עושה חדשות כתב:ז"ל הגמ' בברכות כה: דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה בעיין איפשיטא לן מתנייתא קשיין אהדדי איפוך בתרייתא מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי רבי שמעון בן אלעזר היא.
ופירש"י שם: מאן שמעת ליה וכו' - לא ידעתי היכן היא.
אבל רנ"ג שם כתב: מאן שמעת ליה דאמר כל הבית כולו כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר. עיקר דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא דעירובין (פ"ב) ובגמרא בפרק עושין פסין (דף כב א) אמר רבי שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בית ה' כורין אפילו בית י' כורין מותר שמעינן מיהא דר' שמעון היה מתיר לטלטל כל כי האי שיעור' מפני שתשמישו לדירה וכולו כד' אמות דמי ליה.
וכן הובא שם בפי' ת' רבינו יונה בשם ר"ח (וכ"כ עו"ר בשם ר"ח), ובשי' הרי"צ גיאות.
בתורא"ש וריטב"א שם הק' על הדמיון, ("איך נלמוד לקריאת שמע מטלטול שבת שזה אינו תלוי בזה כלל"), והמאירי הוסיף לענין פסק הלכה ד"מכל מקום אין מדמין מזו לזו", ובאו"ז סי' קל כ' "והשיב עליו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דלא שייכא ההיא להכא דטעמא דשמעתא משום דבעינא והי' מחנך קדוש".
ויל"פ.
עושה חדשות כתב:ראיתי בראבי"ה סי' תתקו השוואה מעניינת, בין טעם כעיקר, למתעסק בחלבים ועריות.
ז"ל "אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה, דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכנושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדאכ"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מין ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' ובנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת, ודוגמתו אמרי' אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב, ולהכי אמרי' בפ' התערוב' מין במינו ברובא".
האם יש עוד ראשונים או אחרונים שהשתמשו בהשוואה כזו?
עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:ראיתי בראבי"ה סי' תתקו השוואה מעניינת, בין טעם כעיקר, למתעסק בחלבים ועריות.
ז"ל "אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה, דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכנושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדאכ"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מין ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' ובנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת, ודוגמתו אמרי' אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב, ולהכי אמרי' בפ' התערוב' מין במינו ברובא".
האם יש עוד ראשונים או אחרונים שהשתמשו בהשוואה כזו?
והאם מצינו גבי חיובא דמתעסק בחלבים ועריות, איזה פטור מעין "נותן טעם לפגם"?
סעדיה כתב:אמרי יהודה על סוגיות הש"ס (ישנו באוצר) קכ"ח עמ' ב'
עושה חדשות כתב:השוואה מפורסמת. ז"ל הר"מ בפיה"מ פ' הכונס:
שמין על גב השדה אחרת, ודין זה הוא כדי למצע בין הניזק והמזיק, לפי שאלו אמרנו כמה שוה האמה הזו שאכלה את זרעה היה מתחייב דמים מרובים, וגם אלו אמרנו כמה שוה השדה הזו והרי היא בית זרע כך וכך סאין, ואחר כך נאמר וכמה היא שוה אחר שנאכל ממנה אמה אחת דרך משל, כי אז היה ההבדל בין שתי השומות מעט מאד. לפי שאין ערך אצל הקונה לאמה אחת באלף לפיכך שיערנו בששים, כמו שרוב השיעורין אצלינו בששים כמו שנבאר במסכת חולין.
עדיאל ברויאר כתב:בחידושי [תלמיד] המאירי לעירובין (ו' ע"ב ד"ה והר"ם ז"ל, ח"א עמ' לה) כתוב שהיתר דלתות הראויות להנעל הוא "על דרך הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". ונראה מדבריו שהוא לא ציין בזה את המקור והטעם להיתר, אלא רק דימה מילתא למילתא, ולכן הוא נקט לשון "על דרך". וכמו שבדין ראוי לבילה מספיק שהדבר יהיה ראוי אך אם אינו ראוי הוא פוסל, כך גם בדין הדלתות. וראיה לדבר ניתן למצוא ממקורו של מחבר החידושים, שעל אף שהוא לא ציין את מקורו, נראה שהמקור הוא פירוש רבנו נסים גאון לעירובין (ממנו הוא מביא במקומות אחרים), שם כתוב: "ותשבה לדר' זירא דאמ' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". ותרגום המילה הערבית "ותשבה" הוא "ויִדְמה". ומסתבר אפוא שגם בנידוננו מקור דברי [תלמיד] המאירי הוא בפירוש רבנו נסים גאון לעירובין, ובדבריו מפורש עוד יותר שהדימוי לדין כל הראוי לבילה אינו אלא דמיון ולא מקור או טעם.
[אמנם יש לציין שכמה מרבותינו האחרונים (ידיו של משה על הרמב"ם הל' שבת פי"ז ה"י. ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סי' רפד אות ב. ועי' שו"ת בית אפרים או"ח סי' כו ושו"ת חסד לאברהם תניינא סי' לה) כתבו דדלת הראויה להנעל מועילה מטעם ש"כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". אך קשה לקבל זאת כטעם ומקור לדבר, כיון שכלל זה קיים רק כשמדובר במעשה שהוא חלק ממעשה המצווה, אבל אין אפשרות להחיל כלל זה על עיקר המעשה (יעוי' אנציקלופדיה תלמודית, כרך כט, 'כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו', עמ' נב ואילך). ובדין הדלתות הרי עיקר המעשה הוא הנעילה ורק על ידה המקום אינו מסור לרבים, ואם אין נעילה כלל נמצא שאין משמעות מעשית להתקנת הדלתות. וכמו מקום שמחיצת העירוב נפלה, שדינו כפירצה על אף שניתן להחזיר את המחיצה למקומה, ופשוט שאין אומרים לגביו "כל הראוי לבילה...".]
עושה חדשות כתב:השוואה קרובה יותר:
ז"ל הט"ז יו"ד סי' רפו סק"י "והחנויות שבשוקים פטורים. - דלאו דירות נינהו ונ"ל אפי' אם יושבין בהם בכל יום פטורים דכיון דאינם שם בלילה מיקרי עראי כדמצינו בח"מ סי' ק"מ סעיף ח' לענין חזקה ובפרישה הניח זה בצריך עיון ולע"ד נראה כמו שכתבתי".
שמן הטוב כתב:לזכרוני בחת"ס [שו"ת] דימה ענין שיירי טהרה דנט"י לגרדומין
עושה חדשות כתב:ר"ש טהרות ג-ג:
יתר מכביצה טמא - שכיון שיצאת טיפה ראשונה נטמאת בכביצה דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה אשכחן בסמוך בכזית מן המת ומן הנבילה שנתמעטו בחמה והניחן בגשמים ותפחו הגשמים שהמובלעים משלימין לשיעוריה ועוד אשכחן בפרק העור והרוטב דשומר טמא ומטמא ומצטרף אף על גב דכי שקיל ליה טהור.
שמן הטוב כתב:אין כאן השוואות, אלא ראיות ברורות, שע"מ להצטרף לשיעור טומאה לא צריך טומאה ממש כך בשומר וכך בתפחו בגשמים ופשוט
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 89 אורחים