הודעהעל ידי קולמוס הסופר » ו' יוני 20, 2014 12:52 am
בס"ד
מתוך מאמר שלם מתחת ידי.
סנהדרין ק"י ע"א:
ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר, ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך.
...
ויש להסתפק מה הוא גדר חידושו של ר"ל, שהאם זה שנטפלו עליו ואינו נוהג כמשה עובר בלאו ממש ככל מחזיק במחלוקת, או שמא דברי ר"ל הם רק הנהגה ישרה שמתוקף האיסור להחזיק במחלוקת הלך משה לדתן ואבירם, אבל אינם באים לחדש שגם זה שנטפלו עליו יעבור בלאו ממש וכמחזיק במחלוקת עצמו.
והנה לכאו' מדברי ריש לקיש 'מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב' נראה דהליכתו של משה הייתה מסיבת הלאו שלא להחזיק במחלוקת, ומהא שאם לא הלך היה מחזיק במחלוקת והיה עובר על לאו דלא יהיה כקרח וכעדתו, וזה תמוה, דאטו משה פתח במחלוקת דליהוי מחזיק במחלוקת, ועוד דהרי שלח שליחים לפייסם והם התחצפו איליו, וא"כ מדוע היה עובר אלאו דמחזיק במחלוקת אילולא הלך בעצמו לפייסם.
ועיין בספר חמרא וחיי (לבעל כנה"ג, שם) וז"ל:
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כלומר כל המחזיק אע"פ שהדין עימו עובר בלאו, דהא כתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם ולא רצה להחזיק במחלוקת והלך לקראתם כדי שיחזרו בהם, שאם לא הלך שם היה עובר שהיה מחזיק במחלוקת.
ולשון זה הוא מפי' ר' יהונתן מלוניל, ועיין עוד בפסקי ריא"ז על הגמ' כאן.
והנה לכאו' יש להוכיח שכמה מהראשונים לא למדו כך בגמ' וסברו שמשה לא היה עובר הלאו בכל אופן, שהנה יש ראשונים (המובאים להלן) שסוברים שהאיסור להחזיק במחלוקת הוא רק בחולק על הכהונה, או רק בחולק על מנהיגי ישראל, והנה דתן ואבירם לא היו מגדולי העם ובטח לא כהנים, וא"כ פשוט שמשה לא היה עובר על איסור החזקת במחלוקת אילו לא היה הולך אליהם. וא"כ צריך ביאור בדברי ר"ל שאמר שמכאן - מהליכת משה לומדים - שאין מחזיקין במחלוקת, שהרי מטרת ההליכה לא הייתה שלא להחזיק במחלוקת, כיון שמ"מ לא היה עובר.
ובאמת שהראשונים שסברו שהאיסור להחזיק במחלוקת הוא רק בחולק על הכהונה למדו שדרשות ר"ל ורב בגמ' הם רק אסמכתא, וא"כ לדידם פשוט שאין להקשות מדברי ההלכה על האגדה וכמובן שמהאגדה נדרשות הנהגות רוממות יותר.
והנה לעניות דעתי נראה שקשה לומר שבכלל הלאו של 'לא יהיה כקורח וכעדתו' יהיה גם זה שאינו מחזיק במחלוקת אלא שכמה רשעים נטפלו לנפשו לשווא והוא אינו נוהג כמשה, דהרי מהפסוק דרב לא נתחדש רק זה שבעל המחלוקת עובר בלאו, אבל החידוש שגם זה שנטפלו עליו עובר בלאו זה לא נמצא כלל בפסוק זה, וחידוש זה אנו יודעים רק מתוספת דרשתו של ר"ל, וכאן יש להבחין שרב שחידש שיש על מחלוקת איסור ל"ת למדו מהפסוק שכתוב ממש בצורת לאו 'לא יהיה כקורח וכעדתו', אבל חידושו של ר"ל נלמד ממעשיו של משה כלימוד מוסר וכלל אינו מוזכר בתורה בצורה של אזהרה ולא תעשה, וא"כ קשה לומר שר"ל סבר שיש בזה לאו גמור, ויותר נראה שחידושו של ר"ל הם תוכחת מוסר, ואינם באים לחדש שגם מי שנטפלו עליו עובר בלאו.
ובאמת שיש לעיין היטיב בלשון הגמ', 'ויקם משה... אמר ריש לקיש, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת'... שמלשון זה משמע שר"ל סמך דבריו על דברי רב, אכן דבר זה תמוה מאד שיאמר ריש לקיש דבר משמיה דרב, שהרי לא מצאנו בכל הש"ס שר"ל יחזור על דבריו של רב, ובתמורה ל"ג ע"א מצאנו להיפך שרב ינסה ליישב דבריו של ר"ל, ואדרבה עיין בחולין נ"ד ע"א וזה"ל שם:
כי סליק רב חייא בר יוסף, אשכחינהו לרבי יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי... אמר להו, האלהים מורי בה רב מכפא ועד אטמא. א"ל ריש לקיש, מנו רב ומנו רב, (ברש"י: מי הוא זה רב שאומרים לפנינו כל שעה.) ולא ידענא ליה, א"ר יוחנן: ולא נהירא ליה (אין אתה זכור מי הוא והלא ראיתי קודם שהלך לבבל שהיה משמש את הנשיא.) לאותו תלמיד ששימש את רבי רבה ור' חייא, והאלהים כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה אני שמשתי בעמידה, (שאל ר"ל) ומאן גבר הוא (במה הוא גדול) (וענה ר"י) גבר בכולא. מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם, זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה מפיו שמוטה ושחוטה כשרה.
ומפורש כאן דלא הכיר ר"ל את רב כלל, ואפילו כשהזכירו ר"י לפניו עדיין לא ידע מגדלותו, וגם כששמע מגדלותו לא זכר ר"ל ממנו כי אם מימרא אחת, וגם זה זכר רק מה שאמרו שמועה מפיו. וא"כ איך מצאנו כאן שיאמר ר"ל דבר משמו, ועיין בדקדודי סופרים שהביא גירסא 'אמר רב' והיינו שהשמיטו את הדל"ת דאמר רב, וכך היא גירסת דפוס ונציה והמדרשים והרבה מחברים קדומים, ולפי זה אין דברי ר"ל סמוכים כלל על דברי רב, גם בשאילתות גרס הגאון 'ואמר רב יהודה אמר רב' ועיי"ש היטיב בלשונו, ועיין להלן שיש גירסאות קדומות אמר רבא, ולפיהן אין שייך במציאות שר"ל יתייחס לדבריו.
ולפי כל הגרסאות האלו אין שום סיבה לומר שר"ל בא לחדש שמשה רבינו וגם כל מי שנטפלו עליו בעלי מחלוקת יעבור בלאו אם אינו עושה טצדקי להשכין שלום.
אבל מה אעשה שר"י מלוניל ובעל כנה"ג הנ"ל כתבו להדיא שמשה היה עובר בלאו וכמשמעות גירסתנו. אכן נראה לי בוודאי שגם אם ריש לקיש נתכוון לחדש שמשה היה עובר בלאו לולא הליכתו וכהר"י מלוניל, עדיין חידושו זה של ר"ל אינו נפסק להלכה שהוא לאו מהתורה, וגם הראשונים שפוסקים כרב שיש לאו במחלוקת סתם, לא פסקו כך רק בבעלי המחלוקת עצמם שהם שייכים במשמעות הפסוק של רב, אבל מי שנטפלו עליו ואינו מחזיק במחלוקת ואינו משכחו, להלכה אינו עובר בלאו מהתורה.
ודוגמא לדבר, הא דסוטה ל"ח ע"ב:
ואמר רבי יהושע בן לוי, כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר, אל תלחם את לחם רע עין וגו', כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, עובר בשני לאוין, אל תלחם ואל תתאו.
והנה הגם שלשון הגמ' הוא שהנהנה מצרי עין עובר בלאו, מוסכם אצל כל הפוסקים ממש שאין כאן לאו מהתורה, אלא דברי הגמ' הם בדרך אגדה.
וכן נראה גבי חידושו דר"ל, דאף הראשונים שפסקו כרב שיש איסור ל"ת במחלוקת, עדיין לא פסקו להדיא כר"ל, והר"י מלוניל רק פירש את דברי ר"ל אבל להלכה גם לדידיה יכלול הלאו מהתורה רק מה שמפורש בו.
והנה בשמירת הלשון (שער הזכירה פרק י"ז) כתב וז"ל:
וכן לכל אדם מצוה להטיל שלום בין הצדדים... ואפלו אם הוא רואה בצד אחד, שאין הדין עמם, וראויים לעונש עבור מחלוקת והיכולת בידו, אפלו הכי יש לו לאדם להתאזר בכל כחו לעשות שלום בין הצדדים, ולא יתעצל בזה, אפילו הוא החשוב שבישראל, כמו שמצינו 'ויקם משה וילך אל דתן ואבירם' (פירוש, להשלים בדברי שלום), ואמרו רז"ל, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. עכ"ל.
והנה לפום ריהטא דברי שמיה"ל צריכין ביאור, שהרי משה היה צד במחלוקת ובטח היה נדרש ממנו יותר להשכין שלום, ומה ראיה ממנו לסתם אדם שאינו צד במחלוקת אלא שיש בידו להשפיע להשכנת שלום שיהיה נתבע לכך, אכן מ"מ מוכח מדברי הח"ח שהנהגת משה הייתה מצד הנהגה ראויה ולא משום איסור לאו, שאם סבר הח"ח שמשה היה עובר בלאו לולא הנהגתו, אין שום פנים ללמוד ממשה שהיה חייב לנהוג כך מחמת הלאו לשאר אנשים סתם שאינם כלל צד במחלוקת אלא שיש ביכולתם להועיל למען השלום, ואם למד דין האנשים האלו ממשה, בע"כ שגם הנהגת משה הייתה הנהגה רוממה.