אברהם כתב:בספרו של רז מסופר איך היה פועל לאחדות בין חלקי העם, ללא הבדל מפלגות ועדות, חסידים ומתנגדים וכו'. אך לא מסופר, מאידך גיסא, כמה היה בעל השקפת עולם צרופה ומסורת ברורה מבית מדרשו של הגר"א, וקיבל מרבותיו הרבה בעניין ההתרחקות מעדת החסידים וכו'. זוהי הגדלות! לדעת באופן ברור את האמת הברורה שלו, אך מאידך לכבד ולאהוב ולהעריך גם את החולקים. ולא כמצוי בדורנו הנאור, שבעקבות הפלורליזם אין אמת ושקר וכולם אהובים וברורים.. ואכמ"ל.
ראשית אני מתחבר למה שכתב 'הזעצער'.
אם יש לדעתו לכתוב זוויות אחרות ולא כפי הנכתב ב'איש צדיק היה' ודומיו, אדרבה, הרימו הכפפה, וכל אחד יכתוב את זווית הראיה שלו ואם יש מנכדיו הרואים צורך להאיר את דמותו התורנית יעשו זאת במלא העוצמה והעוז. רבי אברהם כבר עושה זאת כאמור בעלונו החשוב, אבל אולי הגיע הזמן לספר איכותי כפי השקפתכם. הספר יהיה רב מכר כי רבי אריה עדיין מרתק ההמון ושפתיו דובבות, בזכות שמחה רז כמובן וספריו.
וזו הארתי הראשונה. ר"א סורסקי כותב לציבור אחד בסגנון שלו, ורז כותב לציבור אחר בסגנון שהוא מבין.
עוד כמה הערות:
אם פרסם את שמו של רבי אריה בכל העולם, אבל שינה וסילף עד כדי שהסבא הזהיר לא להאמין לו לאף סיפור גם מה שמספר מרש"ש, למה לכם להחזיק לו טובה? אי אפשר להתענג על הפרסום אך בתוך המחנה פנימה להתאונן ולומר 'הוא לא כתב מספיק על ההתמדה וכו'. זה הסופר וזה מה שקלט והוקיר.
היטבת לחדד את השקפתו ואת נימת דבריו המבטלים של הסופר מר שמחה רז נ"י אודות הדקדוק במצוות של רבי אריה. מיותר היה ההקשר למרדכי חסידים. גם הרמז לרב הראשי ניצול השואה, מיותר.
(ומנכדו של הרי"מ לאו שמעתי איך נראה מעמד הקרי"ש שעל המיטה שלו, דברים שלא האמנתי, בכובע בחליפה ובנוסח ומתינות ישיבתית-יום כיפורית, כיאה למי שראה הרבה מקדשי השם בחייו. יבוא הנכד בעוד 50 שנה ויגיד שזה היה העיקר אצל סבו, ובאמת יהיה צודק)
מר חסך באזכור מי היו רבותיו הקדושים מהם למד לוותר קצת על חשקת התורה העצומה שלו 'ולהתרועע עם שועי ארץ ומנהיגי הציבור בטקסים ואירועם, קשרים ומסיבות' כלשונו. אצל מי מרבותיו ראה עניין זה.
כנ"ל מר כותב ובכבוד על מלאכי החסד ומציין כי רבי אריה לא ראה בזה עיקר ייעודו בחיים. ראשית: ד' יראה ללבב. שתיים, ודאי אם עשה כך, הבין שזה תפקידו כעת ואיני מבין החילוק בינו לבינם.
מאוד מעניין מה שכותב כב' על אי הזכרתו של שם מדינת ישראל. פן באמת לא מוכר באישיותו.
המשל שמזכיר על אחד שמקרב את ראשי המדינה ובתוך כך מבני חבורתו של ר' עמרם בלוי, משל של טעות. אי אפשר לומר על מישהו שמקרב את ראשי המדינה ומתרועע בחברתם שהינו מבני חבורת נטורי קרתא באשר כל מהות ר"ע בלוי ועדה חרדית היא-היא גופא, לא להתערב עימם כלל ואנשי אגודת ישראל סוברים לא להתערבב יתר על המידה והצורך. רבי אריה סבר אחרת והיה חבר קרוב של כל ראשי התנועות הלאומיות ועדיין הוא איש צדיק אצל כולנו כאן ובכל מקום, ומי אני כלל להעריך דמותו הגדולה. אולם לטעון שבדבר ההשקפתי הברור הזה הוא היה כמו איש נטורי קרתא או למצער כמו אנשי אגו"י, הוא שוב ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו. לעני"ד.אברהם כתב:
וכן בעוד תחומים התנגד לדרך ההפגנות והמחאות, כגון על הבריכה המעורבת וכדומה. ודעתו היתה תמיד להתבונן על מעשיהם בעין חיובית ומציאת צד הזכות והטוב וכו', ואכמ"ל. אך מאידך, בכל הנוגע להשקפה הפנימית הנכונה היה בעל השקפה חרדית וקרוב מאד לגדולי הקנאים
א. להפגנות נטורי קרתא וגם העה"ח, התנגדו ומתנגדים רוב בני הציבור החרדי. בפרט בימים ההם. שוב: מה הפירוש דעתו היתה תמיד להתבונן על מעשיהם בעין חיובית, 'דעתו' שזה עניין השקפתי טהור אבל 'בכל הנוגע להשקפה הפנימית הנכונה היה בעל השקפה חרדית'? כאן חייבים להאריך ולהסביר ולא לקצר. בכלל מהם שלושת הדרגות: השקפה. פנימית. נכונה.
שוב אחדד: רבי אריה הצדיק לא צריך לדידי ולהגדרותיי. אבל לדעתי לא היה בהשקפתו הציבורית ובגישתו קרוב כהוא זה למי שכיום נתפסים כבעלי ההשקפה.אברהם כתב:
וקיבל מרבותיו הרבה בעניין ההתרחקות מעדת החסידים וכו'אברהם כתב:
אדמו"ר בית ישראל שהיה פוקד את ביתו של רא"ל ומתייעץ איתו בפרטות
העיקר נשכח: כאשר בא הבית ישראל 'להתייעצויות... היה רבי אריה מרחיק את כיסאו כשיעור ד' אמות כפי שקיבל מרבותיו וכדין החרם הידוע...
שוב ניסיון להתכבד בביקוריו של הבית ישראל אצלו, שביקר אצל כל גדולי ורבני ירושלים, המפורסמים ואלו שלא, אבל 'בואו לא נשכח שהיה לו את ההשקפה הטהורה בעניין ההתרחקות מהחסידים ' אסתר רזיאל נאור כן, חסידים לא. יציבא בארעא וגיורא אורח כבוד בשכונת משכנות??!!
לסיכום: הכותב מניחאברהם כתב:
שהשקפתו של רא"ל בזמנו קרובה מאד להשקפתו של (למשל) הגר"ש אויערבאך בדורנו על טהרת החינוך ועל ההתבדלות וכו'. ואעפ"כ ולמרות זאת המשיך להשתתף ולעטוף ולקרב את כל בני ישראל, הקרובים והרחוקים, הדומים והשונים. במכתבים מרגשים ובתוארים מפליגים. ממש לא יאומן היכולת להתגבר על הדעה הפרטית ולהרגיש את נקודת מבטו של האחר.
לעני"ד שאיני נכדו ואיני מתיימר להכיר את השקפתו כמו הנכד הקרוב שליט"א שאני מעריכו מאוד, סובר שלא כן היא. אולם אם רבי אברהם שיחי' סובר כך, אז רק רבי אריה הצליח להתעלות עד כדי כך 'לכפות את דעתו הפרטית' ואילו אחרים ממש הפוך? אם כן, אזי זו לבד הסיבה להאיר אך ורק את הזווית הזאת באישיותו של רבי אריה זצ"ל שבחייו עוד לא שמע על המושג 'השקפה' מבית היוצר של שנות התש"מ.
וכבר כתב רבי אברהם שהשקפתו על דבריו של הגרצ"פ פראנק חבר הרבנות הראשית בעניין גיוס בנות החמורה שבחמורות, דגל אחרת.
וכן מצינו להרבה מנכדיו המאירים אך ורק את הפן ה'שמה רזי' באישיותו כפי שכתב 'הזעצער'.
ויהי רצון שנלך בדרכיו לאהוב את השי"ת בכל ליבנו ורוחנו כמו רבי אריה בדקדוק המצוות ולאהוב כל אחד בישראל כמו את עצמנו ממש שבזה היה חד בדרא.
שבחייו עוד לא שמע על המושג 'השקפה' מבית היוצר של שנות התש"מ.
המגיב כתב
ראשית אני מתחבר למה שכתב 'הזעצער'.
אם יש לדעתו לכתוב זוויות אחרות ולא כפי הנכתב ב'איש צדיק היה' ודומיו, אדרבה, הרימו הכפפה, וכל אחד יכתוב את זווית הראיה שלו ואם יש מנכדיו הרואים צורך להאיר את דמותו התורנית יעשו זאת במלא העוצמה והעוז. רבי אברהם כבר עושה זאת כאמור בעלונו החשוב, אבל אולי הגיע הזמן לספר איכותי כפי השקפתכם. הספר יהיה רב מכר כי רבי אריה עדיין מרתק ההמון ושפתיו דובבות, בזכות שמחה רז כמובן וספריו.
וזו הארתי הראשונה.
המגיב כתב:ר"א סורסקי כותב לציבור אחד בסגנון שלו, ורז כותב לציבור אחר בסגנון שהוא מבין.
המגיב כתב:אם פרסם את שמו של רבי אריה בכל העולם, אבל שינה וסילף עד כדי שהסבא הזהיר לא להאמין לו לאף סיפור גם מה שמספר מרש"ש, למה לכם להחזיק לו טובה? אי אפשר להתענג על הפרסום אך בתוך המחנה פנימה להתאונן ולומר 'הוא לא כתב מספיק על ההתמדה וכו'.
המגיב כתב: זה הסופר וזה מה שקלט והוקיר.
המגיב כתב:היטבת לחדד את השקפתו ואת נימת דבריו המבטלים של הסופר מר שמחה רז נ"י אודות הדקדוק במצוות של רבי אריה. מיותר היה ההקשר למרדכי חסידים. גם הרמז לרב הראשי ניצול השואה, מיותר.
(ומנכדו של הרי"מ לאו שמעתי איך נראה מעמד הקרי"ש שעל המיטה שלו, דברים שלא האמנתי, בכובע בחליפה ובנוסח ומתינות ישיבתית-יום כיפורית, כיאה למי שראה הרבה מקדשי השם בחייו. יבוא הנכד בעוד 50 שנה ויגיד שזה היה העיקר אצל סבו, ובאמת יהיה צודק)
המגיב כתב:מר חסך באזכור מי היו רבותיו הקדושים מהם למד לוותר קצת על חשקת התורה העצומה שלו 'ולהתרועע עם שועי ארץ ומנהיגי הציבור בטקסים ואירועם, קשרים ומסיבות' כלשונו. אצל מי מרבותיו ראה עניין זה.
המגיב כתב:כנ"ל מר כותב ובכבוד על מלאכי החסד ומציין כי רבי אריה לא ראה בזה עיקר ייעודו בחיים. ראשית: ד' יראה ללבב. שתיים, ודאי אם עשה כך, הבין שזה תפקידו כעת ואיני מבין החילוק בינו לבינם.
המגיב כתב:מאוד מעניין מה שכותב כב' על אי הזכרתו של שם מדינת ישראל. פן באמת לא מוכר באישיותו.
המשל שמזכיר על אחד שמקרב את ראשי המדינה ובתוך כך מבני חבורתו של ר' עמרם בלוי, משל של טעות. אי אפשר לומר על מישהו שמקרב את ראשי המדינה ומתרועע בחברתם שהינו מבני חבורת נטורי קרתא באשר כל מהות ר"ע בלוי ועדה חרדית היא-היא גופא, לא להתערב עימם כלל ואנשי אגודת ישראל סוברים לא להתערבב יתר על המידה והצורך. רבי אריה סבר אחרת והיה חבר קרוב של כל ראשי התנועות הלאומיות ועדיין הוא איש צדיק אצל כולנו כאן ובכל מקום, ומי אני כלל להעריך דמותו הגדולה. אולם לטעון שבדבר ההשקפתי הברור הזה הוא היה כמו איש נטורי קרתא או למצער כמו אנשי אגו"י, הוא שוב ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו. לעני"ד.
להפגנות נטורי קרתא וגם העה"ח, התנגדו ומתנגדים רוב בני הציבור החרדי. בפרט בימים ההם. שוב: מה הפירוש דעתו היתה תמיד להתבונן על מעשיהם בעין חיובית, 'דעתו' שזה עניין השקפתי טהור אבל 'בכל הנוגע להשקפה הפנימית הנכונה היה בעל השקפה חרדית'? כאן חייבים להאריך ולהסביר ולא לקצר. בכלל מהם שלושת הדרגות: השקפה. פנימית. נכונה.
שוב אחדד: רבי אריה הצדיק לא צריך לדידי ולהגדרותיי. אבל לדעתי לא היה בהשקפתו הציבורית ובגישתו קרוב כהוא זה למי שכיום נתפסים כבעלי ההשקפה.
המגיב כתב:העיקר נשכח: כאשר בא הבית ישראל 'להתייעצויות... היה רבי אריה מרחיק את כיסאו כשיעור ד' אמות כפי שקיבל מרבותיו וכדין החרם הידוע...
שוב ניסיון להתכבד בביקוריו של הבית ישראל אצלו, שביקר אצל כל גדולי ורבני ירושלים, המפורסמים ואלו שלא, אבל 'בואו לא נשכח שהיה לו את ההשקפה הטהורה בעניין ההתרחקות מהחסידים ' אסתר רזיאל נאור כן, חסידים לא. יציבא בארעא וגיורא אורח כבוד בשכונת משכנות??!!
יש ללמוד מזה, דבדווקא נקטו חז"ל 'כאיש אחד בלב אחד' ולא אמרו 'בדעה אחת' ולא 'במוח אחד' וכדומה, כי מעלת האחדות אינה באחידות הדעת, דבודאי ישנם שבטים רבים ודרגות שונות בעם ישראל, איש איש כפי השגתו ומעלתו, אלא שהלב צריך להיות אחד, שתהיה אהבה ושלום בין חלקי העם.
ואדרבה, מבואר בדברי הבית יצחק הנ"ל שעיקר מעלת לב אחד היא מצד היותה מאחדת דעות שונות שמחדדים זה את זה ומשלימים זה לזה, אבל אילו יהיו כולם בדעה אחת שוב לא יתחדדו זה בזה.
ורבים וטובים טועים בזה, וסוברים שמעלת האחדות מחייבת גם קירוב הדעות עם הרחוקים, ולכך פירשו באופן שגוי את דרכי אאמו"ר זצוק"ל שקירב גם את הרחוקים, אהב אותם והתבונן במעלתם ובצד הטוב שבהם, ומחמת זה נראה להם שהיתה דעתו נוטה וקרובה לדעת הרחוקים [ויש שהוציאו ספרים המציגים אותו כאחד מפעילי הציונות...], ולא היא, אלא אדרבה מעלתו של רבי אריה היתה שאף על פי שהיה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, וגבהו דרכיו מאד מדרכי ההמון, אפילו הכי היה לו לב שומע להרגיש ולהתאחד עם שאר לבבות אחיו בני ישראל, ולמסור נפשו בעבור אהבתם וטובתם הנצחית.
בפרשתנו ביקש יתרו 'אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת', ובספר 'עיטורי תורה' כתב שבזמן המחלוקת על הרבי מקוצק היו כאלה שהשתדלו להשכין שלום בין הצדדים, וכשפנו בדבר אל הרבי מקוצק, אמר: יתרו אמר למשה למנות אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת וכו', ולמה לא מנה אנשי שלום? – כי שלום כשלעצמו אינו יתרון ומעלה מיוחדת, וכי לא קל על ידי שקר וחנופה להיות בשלום עם כל אדם? אלא כששני הצדדים הם אנשי אמת ויראי אלקים, וכל אחד עומד בכל עוז על האמת שלו, אזי ממילא בא השלום, כי כל אחד הולך בדרכו, וכל העם על מקומו יבוא בשלום.
מעלתו של רבי אריה היתה שהיה בשלום גם עם אותם שהיה במחלוקת גדולה איתם ורחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, ולא השתמש בשביל זה בשקר וחנופה, להתקרב אל דעותיהם, אלא עמד כצוק איתן בדרכו דרך ישראל סבא, ובד בבד קירב ואהב אף את הרחוקים.
באחד ממכתביו סיפר רבי אריה איך בוקר אחד דפקו כמה קנאים על פתחו למחות בו ולקרוא לו לחזור בו מצעדו. בתחילה לא הבין רבי אריה על איזה צעד הם מוחים, ולאחר כמה דקות התברר העניין: תנועת החירות החליטה להעמיד את רבי אריה כאחד ממעומדי הרשימה לכנסת... את רבי אריה עצמו הם שכחו לעדכן, שכן זכין לאדם שלא בפניו... רבי אריה מספר איך הוא רץ לאנשי החירות וביקש מהם להסיר אותו מן הרשימה.. הם היו בטוחים כי מחמת ענוותנותו הוא אומר כן, והשיבו לו: לא רבינו, כבוד הוא לנו, שתהיה חבר כנסת מטעמינו.. עד שנענו לבסוף להפצרותיו והסירו את שמו מן הרשימה הנכבדת...
ראו כמה היה רבי אריה באהבה ובשלום עם כולם, עד שהיו בטוחים אנשי החירות שהוא אחד מחברי תנועתם [וכמדומה שגם היום סבורים כך הרבה...]
סיפר רבי יצחק דדון שליט"א: פעם אמר לי רבי שמחה שלמה זצ"ל – העולם חושבים שאבא זצ"ל, רבי אריה, היה עדין ונוח לבריות כמו שהכירוהו. זה נכון, אבל היה גם קנאי בתוך ביתו. פעם אחת לבשה אחת מבנותיו בגד אדום. רבי אריה לקח את הבגד גזרו וקרעו לחתיכות בתוך הבית כדי שיראו שאין לזה מקום כאן. ע"כ. הרי לנו כמה היו הנהגותיו האישיות רחוקות מאד מגמישות וקלות דעת המאפיינות רבים מהרחוקים שקירב ואהב, גידל והשפיע.
אחת הדוגמאות לניגודיות הנפלאה הזו, מצד אחד לעמוד על דעתו ומצד שני להתאחד עם זולתו, היא היחס של רבי אריה זצוק"ל לתנועת החסידות. מצד אחד, היה רבי אריה טבעת משלשלת הקודש של תלמידי הגר"א, וממנחילי שמועתם, בהיותו תלמידם המובהק של רבי חיים ברלין [שאימץ אותו כבנו יחידו, והעביר לו מסורות וסודות, כתבים ואוצרות, מתלמידי הגר"א] ושל הלשם הקדוש. ואכן, בכתביו רשם מה שקיבל מרבותיו הקדושים בטעם ההתנגדות לחסידות. ועם כל זה, לא נמנע רבי אריה מלחבב ולעיין בספרי החסידים, ולראות מעלתם וגדולתם, ולא ראה בזה סתירה להיותו ממעתיקי שמועת הגר"א.
וסיפר לי סבא זצ"ל שפעם אחת הלך רבי אריה ללמוד עם בעל הלשם הקדוש ובידו החזיק ספר אחד מספרי החסידים, כשנכנס לבית הלשם חשש להגיע לפניו עם הספר בידו, והחליט להשאירו על השולחן שבמבוי הבית ולהכנס בגפו אל הלשם. מה מאד הופתע רבי אריה לראות בסוף שעת הלימוד שהלשם קם ללוותו אל פתח הבית... לא היתה לו ברירה, אלא ליטול את הספר מן השולחן שבמבוי מול עיניו הקדושות של הלשם... הלשם ביקש ממנו לראות איזה ספר זה, וכשראה שהוא מן החסידים, אמר 'וכי חסרים ספרים אחרים שאפשר להגות בהם בלא פקפוק?!.
שאלתי אז את סבא, איך התנהג רבי אריה מכאן ואילך, האם אכן פסק מלהגות באותו ספר, ותמה סבא על שאלתי: בודאי אף שהיה רבי אריה תלמידו של הלשם, ומבית מדרשם של תלמידי הגר"א, מכל מקום לא נמנע מלהמשיך ולהתענג גם על פנינים ומרגליות, ציצים ופרחים, מתורת החסידות.
המגיב כתב:ויהי רצון שנלך בדרכיו לאהוב את השי"ת בכל ליבנו ורוחנו כמו רבי אריה בדקדוק המצוות ולאהוב כל אחד בישראל כמו את עצמנו ממש שבזה היה חד בדרא.
לראשונה, ביום שישי שעבר, הלך הרה״צ ר׳ ארי' לוין זצ״ל לעולמו.
שהרי במשך כל שנותיו, או מרבית שנותיו עלי אדמות הוא הלך דווקא לעולמותיהם של אחרים.
את עולמו הפרטי הוא, כמדומה לי, לא הכיר.
מכל מקום, הצטמצם עולמו בפירורים שנשארו לו לאחר שנתן את הכל לאחרים.
גם זו לטובה כתב:הנכד היקר, לא מבכה רק על כבוד סבו, אלא בעיקר על התוצאה, שהסבא לא נהפך להיות סמל ודוגמא בציבור החרדי, ואני שואל בתמימות אולי טוב שכך, הרי רא"ל היה דעת יחיד, ולא הוא יתווה דרכינו, ומה עוד אפשר דאדרבה בגלל גדלותו העצומה יכל לאחוז החבל מב' ראשיו, אולם כדרך להמון יש בזה סכנה גדולה. [סגי לן בדרכו של הגרשז"א]
[בעיקר דרכו של הרא"ל לעשות חסד וכו' אפשר דאדרבה ואדרבה, אלא עיקר הכוונה לדרכו של הרא"ל לקרב את הרשעים וכו' לראות בהם נקודה חיובית, וכו']
[לפחות לא בהדגשה ראויה] כמה היו לו [התנהגויותיו] כל אלה לרועץ ולבזיונות בקהילתו, כמה התקפות הותקף, כמה השפלות עבר, כמה מחאות ספג, ולמרות זאת התגבר והתאמץ ולא הירפה מדרכו בשביל לקרב ישראל לאביהם שבשמיים וזה לזה, כפי שקיבל מרבותיו הקדושים.
עומרי הגר כתב:האם לא ברור שבעצם הצנעתו של הראי"ה וכינויו כ'רבותיו הקדושים' ע"י אברהם, עושה אברהם בדיוק את מה שהוא טוען כנגד שמחה רז?
אחד מתלמידיו - הגאון ר' נחום ברנהולץ שליט"א אב"ד בת"א הגדיר זאת פעם שזה כאסתר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה וכל אחד דימה שהיא מאומתו, אבל בסופו של דבר היא היתה שיכת רק לעם אחד.
ואם נשאל איך נדע לאיזה "עם" השתייך ר' אריה? כבר ענה פעם בנו ר' רפאל זצ"ל שאת האדם ניכר לזהות עפ"י החנוך שמעניק לילדיו, ור' אריה חינך את ילדיו בקפדנות להיות גדולי תורה ויראה מבלי שום תוספת (השכלתית, ציונית, מפלגתית וכו').
שש בן שש כתב:ואם נשאל איך נדע לאיזה "עם" השתייך ר' אריה? כבר ענה פעם בנו ר' רפאל זצ"ל שאת האדם ניכר לזהות עפ"י החנוך שמעניק לילדיו, ור' אריה חינך את ילדיו בקפדנות להיות גדולי תורה ויראה מבלי שום תוספת (השכלתית, ציונית, מפלגתית וכו').
הרב שך - ובנו....
ציץ אליעזר - ובנו....
??
אברהם כתב:
ניקח לדוגמא את הקטע הנזכר למעלה על 'והדרת פני זקן' לעומת 'פרי עץ הדר', הרי מלבד הסילוף של הסיפור עצמו כאילו שלף ר' אריה אתרוג מן השולחן. [והמשיך אחריו מכובדנו לייטנר שניסה לדחוק שמדובר היה באופן שלא היה יכול לקיים שניהם, כאילו מכירת האתרוגים התרחשה בדיוק ואך ורק בשעה שהיה עליו לרוץ להביא לזקנים את שיניהם התותבות, או כאילו לא היה לר' אריה חצי שעה פנויה החל מחודש אלול – שאז היה דרכו להתחיל לברר לו אתרוגים – ועד כניסת החג, ולכך הוצרך לוותר על ברירת האתרוג לצורך הידור פני זקן. כמדומה שיש בכל זה היתממות מעושה, והתכחשות למסר הסמוי למחצה שניסה הסופר הנכבד להעביר לקוראיו]. ומלבד העיוות כאילו ר' אריה דיבר סרה על כלל הציבור המהדר במצוות באזני ילד קטן, וה'חידוש' שהכניס בפיו שהעדיף את הידור הזקן על הידור האתרוג.
מלבד כל אלו, יש כאן נקודה סמויה יותר – הסופר פותח את הקטע במשפטים הבאים: נדחקתי לחנות אחת של מוכר ספרים ישנים, שמראש חדש אלול ועד לערב סוכות מסלק ידיו מן הספרים ומוכר אתרוגים, החנות היתה מלאה לקוחות, מלבד "מבינים" וסתם בני אדם שנדחקים ובאים לכל מקום שמוצאים שם אחרים. עודני עומד ומתבונן בעבדקנים הבוחנים בזכוכית מגדלת את גבשושיותיהם של פירות עץ ההדר, ולחנות נכנס הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, כו'.
לשם מה הוסיף הסופר את עובדת היותה של החנות מלאה בבני אדם משועממים ובטלנים 'הנדחקים לכל מקום שמוצאים שם אחרים', האם רז היה נוכח שם? או שמע גם זאת מבאר? וכי בתיאור שווקי ירושלים עסקינן? כל מתבונן מבין, שהסופר רצה להעמיד את דמותו של ר' אריה הנחפזת לגמול חסדים וממהרת לאסוף מצוות אל מול בטלנותם של אנשי ירושלים הממלאים את שווקי ארבעת המינים. כאומר, ראו אלו משועממים המבקשים להידחק ללא סיבה, או במקרה הטוב הינם עבדקנים הבוחנים בזכוכית מגדלת את גבנוניותם של פירות עץ הדר, לעומת רבי אריה שיודע לנצל את הזמן לעשיית טוב באמת..
ובכן, כפי שכבר כתבתי ר' אריה עצמו היה מאותם עבדקנים מדקדקים.. ובודאי לא חשב כך על בני קהילתו יראי ה' המדקדקים במצוות ומתרוצצים שעות וימים למצוא את ההדר שבהדר.
...על אלה הימים קבעו חז"ל 'מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין' טרודין בטרדת המצוות ובהכנתן 'זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו'
ואני חושב כי להבין פירוש הדברים זה 'עוסק' בלולבו עליו לפנות כעת ל"הוול סטריט הירושלמי" לקניית ארבעת המינים (שוק ארבעת המינים), תל תלפיות של הימים הללו שהכל פונים לשם, שמה מתאספים יקירי ירושלים וסתם יהודים, יהודים מכל השנה ומכל המינים, ועיני כל נשואות לזכות בהטוב והיפה בההוד וההדר, ממששים ומחפשים – במערבא בדקי לה בשימושא – בדקי לה בלישניה וכו' וכו'.
ויגעת ומצאת תאמין. לא משלימים עם המציאות, מתרוצצים גועשים ורועשים, הולכים ושבים וחוזרים חלילה, דוחפים ונדחפים. וההמולה הולכה וגוברת מרגע לרגע, ובתוכם אני הצעיר תופס מקום לא מקום, עומד – וצף ביניהם. ומרגיש בכל אברי טעם {=מתיקות} העסק הזה. מבקש לי מוצא, ואין. ובין כה וכה כשאני עומד באפס מעשה, אני מהרהר בינתיים בשטח אחר אולי שם אצליח למצוא איזה דרך.
לייטנר כתב:טעות שלי.
למרות מה שכתב אברהם כנגד תיאורו של שמחה רז, מה שהבאתי אינו טיוטה אלא תיאורו של הרב אלישיב על עצמו!
בחול המועד סוכות פגש הרב צבי קופשיץ את ר' אריה כשהוא מהלך בשכונת בית נייטין בירושלים.
- מה לרבי בשכונתי?
- הולך אני לבקר את הרבנית בנגיס (אלמנתו של הרה"ג ראובן בנגיס זצ"ל, אב בית הדין של 'העדה החרדית'), ואנא הלווה אלי.
- לשם מה?
- מנהג בידי לבקר בימי חג ומועד אצל האלמנות, נשותיהן של הרבנים. כל ימות השנה, האנשים טרודים בעבודתם, ואין האלמנה מרגישה בבדידותה, אולם לא כן הדבר בימי חג ומועד, אותה שעה, האנשים פנויים והרבנית נזכרת לבטח בימים מקדם כשבעלה הדגול היה בחיים, עת פקדוהו כל נכבדי ירושלים, והבית היה הומה מבקרים והשמחה היתה שרויה במעונה, ואילו עתה, היא יושבת בודדה, גלמודה וימי החג נהפכים לה לצער, והכאב גדול. על כן, מקפיד אנכי לבקר אלמנות אלה בימי החג דווקא, כדי לעודדן ולרנן את ליבותיהם העגומות.
היה זה בימי חול המועד.
הוא צעד לבוש בגדי חג, כובע השטרימל לראשו, ופניו זרחו מעֹנג עִלאי, לפתע פגש את מחותנו, רבי שמואל ברוך ורנר, אב בית הדין תל אביב.
"חג שמח" – קרא אליו רבי אריה בשמחה, הושיט לו את ידו.
הלכו השניים זה לצד זה כברת דרך, ושוחחו ביניהם בהנאה בדברי תורה.
כשפנה רבי שמואל ברוך ללכת לדרכו, שאלו רבי אריה: "להיכן כבודו הולך?"
- "הולך אני לבקר את מורי ורבי, הגאון רבי איסר זלמן מלצר, הרי חג היום וחייב אדם לעלות ולבקר את רבו בשלושת הרגלים, ולאן פונה רבי אריה?" – שאל הרב ורנר.
" הולך אני לבקר את הרבנית בנגיס, אלמנת ראש בית הדין של העדה החרדית בירושלים, ולברכה בברכת החג" השיב הרב.
כשהבחין בפניו התמהות של איש שיחו, הוסיף ואמר: "הלא היתה אלמנה זאת שבימי החג, בעת שבעלה הרב היה בחיים, היה ביתה הומה במבקרים, כולם באו לאחל חג שמח, והשמחה שרתה במעונה, עתה כשבעלה הרב נפטר, התרוקן לפתע הבית, וכשהיא יושבת בימי החג בודדה בביתה הריק ונזכרת בימים עברו, לא ניתן לתאר בכלל את צערה? לכן החלטתי לבקרה דוקא בימים אלו" – סיים רבי אריה.
נפרד לשלום ופנה לדרכו.
מיד פנה לביתו של צבי קופשיץ, שגר בשכונתה של הרבנית, ויחד עמו עלה לבקר את הרבנית בנגיס. גם את הרבנית הרצוג האלמנה פקד הצדיק והיה מבקרה בחול המועד, כשאחד מבניו היה נלוה אליו. ביקורים אלה עודדו את האלמנות האומללות.
לייטנר כתב:אברהם, נינו של ר' אריה לוין, תקף את שמחה רז על אי הקפדתו לדיוק בסיפוריו. להלן אביא ראיה לסתור...
אחרי שנתעלם מהשינויים הסגנוניים (וכבר הראיתי לעיל שתיאור של שמחה רז שאברהם לא אהב, הופיע בסגנון דומה אצל הרב אלישיב...), ניתן לראות שצ"ק הסתמכה על הסיפור של רז, אם כי גיבתה אותו בעדותו של הרב ורנר. צ"ק גם הוסיפה פרט שלא היה קיים אצל רז - שלא רק הרבנית בנגיס זכתה לביקורו של ר' אריה, אלא גם הרבנית הרצוג.
אלא שבעוד צ"ק ציינה שהדבר אירע "בימי חול המועד", רז דייק שהיה זה "בחול המועד סוכות". האם שוב הוסיף רז נופך מעצמו?
חישוב פשוט יגלה לנו שהסיפור יכל להתרחש רק בחול המועד סוכות התשי"ד. בין פטירתו של הרב בנגיס והפיכת אשתו לאלמנה בז' סיון התשי"ג, לאפשרות לבקר את ר' איסר זלמן שנפטר בי' כסלו התשי"ד, היה רק רגל אחד - סוכות התשי"ד.
גבול ים כתב:לייטנר כתב:אברהם, נינו של ר' אריה לוין, תקף את שמחה רז על אי הקפדתו לדיוק בסיפוריו. להלן אביא ראיה לסתור...
אחרי שנתעלם מהשינויים הסגנוניים (וכבר הראיתי לעיל שתיאור של שמחה רז שאברהם לא אהב, הופיע בסגנון דומה אצל הרב אלישיב...), ניתן לראות שצ"ק הסתמכה על הסיפור של רז, אם כי גיבתה אותו בעדותו של הרב ורנר. צ"ק גם הוסיפה פרט שלא היה קיים אצל רז - שלא רק הרבנית בנגיס זכתה לביקורו של ר' אריה, אלא גם הרבנית הרצוג.
אלא שבעוד צ"ק ציינה שהדבר אירע "בימי חול המועד", רז דייק שהיה זה "בחול המועד סוכות". האם שוב הוסיף רז נופך מעצמו?
חישוב פשוט יגלה לנו שהסיפור יכל להתרחש רק בחול המועד סוכות התשי"ד. בין פטירתו של הרב בנגיס והפיכת אשתו לאלמנה בז' סיון התשי"ג, לאפשרות לבקר את ר' איסר זלמן שנפטר בי' כסלו התשי"ד, היה רק רגל אחד - סוכות התשי"ד.
מה היא הראיה לסתור? שהרבנית צ"ק השמיטה את הפרט העיקרי בסיפור שהיה זה בחול המועד סוכות? כלומר, אילו היה הגראז"מ מאריך ימים עוד כחצי שנה לא היה הרא"ל מבקרה בחוהמ"פ? מה בדיוק החשיבות לפרט איזוטרי זה בספר שאינו ביוגרפיה היסטורית? ברור גם שיש בתיאורה תוספת נופך סיפרותי, וזה נורמלי.
מעבר לכך יש תוספת בסיפור מפי הגרש"ב ורנר שהיה סבו של בעלה הגאון רבי חנוך זצ"ל [חמיו של אביו ראש הישיבה הגרד"צ שליט"א]
/לייטנר כתב:גבול ים כתב:לייטנר כתב:[i]את עיקר הדברים הפכת. במה שהבאתי, הראיתי שדווקא פרט שולי שרז מביא מראה על דיוקו, דיוק שצ"ק לא ראתה לנכון לציין, וסביר שבצדק (לאור העובדה שהספר נועד לילדים).
דיוני ה'אילו היה הגראז"מ מאריך ימים עוד כחצי שנה' מגוחכים. אילו ר' איסר זלמן או הרבנית בנגיס היה נפטר כחצי שנה קודם, לא היתה שום אפשרות שהסיפור יתרחש, אבל עדיין היית יכול לומר שבוודאי "היה הרא"ל מבקרה בחוהמ"פ"...
אי לכך, תארוך הסיפור מאמת אותו, וגם מדייק.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 209 אורחים