בר ששת כתב:חכם באשי כתב:תודה רבה.
חכם יקר, אולי תזכה את כולנו במה שהחכמת. כן, גם אותנו חסומי נתיב.
תודה.
מקורו הגיאוגראפי של ספר "דברי גד החוזה"
דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ירושלים תש"ן, א, עמ' 126-119
מאיר בר-אילן
מבוא
הספר דברי גד החוזה הוא חיבור אפוקריפי, דמוי המקרא, אך מחוץ לו. הספר כתוב בעברית מקראית, ובכך שונה ספר זה מרוב הספרים החיצוניים אשר לא נותרו במקורם העברי. עותק יחידאי של הספר הועתק בקוצ'ין בערך באמצע המאה השמונה עשרה, ומאוחר יותר נרכש כתב היד על ידי אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה שם מצוי כתב היד עד היום.1 עד כה הוקדשו לספר זה מספר שורות על ידי ש"ז שכטר, ומאוחר יותר עסק בו י' אברהמס במאמר מיוחד.2
אחת השאלות המרכזיות המטרידות את הקורא היא אימתי התחבר הספר. לדעת שכטר ואברהמס נתחבר הספר בימי הביניים, אלא שלדעתי התחבר הספר באחת המאות הראשונות לספירה כפי שהדבר מוכח בפירוט במקום אחר.3 יהא אשר יהא זמנו של דברי גד החוזה, הרי ערכו של ספר נמדד לא רק בעתיקותו, כי אם גם בתוכנו וביתר ערכיו הספרותיים והרעיוניים. על כן, איפוא, ראוי לדון בכלל הבעיות המתעוררות למקרא ספר זה, ואחת מהן היא שאלת מקומו של הסופר אשר כתב את הספר, מקום גיאוגראפי המנותק, לכאורה, משאלת זמנו או מוצאו של החיבור הנתון לביקורת.
א. המתודה הגיאוגראפית
ההנחה העומדת ביסוד הדברים להלן היא כי ברוב הספרים קיים משקע גיאוגראפי כלשהו אשר יכול לחשוף את מקום מושבו של הסופר. אכן, אי אפשר לכלול בכלל זה כל ספר שהוא, ובפרט אלו מהמודרניים, אך דומה כי על פניהם משקפים ספרים עתיקים, כגון התנ"ך או המשנה, את ארץ ישראל כזירת הפעולה של שני קבצים ספרותיים גדולים אלו. עניין זה הוא מעין מושכל אשר אין צורך לחוקרו שכן הוא 'ידוע'. מכל מקום, אם יבוא אדם להרהר אחר דיעה זו, שמא לא חוברו התנ"ך או המשנה בארץ ישראל, כי אז יבואו שמות המקומות בארץ ישראל הרשומים באותם ספרים ויגלו כי ספרים שירושלים, הגליל ויהודה מוזכרים בהם דרך קבע מן הסתם התחברו שם, שהרי ספרים אינם אלא תבנית נוף מולדתם.
דוגמה למחקר הנועד לחשוף את מוצאו הגיאוגראפי של חיבור אשר מקורו מסופק רואה אני בדיון שנקטתי בשאלת מוצאה הגיאוגראפי של מגילת תענית.4 חיבור קצר זה כולל שמות גיאוגראפיים רבים יחסית, שמות אשר ניתן לחלקם לשני סוגים. הסוג האחד הם השמות המציינים את ה'מוקד' של החיבור, במקרה של מגילת תענית - ירושלים והמקדש, בעוד הסוג האחד משקף את ה'קוטב הנגדי' למוקד הקודם - שומרון, בית שאן, ועוד. ובכן, לאור תקדים זה, רישום מפורט של כל השמות, ולאחר מכן חלוקתם לשני 'מוקדים', יש לעיין בשמות הגיאוגראפיים המובאים בדברי גד החוזה, ולאחר מכן לדון בהקשרם הטכסטואלי כמו גם בחלוקתם האפשרית ל'מוקדים' מעין אלו שבמגילת תענית. להלן, אם כן, רישום מפורט של כל השמות הגיאוגראפיים שבדברי גד החוזה, כאשר לאחר הכותרת בה מופיע השם, מובא דיון קצר בהקשרו אל הטכסט, ובזיקתו לספרים אחרים. לבסוף ייערך דיון מסכם של כל השמות, ובכלל זה המסקנה המתבקשת מהם.
ב. שמות המקומות בדברי גד החוזה
1 ירושלם
בפסוק א', בפתיחת הספר כתוב: 'בשנת שלושים ואחד למלך דוד בירושלם', וכו'. אכן, הספר קשור בירושלים ובדוד המלך כמתבקש מאופיו כספר המיוחס לגד החוזה, נביאו של דוד המלך. ירושלים מוזכרת בחיבור עוד בפסוקים קה, קפב ועוד, ומרכזיותה תתברר בהמשך.
2 העיר
בפסוק ג' נאמר לחוזה: 'ובעת הקריאה תהיה פניך למזרח קדם העיר', וברור שסתם 'העיר' כאן היא ירושלים. כיוצא בזאת בפסוק נז נצטווה החוזה: 'כבואיך אל העיר תמצא את דוד עבדי', וכו'. הרי כאן ירושלים המוזכרת גם בראשית הספר כמוקד העלילה כולה. עוד זאת יש להעיר כי סתם 'העיר' ככינוי לירושלים ידוע מן התנ"ך, ואף מדברי התנאים.5
3 נחל קדרון
בהמשכו של הפסוק הראשון כתוב: 'היה דבר ה' אל גד החוזה בחודש זו על יד נחל קדרון לאמר'. נחל קדרון אינו אלא פירוטו של המקום הכללי יותר: ירושלים. ראוי לציין כי הנבואה חלה על החוזה ליד הנחל, כפי שקרה ליחזקאל הנביא ולדניאל מחד גיסא, וכפי שידוע ממקורות חיצוניים אחרים.6 נחל קדרון מוזכר להלן בצורה אחרת, שכן חזון נוסף של הנביא אירעה בהיותו בגיחון (להלן שם מספר 22).
נחל קדרון מוזכר שוב בפסוק ה' עת מתאר החוזה את מראה הנבואה: 'והנה צמד בקר עולה מהנחל קדרון', ונראה, איפא, כי בכוונת מכוון ציין בעל החזון את מקומו. ואכן, בחזון ברוך א' (ברוך הסורי) ה,ה מציין ברוך כי הוליך כמה מגדולי העם אל נחל קדרון. בהמשך שם כא,א מתאר החוזה: 'ואלך משם ואשב בנחל קדרון במערת אדמה ואתקדש שם... ואחר באתי אל המקום', וכו'. הרי כאן שני חוזים, אחד אשר חלה נבואתו בנחל קדרון, הוא גד, ואחר שהכנתו לקראת הנבואה החלה באותו מקום ממש. לא זו בלבד אלא שבפתיחת חזון ברוך ב' כתוב: 'חזון ברוך אשר ישב על נהר קדרון', ונראה שאין זה מקרה שהוזכר נחל קדרון בשלושה ספרים חיצוניים אלו, בשנים מהם: בפתיחה, אף אם לא התבררה משמעות העניין.7 על כל פנים, קשר גיאוגראפי זה מצטרף לקשרים ספרותיים אחרים הקיימים בין דברי גד החוזה לבין חזון ברוך א', ואם אין כאן השפעה רעיונית, אזי לפחות שאילה ספרותית יש כאן, וצריך עיון.8
4 שעיר
בפסוק ח' מתאר הנביא את קול ה' האומר לו נבואה שיש בה מן הסתום, כדרך נבואות אחרות הנמצאות בתנ"ך. כתוב שם: 'להמשיל עליהם בלילה הבאה משעיר'. כוונת הפסוק היא, כנראה, כי ניתן כח ביד הטומאה (המוזכרת קודם לכן), להמשיל עליהם, על עם ישראל, 'בלילה'. רוצה לומר, הטומאה תיטע בבני ישראל 'בלילה', היינו תערובת של טמא וטהור יחדיו ובלילה זו באה משעיר. נראה כי אין זה אלא שם סמלי של אויבי ישראל, כסמליות אותה מייצג עשיו 'אבי אדום בהר שעיר' (בראשית לו,ט), ביחס לבני ישראל מאז היותו בבטן יחד עם יעקב.
כיוון שעשיו מייצג את אדום, היינו רומא, מן הסתם גם כאן, במלה 'שעיר' התכוון החוזה לרומא. והנה, המשוואה אדום=רומא ידועה הן מן הספרות החיצונית (חזון עזרא = עזרא הד'), והן מדברי התנאים החל מראשית המאה השניה לספירה לערך.9 ובכן, כיוון ששעיר (=רומא) מוזכר כאן כמקום שבאה ממנו אותה תערובת שלילית, אי אפשר לראות את מקומו של המחבר אלא בארץ ישראל. אמנם, רומא כבשה את כל ה'עולם', ולא רק את ארץ ישראל, אך הואיל והחוזה מתייחס בנבואתו אל כלל עם ישראל, מסתבר שהכוונה היא ליהודים היושבים בארץ ישראל ונתונים להשפעתה השלילית של 'שעיר'.
5 שיחור
בפסוק מח כתובים הדברים ששמע החוזה מאת ה': הלוא מעבר שיחור קראתיך להיות שעשעי יום יום'. החוזה נוקט כאן בשם 'שיחור', כמופיע כמה פעמים בתנ"ך ככינוי ליאור מצרים.10 רוצה לומר, עם ישראל 'נקרא' על ידי ה', היינו הובא על ידו מעבר לשיחור מצרים, לארץ ישראל להיות ילד שעשעים לה' מדי יום.11
6 ארץ כיתים
בפסוק עח כתוב כך: 'אוי לך אדום היושבת בארץ כיתים בצפון היום'. נבואה זו על אדום היושבת בארץ כיתים, אינה אלא נבואת חורבן על רומא, כפי הנראה. השם המקראי 'כתים' מתייחס לאחד מבני יוון (בראשית י,ד), ובספרות קומראן משמש כינוי זה את הרומאים.12 פסוק זה, ובכלל את היחס לאדום, יש להשוות לכתוב במלחמת בני אור בבני חושך א,4-3: 'ואחר המלחמה יעלו משם (בני האור) ע]ל כול גדודי[ הכיתיים במצרים. ובקצו יצא בחמה גדולה להלחם במלכי הצפון'.13 מסתבר כדעת ידין בפרשו את הקטע: 'בני אור בהנהגת ה' נלחמים עם הכתיים בצפון ובדרום'. במיוחד מעניין להשוות את הנבואה שם יח,3-2, מהד' ידין עמ' 358: 'ונפלו בני יפת לאין קום, וכתיים יכתו לאין ]שארית ופליטה['. הרי כאן שיוויון רעיוני בין שני ספרים שהגיעו לקורא המודרני בדרכים שונות לחלוטין, אף שאין להקיש מכאן על העתקה גרידא. עוד זאת יש להעיר כי הצירוף הקשה 'בצפון היום', אפשר שנבע מ'צפון הים' (והוסיף הסופר את הו"ו על פי הרגלי קריאתו). לאמור, הכיתיים באו מן הים הצפוני (לא במשמע המודרני, כי אם) בהתאם לכתוב בפשר חבקוק ג,10 על הכיתיים: 'וממרחק יבואו מאיי הים', היינו שהכיתיים היו יושבי ימים מצפון לארץ ישדאל, וצריך עיון.
על כל פנים, האיזכור השלילי של ארץ כיתים כאן תואם לאיזכור השלילי של שעיר שהובא לעיל (מקרה 4), ומלמד על ריחוקה של ארץ זו ממקום מושבו של הכותב.
7 אדום
פסוק פז מובא בסופה של נבואת החורבן על אויבי ישראל. כתוב שם כך: 'קנאות ה'! צא, צא ממקומיך, ודוש את אדום, כלה עשה בהם'. מן הסתם, קריאת החוזה היא לנקום את נקמת ישראל ברומא, היא אדום כמובא לעיל. ראוי לציין כי המשוואה כיתים=רומא ידועה כבר מכתבי קומראן, לערך מהמאה הראשונה לפני הספירה, עם הכיבוש הרומאי של ארץ ישראל. עם זאת, דומה כי כאן מקרה יחידאי בו קיימת זהות של אדום=רומא=כיתים.
8 9 10 11 צרפת ספרד אשכנז גרמוניא
בפסוק פח, בהמשכה של נבואת החורבן, מונה החוזה את אויבי ישראל ומבקש מה' שינקום בהם: 'בא צרפת בא צריות בא ספרד בא אשכנז בא גרמוניא, באו ונפלו בבאר שחת', וכו'. צרפת וספרד מוזכרות בעובדיה כ', וברור שהמחבר הושפע כאן מאותו מקרא. הואיל ו'צריות' אינו ידוע ממקום אחר, אפשר שאין כאן אלא טעות סופר עתיקה, על פיה קרא הסופר 'צריות' במקום 'צרפת' אחר שסופר אחר כתב בטעות את המלים 'בא צרפת' פעמיים (בדומה לטעויות סופר נוספות בחיבור זה). אשכנז ידוע מבראשית י,ג כאחד מבני בניו של יפת, והמקום הטופונימי זוהה החל מימי הבינים כגרמניה. אם כן, אפשר ש'גרמוניא' כאן (שאינה במקרא, אך ידועה מספרות חכמים), מציינת את ההסמכה הראשונה של אשכנז עם גרמניה.14 בהמשך, בפסוק ריז מצויה נבואה כנגד בני יפת, ונראה, אם כן, שחזרה הנבואה כנגד יפת-אשכנז בשני לשונות שונים.
משמות אלו אי אפשר להסיק דבר על מקום החיבור של הטכסט הכולל אותם. ואולם, הם עולים בקנה אחד עם שמות יתר אויבי ישראל, ומכאן שהם רומזים על ארץ ישראל כמקום החיבור של דברי גד החוזה.
12 בית לחם
בפסוק קה מתחיל פרק חדש: 'בימים ההם הלך איש מבית לחם עיר דוד לבוא ירושלמא'. איני יודע מקום אחר בו כונתה בית לחם 'עיר דוד' (למעט לוקס ב,ד), ועל פי ההקשר, והמשך הסיפור בו עמד אותו האיש לפני דוד בירושלים, צריך היה לגרוס כאן: 'לבוא ירושלמא עיר דוד'. תואר זה לירושלים מסתבר גם מההמשך, בפסוק רפז המתאר את מות דוד: 'ויקבר בכבוד גדול בעיר דוד'. פסוק זה שאול ברובו מן הכתוב (מל"א ב,י) 'וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד', ומסתבר, על כן, שבשל טעות סופר נכתב כאן פעם אחת 'עיר דוד' מעל לשורה, וסופר מאוחר הכניס את הכתוב פנימה, אך לא במקום הנכון (כעין השערות שנאמרו ביחס למקרא גופו, עיין דברים לג,כא). מכל מקום, ירושלים מוזכרת בסיפור זה לא רק כאן אלא בפסוקים נוספים: קח, שכז, שכח, ועוד.
13 מצב נקמות
פרק ה' בדברי גד החוזה מספר על מלחמת דוד בפלשתים, מלחמה שאינה ידועה מן התנ"ך. סופם של הפלשתים בחיבור שלפנינו היה דומה מאד לסופם של חיילי סנחריב כמתואר במקרא, אלא שלא כאן המקום לנתח את אופיו הספרותי של הקטע. מכל מקום, בסופו של הפרק, בפסוק קל מסופר על דוד: 'ויצב שם מצבה ויקרא לה מצב נקמות עד היום הזה'. שם מקום זה אינו ידוע מן התנ"ך, אף אם מעניין להשוות תיאור זה לתיאור הקמת הגלעד על ידי יעקב ולבן בבראשית לא,מה-נב. אמנם, אין לדעת מן הכתוב היכן הוא אותו מקום 'מצב נקמות', אך מן הסתם היה הוא בארץ ישראל. על פי ניסוחו של המחבר הרי שתיאורו מזכיר (או אף מסגיר), ספור אטיולוגי. לאמור, מצב נקמות הוא שם מקום בארץ ישראל אותה הכיר ובה חי, ככל הנראה, מחבר דברי גד החוזה.
14 15 דן באר שבע
בפסוק קמד כתוב: 'שוטו נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע'. ברם, פסוק זה אינו אלא שמ"ב כד,ב, וכן גם כל הפסוקים הסמוכים לקוחים כסדר מאותו פרק בשמ"ב כשהם משולבים במקבילה שבדה"א כא,א ואילך. נמצא, אם כן, שאף אם בהמשך מוזכרים הירדן, ערוער, ועוד, הרי שאין בכך ללמד כלום על מקום יצירת החיבור הנדון. אין זו אלא העתקה ספרותית היכולה ללמד משהו על דרכי עבודתו הספרותית של מחבר דברי גד החוזה, כמו גם על הנושאים המקראיים בהם מצא הוא עניין.
16 צור
בפסוק קצט, פתיחתו של פרק ט', כתוב 'וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד לאמור'. פסוק זה, למעט המלה האחרונה לקוח מדה"א יד,א, ואולם, בעוד הסופר המקראי סתם ולא פירש מה היה תוכן שליחותם של המלאכים, הרי שמחבר דברי גד החוזה ידע בדיוק מה אמר חירם לדוד, ומה היתה תשובתו של דוד אל חירם. כותב דברי גד החוזה המשיך בפסוק ריא את דברי חירם: 'שמעו אלי צורים וצידונים', וכו'. חירם מלך צור, בתוארו זה, מוזכר שוב בפסוק רכב, ומספר פסוקים לאחר מכן נחתם פרק ט' ותם סיפורו של חירם וקשריו עם דוד המלך, עניין הטעון בירור בפני עצמו.
מכל מקום, איזכורה של צור אינו יכול אלא לחזק את מוצאו הארץ-ישראלי של הטכסט שלפנינו הואיל וצור מוזכרת כאן כמקומו של חירם, בעוד שהטכסט שלפנינו מיוחס לגד חוזה דוד אשר פעל בירושלים.
17 גת
פסוק רנ משמש כותרת לכל פרק יא, שאינו אלא העתקת פרק קמד מתהלים בשינוי כותרת. שם, בין היתר, כתוב: 'ביום שהכה אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גליות הגתי', וכו'. אכן, כותרת מאד מעניינת מובאת עתה לפני חוקר נוסח המקרא, אך לגופם של דברים, גם אם הוזכרה כאן גת הפלשתית (ועניינים נוספים כנגד הפלשתים), הרי שאין ללמוד מכך דבר ביחס למחבר, למעט זאת שראה עצמו נלחם בפלשתים, היינו שהיה יהודי.
18 גשור
בפסוק רצ, בפתיחתו של ספור על אודות בתו של המלך שלמה, כתוב: 'ותברחה לבית מלך גשור ותהי שם'. בפסוק זה יש מעין איזכור לבריחת אבשלום לגשור (שמ"ב יג,לז), אולם עניין זה טעון בירור בפני עצמו. מכל מקום, באותו סיפור מוזכרת גשור פעמים נוספות (פסוקים: רצד, רצו, רצט, שכט, שלד-ה, שלח, שמב, שמה), בהתאם להתפתחות העלילה.
דומה כי איזכורה של גשור כאן יכול ללמד על מקורו הארץ-ישראלי של הטכסט שלפנינו, בדומה לנלמד מצור.
19 20 שער הדיגים, מערות הערליםסופם של מלך גשור ואנשיו היה מוות בידיו של בניהו בן יהוידע על פי ציוויו של המלך שלמה. לאחר מכן, בפסוקים שלט-שמ כתוב: 'ויקברו אותם לפני שער הדיגים במערה: על כן קרא שם המערה אשר לפני שער הדיגים מערות הערלים עד היום הזה'. קטע זה הינו חלק מסיפור גדול שאינו מוכר ממקום אחר, אף אם חלק מהמוטיבים הספרותיים בו לקוחים מספר יהושע. ביהושע ח,כט כתוב: 'ואת מלך העי תלה על העץ... ויורידו את נבלתו מן העץ וישליכו אותה אל פתח שער העיר ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה'. כיוצא בו הוא יהושע י,כז שם מסופר כי יהושע הרג את חמשת המלכים שהתחבאו במערה במקדה, ולאחר מכן: 'וירידום מעל העצים וישלכם אל המערה... עד עצם היום הזה'. הווי אומר, קבורת מלך נכרי במערה המצויה לפני שער העיר הינה איחוי של שני רעיונות מספר יהושע. ואכן, אף אם הדמיון הספרותי ניכר לעין, הרי שאין להכחיש את יכולתו הספרותית של מחבר דברי גד החוזה כאן, כמו גם במקומות אחרים בחיבורו. מכל מקום, מן הסתם יש לקרוא בפסוק 'מערת הערלים', ולא 'מערות הערלים', ואת הו"ו היתרה יש לייחס לדרכי הקריאה על-פה של הסופר אשר בכמה מקומות בספר מוסיף הוא ו"ו כאם קריאה יתרה.
לבירור מיוחד ראוי 'שער הדיגים' המוזכר כאן פעמיים, אחד משעריה של ירושלים. שם זה אינו ידוע מן התנ"ך, אך הוא מזכיר את 'שער הדגים' המצוין בתנ"ך (צפניה א,י; נחמיה ג,ג; שם יב,לט; דה"ב לג,יד). מן הסתם, המדובר הוא באותו שער, אלא שהאחד גורס 'דגים' הוא נוסח המסורה, בעוד שמחבר דברי גד החוזה גרס שם 'דיגים'. אכן, ממקומות אחרים בחיבור זה בהשוואה למקרא ניכר שנוסח המקרא שעמד לפני מחבר החיבור הנדון כאן היה שונה מנוסח המסורה. ניתן לטעון עוד כי גירסת 'דגים' עדיפה על 'דיגים', שכן בכך דומה שמו של שער זה לשערים אחרים כגון שער הצאן או הסוסים.15 לאמור, ההיקש מלמד כי סמוך לאותם שערים התקיים שוק ממכר של צאן, סוסים או דגים, ולא היה בירושלים שער הקרוי על שם 'דיגים', בעלי מקצוע. ובכן, אף אם גירסת החיבור הנדון כאן פחותה מגירסת המסורה, על כל פנים נודע ממנו על מיקומה של 'מערת הערלים' סמוך לאחד משערי ירושלים.16
כיוון ש'מערת הערלים' בירושלים אינה מוכרת ממקום אחר, בעוד המחבר שלפנינו יודע לספר כי שמה קרוי עליה עוד בימיו: 'עד היום הזה', הרי שאין הקורא את החיבור יכול לטעון כי שאילה ספרותית בלבד לפניו. אדרבא, סגנון הכתובים המקראי משקף לא רק את היכרותו האינטימית של המחבר עם התנ"ך, אלא אף את היכרותו הבלתי אמצעית עם ירושלים.
21 דאר
במל"א ד,יא ברשימת ניצביו של שלמה המלך כתוב: 'בן אבינדב כל נפת דאר טפת בת שלמה היתה לו לאשה'. פסוק שנג כאן מתיחס למקרא: (בן אבינדב) 'הוא היה נצב לשלמה המלך על כל נפת דאר'. אין בפסוק כדי לגלות דבר על מקור החיבור, אלא על תחום התעניינותו המקראית של מחבר דברי גד החוזה (ופירושו המזהה את טפת עם תמר חורג מהנדון כאן).
22 גיחון
בפסוק שנד כתוב: 'היה אלי מראה ה' ואני על גיחון'. מעיין הגיחון מצוי בנחל קידרון ליד ירושלים, ובכך קשור שם זה עם יתר השמות הירושלמיים שבדברי גד החוזה.
ג. ה'מוקד' הגיאוגראפי של דברי גד החוזה
על נקלה ניתן לסדר את כל השמות המובאים לעיל בשתי רשימות נפרדות, באחת שמות ארץ- ישראליים, ובשניה שמות מחוץ לארץ ישראל, כדלהלן:
ארץ ישראל חוץ לארץ
ירושלם, העיר, נחל קדרון, בית לחם, מצב נקמות, דן, באר שבע, גת, שער הדיגים, מערות הערלים, דאר, גיחון שעיר, שיחור, ארץ כיתים, אדום, צרפת, ספרד, אשכנז, גרמוניא, צור, גשור
עיון נוסף בשמות אלו מגלה כי ירושלים עומדת במרכז העניינים הארץ-ישראליים (ששה מתוך שנים עשר שמות). יתר על כן. אם נתעלם מן השמות שהופעתם כאן היא ספרותית במובהק, כגון איזכור שמו של גולית הגתי בכותרת ספרותית לפרק 'תהלים', ושאר השמות הנטולים מן המקרא, כי אז תיוותר ירושלים כעיר היחידה בה מתמקד דברי גד החוזה.
לכאורה, שמות המקומות מחו"ל קוראים תגר על קביעה זו, ואולם, הבוחן את תיפקודם של שמות אלו יגלה כי הם מציינים את האויבים הפוליטיים -דתיים של המחבר היהודי (בדומה לחלוקת השמות במגילת תענית). שיחור, היא מצרים, מוזכרת בעניין צאת ישראל משם, בעוד שעיר, אדום, כיתים, צרפת, ספרד, אשכנז וגרמוניא מוזכרים כמי שעתידים להיענש על ידי ה' לעתיד לבוא. גשור היא ארץ מקלט לבת המלך הבורחת מירושלים, וצור היא העיר בה גר חירם העומד בקשרים עם דוד. הווי אומר, השמות כולם מלמדים על ארץ ישראל וירושלים כמקום החיבור של דברי גד החוזה.
ניתן להעלות את הטענה כי המחבר כלל לא חי בירושלים, ותלה בעיר את מקומו על פי 'מינוח' גיאוגראפי אותו נטל (או המציא), מספרים אחרים על פי 'תבנית' ספרותית מקובלת. ברם, טענה זו דחויה על הסף מן הטעם הפשוט שיש שמות המוזכרים בחיבור זה ואינם ידועים מכל מקור אחר. לאמור, בעוד שהמצאת אירועים בעבר הינה תופעה ספרותית היסטורית מוכרת, הרי שבידוי שמות מקומות, מה גם שנוסף לשמם הסבר אטיולוגי, אינו מוכר כלל. אם לא די בשיקולים אלו כי אז יש לתת את הדעת לכך שלא ידוע על אף חיבור נוסף שחובר בחו"ל בעוד המקומות הגיאוגראפיים שנוטלים בו תפקיד הם ארץ ישראליים.17
חיזוק למסקנה גיאוגראפית זו יש לראות בשילובו של פרק ז' בחיבור שלפנינו, פרק שאינו אלא עיבוד של שמ"ב כד,א-כה המעובד יחד עם המקבילה שבדברי הימים. כאמור לעיל, מן הפרק ההוא הובאו כאן דן ובאר שבע, אף כי מקומות אחרים הוזכרו שם, כולם מארץ ישראל ומסביבתה הקרובה. אכן, הקטע לקוח מן התנ"ך, אף אם עבר עיבוד ספרותי. ואולם, יש לשאול מה היתה האחיזה במציאות של פעילות ספרותית זו. כלומר, האין עצם שילובו של הפרק בתוך החיבור החיצוני שלפנינו מעיד על נקודת התעניינותו של המחבר. הווי אומר, השילוב של פרק מקראי בחיבור כלשהו עדיין אינו יכול ללמד על זיקתו הגיאוגראפית של המחבר. ואולם, פרק מקראי העוסק כולו בארץ ישראל שהועבר לחיבור אחר בא ללמד כי מחבר דברי גד החוזה חי בארץ ישראל.
לא נותר עתה אלא לברר האם ניתן להשליך ממסקנה גיאוגראפית זו על השאלה ההיסטורית, לאמור, מתי נתחבר חיבור זה. אף אם במהלך הדיון הגיאוגראפי היתה התעלמות מן הפן ההיסטורי של החיבור, הרי נראה כי כשם שהשמות הגיאוגראפיים הם בבחינת טביעת אצבע לזיהוי מקור החיבור, כך הם אף מסייעים, ולו גם בעקיפין, לקביעת תקופת החיבור שלפנינו.
עיון זה מתפצל לשניים: האחד מתייחס לשמות עצמם, והאחר מתייחס לחיבור בעל מאפיינים דומים מתקופה כלשהי. ביחס לעיון הראשוני, הרי שמרכזיותה של ירושלים בכלל, והשמות מצב נקמות, שער הדיגים ומערות הערלים, אשר אינם ידועים ממקום אחר מטילים ספק בכל אפשרות לייחס את החיבור הנדון כאן לימי הביניים. מסתבר כי אף 'ארץ הכיתים' תורמת רבות להקדמת החיבור (אף אם הכיתים מופיעים בספר יוסיפון).
והנה, באשר למציאת 'בן ברית' אפשרי לחיבור שלפנינו, היינו חיבור בו המאפיינים הגיאוגאפיים דומים לאלו הנדונים כאן, הרי שבירור עניין זה מביא ליתר נחרצות בשאלה הנדונה. לאמור, לא ידוע על חיבור כלשהו מימי הביניים בו ארץ ישראל נוטלת חלק מרכזי, וירושלים במוקד העניינים. לעומת זאת, הספרות המקראית בעלת מאפיינים גיאוגראפיים דומים לדברי גד החוזה (וזאת בנוסף על החיקוי הלשוני והספרותי), וככל הנראה החיבור המאוחר ביותר הידוע כיום בו ירושלים נמצאת במרכזו הוא מגילת תענית, חיבור שנתחבר בירושלים טרם חורבנה. הווי אומר, נימוקים שונים מכוונים את החוקר לקביעת זמנו המשוער של החיבור הנדון כאן לעת העתיקה (שלהי התקופה המקראית או התקופה התלמודית), ופוסלים אפשרות של התחברות הספר בימי הביניים. אכן, קביעה כרונולוגית זו רחוקה מדיוק, אך היא נותנת קנה מידה מסוים של הערכה. לו זו בלבד, אלא שמחקר מיוחד אני מקדיש לשאלת זמנו של דברי גד החוזה, וראוי לו לקורא לבחון את הכתוב שם (דיון הנסמך על שיקולים השונים לגמרי מאלו הנדונים כאן), ולהשתמש במסקנה אליה הגעתי עתה כשיקול-עזר לקביעת זמנו הקדום היחסית של דברי גד החוזה.
סיכום
השמות הגיאוגראפיים המופיעים בדברי גד החוזה מגלים בעליל כי חיבור זה נכתב בארץ ישראל, ומסתבר אף שנכתב בירושלים. קביעה גיאוגראפית זו, בליווי עיון מדוקדק בשמות המקומות המוזכרים בחיבור הנדון כאן, מחזקים את המסקנה אליה הגעתי במקום אחר כי דברי גד החוזה לא התחבר בימי הביניים כי אם קודם, אף אם העיון הגיאוגראפי אינו יכול לספק מסקנה כרונולוגית חד-משמעית בסוגיה זו.