(רמב"ם שמיטה ויובל ה ג).
ובהלכה זו חידוש גדול מצאתי בספר שלחן שלמה-שביעית (ירושלים תשע"ד עמ' קעב) בשם הגרשז"א וזל"ש
ובביאורים שם אות מח הרחיבו בשמופירות שביעית שהם נכמשים והולכים מצוה לעשות מהם קומפוט כדי שלא ירקיבו
דרק פרי שאפשר לאכלו כמות שהוא חשיב בישולו להפסד ואסור אולם בכה"ג שהפרות נכמשות מותר ואף מצוה לבשלם.. וכי עדיף שירקבו
והנה שם נו"נ בדבריו אם מלבד האיסור להפסיד פירות שביעית יש דין חיובי לשמור ולהגן עליהם שלא יופסדו. ולדבריו שם ככה"נ אין כזו מצווה ומה שאמר 'וכי עדיף שירקבו' אינו עיקר הטעם להיתר.
ונכנסתי כאן לבית הספק בכמה וכמה חדרים:
האחד- אם דין זה מוסכם על שארי פוסקים ולפי שעה ל"מ לו חבר.
השני- האם דין זה נאמר דווקא בשעה שהפרי כבר נכמש באופן שכבר אינו ראוי להיאכל חי ואז ניתן לומר שבצורתו כזו הדרך לאכלו כשהוא מבושל. או גם בכה"ג שכעת רגילים לאכלו חי אבל סופו להירקב (וכג' שיש לו פירות הרבה ובני הבית לא יאכלו כולם עד שירקבו) כבר מותר לבשלו כעת.
השלישי- האם תחת היתר זה ניתן לכלול גם ריסוק פרי שאין רגילים לרסקו עד שתאבד צורתו.
הרביעי-האם ניתן לחלק בין בישול או ריסוק פרי שמשמר את טעמו המקורי לבין בישול וריסוק שטעם הפרי משתנה בהם לגמרי ומתחדש מאכל שונה שאין בינו לבין הפרי המקורי שום דבר (ולכאורה דמיא להוספת יין ומיץ תפוזים לעוגה באופן שאינו טעמו נרגש אח"כ במאכל).
[כל הספיקות הללו נכנסו לדיר מפני אבטיח אחד של שביעית (למ"ד יש קדו"ש בפי' נכרי) שטעמו אינו רצוי לבני הבית והוא שוכב אצלי במקרר כאבן שאין לה הופכין. והציעו בני הבית לרסק אותו היטב ולעשות ממנו מאכל הנקרא 'מרק אבטיח' והוא תבשיל שטעמו כטעם מרק ירקות וכד' (אלמלא חששתי מ'להכניס שניצל לבית המדרש' הייתי מפרט כאן את רכיביו) אלא שכדי להתיר זאת אני זקוק לפשיטת כל הספיקות הנזכרים].
מה דעת החכמים כאן?