אוצר החכמה כתב:אני תמה מה מצאו ברשב"א הזה. הלא אין הרשב"א מדבר על זמנו שיש לדון במי דיבר אלא על קושיה בסוגיה, איך המשנה אומרת שולח אדם ירך לנכרי והלא יש בזה איסור מתנת חינם.
ועל זה תירץ השואל לנער ששאלו שאפשר לתרץ שני תירוצים או בגוי שאינו עובד ע"ז, והכוונה היא דהיינו גר תושב, או שגמל אל מה שנתן לו ואינה מתנת חינם.
ועל זה ענה הרשב"א שנכון הדבר שצריך להעמיד כך את שני התירוצים, כי לגר תושב אפשר לתת כמבואר במקרא מלא שדבר הכתוב, וכ"ש לר' מאיר שמותר לתת לגוי יש להעמיד שגומל על מה שקדם (שעדיין נקרא נתינה אבל לא מתנת חינם).
והרשב"א לא נחית בכלל לדון שיש כאן עוד סוג היתר.
זה לא עוד סוג היתר, אלא הגדרת ההיתר הראשון, שאינו (כדבריך) בגר תושב שקבל עליו ז' מצוות בפני בי"ד דווקא, אלא בכל גוי שאינו עע"ז, וכלשונו של הרשב"א (שלו סבר כדבריך היה לו לקצר ולכתוב "גר תושב", ולא "גוי שאינו עובד ע"ז").
אוצר החכמה כתב:ואח"כ ממשיך הרשב"א ומביא שיש עוד היתר מצד מתנת חינם שמצפה לטובה ממנו או משום דרכי שלום ובפשטות על זה הביא את דברי הגמרא בשדר קורבנא, ומשמע קצת, אע"פ שיש לדחות, ששם ההיתר דווקא משום דרכי שלום, ואע"פ שידעו ביה שאינו עובד עבודה זרה וא"כ הוא יש לדייק מדברי הרשב"א להיפך שאסור בסתם גוי שאינו עובד ע"ז ואינו גר תושב.
ואע"פ שאפשר לפרש את הרשב"א אחרת דהיינו שכוונתו דלר' מאיר העניין הוא משום שאינו עובד עבודה זרה, דהרי הוא גוי ואינו גר תושב. לענ"ד לא משמע כן מדבריו, כי אם כל החידוש הוא כן, מה רצה במה שאמר מקרא מלא דיבר הכתוב, הלא המקרא מלא הוא בגר תושב וכל הראייה היא רק מר' מאיר ומה רצה באמרו שסתם משנה ר' מאיר, אבל לפי מה שביארתי מה שרצה באמרו סתם משנה הוא להוכיח את עניין הגמול.
לפי ההבנה שלך בפירוש הרשב"א לגמרא, העיקר חסר מן הספר. הרי רצונך לומר שההיתר של רב יהודה ושל רבא היה דרכי שלום, ואם כן למה טרחו שניהם להדגיש ידענא ביה וכו' (שלשיטתך כלל אינו סיבה להתיר) ולעומת זאת את ההיתר האמיתי לא גילתה הגמרא והשאירה אותו לספקולציה של דרכי שלום או גומלים. ההבנה הפשוטה בגמרא היא להפך, שידענא ביה הוא סיבת ההיתר. לכן, נראה שהפירוש בדברי הרשב"א הוא שיש שני מהלכים להתיר כפי שכתב השואל - או שהאיסור נאמר רק בעע"ז (ועל זה הוסיף שאת המשנה אפשר היה להעמיד גם לפי ר"מ, שלדידיה כלל לא נאמר האיסור של מתנת חינם, אבל בגמרא גבי רב יהודה ורבא אין בזה די), או שיש היתר אחר משום דרכי שלום וגומלים וכדומה, והגמרא שהביא בסוף חוזרת לענין ראשון, או שלכל הפחות היא רק מדגימה שיש אופני היתר ולכל תירוץ שנאמר היא תתפרש בהתאם.
אוצר החכמה כתב:אבל גם אם אפשר לפרש כן כיוון שאפשר גם לפרש את הרשב"א כנ"ל, איך הם תמהים על הב"י ושאר אחרונים שלאו כתבו כן, עד שהם אומרים שאילו ידע הב"י את דברי הרשב"א לא היה אומר כן ובזה דוחים דבריהם, ובזה עוד יותר פלא שהוא ספר שהיה בידי הב"י ולהבנתם צריך לומר שאישתמטתיה דברי הרשב"א, וכולי האי כשאפשר לתרץ בשופי כנ"ל.
ועוד יותר קשה לי, עד שאתם שואלים מהרשב"א הלא יש ראייה שאין עליה תשובה מר' מאיר שאמר אחד ואחד זה בנתינה, ואם התירוץ הוא בגומל, הלא גם זה אפשר לפרש ברשב"א כנ"ל.
מר' מאיר אין ראיה כל כך לדינא, שהרי הלכה כר' יהודה. וכנראה הרשב"א מביא את שיטתו רק כדי לתרץ עוד תירוץ על המשנה של שולח אדם ירך, דאיכא לאוקמיה כר"מ שחולק לגמרי על כל הענין של מתנת חינם וכנ"ל, אבל את הגמרא ברב יהודה כבר אי אפשר להעמיד כך, ולכן מוכח כתירוץ קמא שבעע"ז אין איסור גם לדידן.
---
מ"מ לעיקר הענין, ודאי יש מקום לדון בדברי הרשב"א לכאן ולכאן כדרכה של תורה, אבל הצגת הנושא כאילו המתירים לא יודעים מה הם שחים היא ממש ליזיל בתר איפכא - יש מסורת ארוכה של פסק להיתר על פי שיטת הרשב"א הזו, וכדרך הפוסקים בכל מקום, מסורת הפסק וסוגיין דעלמא מכריעים גם כשיש קושיות חזקות הרבה יותר מהנ"ל, מגמרא ומסברא. על החזו"א אין כאן הערה שכן דרכו בכ"מ שלא להשגיח בדברי האחרונים ובסוגיין דעלמא בדרך כלל, אבל דרך זו היא המחודשת ולא להפך.
