, חילוף של ם' בן', או החלפת השמחה בחדווה בעזרא.
המלה 'שליט' מופיעה רק בתקופת בית שני ('וישלט בכל עמלי') אך בתקופה הקדומה היא מופיעה רק לגבי יוסף שהיה שליט במקום זר. המקרא משתמש ברמזים ארמיים רק לגבי זרים.
מתי הפסיקו לדבר עברית
במאמר שקראתם אני מדבר על שני תאריכים בהם חלו שינויים גדולים- הראשון בחורבן הבית הראשון, בו העברית נחשפה לשפות אחרות, השני הוא בסוף תקופת התנאים בו העברית הפסיקה להיות שפה מדוברת. בשלב ראשון הארמית נכנסה, בשלב שני היא השתלטה.
במקרא אין השפעה ארמית לפני החורבן, אלא רק בפי ארמים או במשחקים עם זרים. לעומת זאת, בספרות בית שני יש ארמית רבה, כולל פרקים שלמים בארמית. יש שטענו שבזמן בית שני העברית כבר לא היתה מדוברת (גייגר), מחורבן הבית ועד בן יהודה לא דיברו עברית.
יש כמה ראיות יפות לדעתו של גייגר, הטוען שהעברית בימי בית שני היתה הכלאה בין מה שרצו לדבר (לשון בית ראשון) לבין מה שהצליחו (ארמית).
- דוגמא אחת היא המלה 'גיורת'. בלשון המקרא לכאורה יש לומר 'גר/ גרה' (אם כי לא מופיע במקרא), כמו צורות נקבה רגילות, בארמית אומרים גיורא וגיורתא.
בלשון חז"ל אומרים 'גר' כמו במקרא, אבל צורת הנקבה היא 'גיורת'. גייגר טען שזה מאפיין של לשון חז"ל, מה שאין בלשון המקרא מושלם בעזרת הארמית. טענה זו הופכת את לשון חז"ל לדבר מגוחך, שאפילו לא מסוגלים להוסיף כלום על הלשון.
- דוגמא דומה היא 'ערווה'. במקרא לכאורה יש לומר 'ערוות', בארמית אומרים 'עריָתא', בלשון חז"ל צורת היחיד היא 'ערוא' כבתנ"ך, ולשון רבים 'עריות'.
הטענה של גייגר ודומיו היא גם מלחמה פוליטית, כיוון שהם רצו להתנגד לחז"ל באופן כללי (כהשפעה גלותית) ורצון לחזור לימי התנ"ך. זה נסיון לצייר את חז"ל כנסיון בלתי מוצלח לחקות את המקרא.
הארמית נכנסה כנראה מכמה סיבות: איבוד העצמאות, שיבת ציון מבבל (והבאת הארמית עמם), נישואי תערובת (תיאור עזרא כי חצי מדבר אשדודית ולא יודעים יהודית). בנוסף, בלי קשר לעם היהודי, הארמית הפכה באותה תקופה לשפה בין לאומית של המזרח התיכון, מה שתרם להטמעתה בעברית.
ניתן לראות את התגברות השפעת הארמית בתקופת חז"ל מכמה מאפיינים: התרגומים הארמיים לתורה מתחברים בתקופת חז"ל, נראה שאנשים לא ידעו עברית על בוריה. הירושלמי מעיד כי בקיסרין התירו לקרוא שמע ביוונית, עדות שמצטרפת לכך שלא ידעו עברית. מופיעים פתאום פתגמים מארמית, רוח הקודש במדרשי חז"ל מדברת ארמית, ובעיקר העברית ממשיכה להיות מושפעת מארמית. ייתכן שהעלמות הזמנים המהופכים מלשון המקרא היא תוצאה של המגע עם הארמית.
הטענה של גייגר וסיעתו תפסה שליטה בקרב הציבור, למרות שהיא הופרכה כבר לפני שנים רבות. בקרב החוקרים כבר מקובל שדברו עברית בתקופת חז"ל. זה לא אומר שהיא היתה השפה הבלעדית, ברור שכל יושבי הארץ ידעו ארמית, וברור שחלק ידעו ארמית בלבד. הטענה היא שהיו שדברו עברית, ולכן היא עדיין היתה שפה חיה.
בימי הביניים והלאה רבים ידעו עברית, אך לא היה אדם בעולם שעברית היתה השפה הראשונה שלו. גם חכמים שהעברית שלהם מדוקדקת ויפהפיה, העברית לא היתה שפתם הראשונה. תופעה זו הפכה את העברית לשפה קפואה, שלא מתפתחת. למעשה, עד איתמר בן אב"י לא היה אף אחד שדיבר עברית כשפה ראשונה, הוא היה הראשון. מתקופתו והלאה יש אנשים שיודעים רק עברית.
הטענה של ברויאר היא שבתקופת חז"ל היו אנשים שעברית היתה שפתם הראשונה, ולכן העברית היתה שפה חיה. הדבר קשור לתופעות רבות- למשל הסברם של שינויים שחלו בתקופת חז"ל, האם ניתן להסבירם כהתפתחות פנימית, או שחובה עלינו להסבירם במקור אחר.
שלשה סוגי ראיות לחיי העברית:
1. מכתבי בר כוכבא- המכתבים כתובים עברית, מכתבי חיילים של חיי חולין, ויש שראו בכך הוכחה ניצחת לדיבור של העברית. ברויאר מפקפק בראיה זו, כיוון שהשפה כתובה ולא מדוברת. ניתן להוכיח מכאן שהעברית שמשה גם לענייני חולין, אך לא ניתן להוכיח בוודאות שהיתה גם מדוברת.
2. הוכחות בלשניות- סגל הוכיח הוכחות בלשניות, בהן רואים התפתחות בלשון חז"ל שלא ניתן להסבירה כהשפעה זרה, אלא רק כהתפתחות פנימית.
דוגמא: החילוף של 'לאמר' ו'לומר' נעשה על פי צורת העתיד 'יאמר'. בארמית אומרית 'למימר' (למאמר), כך שהשינוי בעברית חל באופן הפוך לארמית.
דוגמא נוספת: צורת הבניין 'התפעל' הופך אצל חז"ל ל'נתפעל'. בארמית זה הופך לאתפַעַל. בניית שמתחיל בנ' יש רק בעברית 'נפעל'- ברור שהבניין הושפע מהעברית ולא מארמית.
דוגמא נוספת: 'אנחנו' בארמית אומרים 'אנחנא', בחז"ל אומרים 'אנו', שהושפע מ'אני'. השינוי לא יכול להיות מושפע מארמית, כי לכל היותר יגיע ל'אנן', עם שני 'נ'.
3. הוכחה מהמשנה (של ברויאר עצמו)- במסכת נגעים כתוב 'שער צהוב דק- ר"ע אומר שצריך להיות קצר, ריב"נ אומר אפילו ארוך', ריב"נ מביא ראיה מלשון הציבור שאומרים 'דק מקל זה', ר"ע מביא ראיה מלשון הציבור שאומרים 'דק שערו של פלוני'. שיחת הבריות מתקיימת בעברית!
אם כן, נראה שלשון העברית היתה מדוברת.
סוף תקופת התנאים
אין הוכחה ממשית לכך שבסוף תקופת התנאים הפסיקו לדבר עברית, אך ניתן להסיק זאת מכל מיני מקומות.
ראשית, מכך שהתלמודים כתובים ארמית. ראיה זו אינה מוחצת, כיון שגם התלמוד בערך חציו עברית. עצם העובדה שיש הרבה ארמית, מעידה על מפנה גדול.
הסיבה היא כנראה מפני מעבר היישוב לגליל, בו השפה היתה ארמית כבר הרבה לפני (רק בירושלים ובדרום דיברו עברית).
ההתרשמות של ברויאר היא שיש הבדל בין הבבלי לירושלמי מבחינת השימוש בשפה: בבבלי, השו"ט בארמית בעוד המימרות רובן בעברית, הוא טוען שהמימרות הן שריד לדרשות (בהן לא היה שו"ט) והשו"ט היא השפה הבית המדרשית שנאמרה בארמית. החלוקה היא ברורה, יש משפטים בעברית ומשפטים בארמית, קל לחתוך ביניהם. בירושלמי, לעומת זאת, החלוקה מעורפלת, משפט יכול להתחיל בעברית ולהתחלף לארמית וכן הלאה. תופעה זו קיימת גם בבראשית רבה שהיא המקבילה הספרותית שלו.
אם טענה זו נכונה, ניתן להציע שבבבל לא דיברו עברית, ולכן היה ברור מה המקום שלה. לעומת זאת, בירושלמי העברית היתה גם מדוברת, לכן היא התערבה עם הארמית בחוסר תשומת לב. העברית לא היתה מובחנת במקומה, אלא מעורבת בארמית.