גם זו לטובה כתב:הרב צבי יברוב חיפש ספר בשם "לעילוי נשמה"
אפרקסתא דעניא כתב:שמעתי מהגר"מ שפירא יצ"ו, שכפי שמצינו בהסכם יששכר וזבולון שאדם יכול לשתף אחר בתורה שלמד, כך גם יכול לשתף הנפטר, אלא שמועיל רק אם לומד למענו דבר שלא היה לומד בלא זה.
אוהב אוצר כתב:לפני מס' שנים ראיתי הסבר של הרש"ב גנוט, שכל מצוה או דבר מסוים [כמו תרומה כלשהי] שלא היתה נעשית וכעת, בעקבות אותו אחד שעושה שזאת לע"נ הנפטר, זה עוזר לעילית נשמה.
ולכן כדוגמא הוא הביא, ש'הברכות' שמביאים ביארצייט לברך, הרי אותם אלו שאוכלים, לא היו אמורים לברך ולאכול, אלא מכיון שהמציאו להם ברכות בגלל אותו נפטר, זה מה שגורם לעילוי נשמתו, ולכן זה לכאורה מועיל גם למי שאינו שאר בשרו של אותו נפטר.
אגב, בילד ב"מ לתפ"צ, אם הוא לפני בר מצוה וכ"ש לפני גיל חינוך, הנידון שונה וכמעט לא מתחיל.
עושה חדשות כתב:חשבתי כעת דבר מעניין, 2 אחים המתפללים באותו ביהכנ"ס, וניגשים לעמוד במהלך שנת האבל על אביהם, האם יש ענין לחלק את המתפללים לשני חלקים כדי שכל אחד מהם יוכל להיות ש"ץ? (בהנחה שלגבי שני זרים כה"ג ראוי לפצל את הציבור), או שזה דומה לאב חי שביקש מבניו כוס קפה וכל אחד מהם מכין לו חצי כוס?
עושה חדשות כתב:חשבתי כעת דבר מעניין, 2 אחים המתפללים באותו ביהכנ"ס, וניגשים לעמוד במהלך שנת האבל על אביהם, האם יש ענין לחלק את המתפללים לשני חלקים כדי שכל אחד מהם יוכל להיות ש"ץ? (בהנחה שלגבי שני זרים כה"ג ראוי לפצל את הציבור), או שזה דומה לאב חי שביקש מבניו כוס קפה וכל אחד מהם מכין לו חצי כוס?
אני חוזר ושואל, שמא תעזרו לי בידיעה או בסברא.עושה חדשות כתב:עוד חשוב לדעת, האם מצינו בקדמונים (חז"ל, ראשונים, וכו') ענין של עשיית מצוות וזכויות עבור חולה או זקוק לישועה אחרת, כי מצינו תפילה על חבירו, אבל לע"ע איני זוכר עשיית איזה מצוה כחסד או לימוד וכד' עבור אחרים, ויש לחלק בין תפילה לשאר זכויות ומעשים, דאולי שאר דברים ל"מ אא"כ עושה אותם האדם עצמו, (ורק יש כאן ענין אחר של מכירת מצוות ושכרן וכו').
יש מקורות?
עושה חדשות כתב:ומענין לענין,
ראובן לווה משמעון כסף והחזירו כראוי בזמנו. לימים מת שמעון, ונתעורר ראובן לגמול לו חסד עבור ההלוואה שהיטיב עימו, ולמד לע"נ מסכת משניות. ודנו האם יש בזה איסור ריבית. מה ידוע בזה?
סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בניעושה חדשות כתב:אני חוזר ושואל, שמא תעזרו לי בידיעה או בסברא.עושה חדשות כתב:עוד חשוב לדעת, האם מצינו בקדמונים (חז"ל, ראשונים, וכו') ענין של עשיית מצוות וזכויות עבור חולה או זקוק לישועה אחרת, כי מצינו תפילה על חבירו, אבל לע"ע איני זוכר עשיית איזה מצוה כחסד או לימוד וכד' עבור אחרים, ויש לחלק בין תפילה לשאר זכויות ומעשים, דאולי שאר דברים ל"מ אא"כ עושה אותם האדם עצמו, (ורק יש כאן ענין אחר של מכירת מצוות ושכרן וכו').
יש מקורות?
לא הבנתי את החילוק. אם לומדים לע"נ (נגיד שלקחו מסכת משניות בתוך השלושים כמקובל) הרי לקחו את המסכת מחמתו והוא גרם זאת למרות שלא ביקש זאת וכדו'.עושה חדשות כתב:ראוי לבאר מהו הענין של לימוד תורה או קיום מצוות לע"נ פלוני,
אפשר להבין שאם מתפללים עליו זה מועיל לו, אפשר להבין שאם הבנים או התלמידים מתחזקים מכוחו זה ג"כ זכות שלו, וכן אפשר להבין שאם הוא ביקש להדיא בצוואתו אז זה נחשב שנעשה מכוחו והוא בבחינת גדול המעשה וכו',
אבל כשנפטר אדם, שלא חינך אף אחד, לא הוליד אף אחד, ולא ביקש או גרם שום דבר, ובאנו כעת לפעול זכויות לע"נ, לכאו' אין בזה ביאור, אם לא על דרך של הקנאת שכר ומכירת זכויות וכד'.
קראקובער כתב:עושה חדשות כתב:ומענין לענין,
ראובן לווה משמעון כסף והחזירו כראוי בזמנו. לימים מת שמעון, ונתעורר ראובן לגמול לו חסד עבור ההלוואה שהיטיב עימו, ולמד לע"נ מסכת משניות. ודנו האם יש בזה איסור ריבית. מה ידוע בזה?
שאלה חמודה אבל יש פה מעין גלגל החוזר שעד כמה שנאמר שיש איסור אין פה שום זכות עכ"פ זה תלוי אם אבק ריבית הוא רק על המלווה או גם על הלווה ולא רק מפני לפני עור שלא שייך כאן כמובן.
נ.ב. מישהו רציני דן בזה?!
עי' בס' מרבה תורה ס"ק כ"ט שכ' דמותר להלות לחכם ע"מ שילמוד משניות וכדומה לעילוי נשמתו אחר מותו ואף שיגיע זמן פירעון לבניו אחר מותו ואף לקלסו בדברים אחר מותו אין איסור דאז אינו חייב המעות להמלוה רק לבניו ואיסור של רבית דברים אינו אלא כל זמן שמעותיו בידו ואז אין המעות של המלוה וכו' וכ"ש דמותר להלות לרופא ע"מ שירפאהו כשאינו רוצה לקבל שכר רפיאתו ואף שרוצה לרפאותו בחנם י"ל דאסיא מגן מגן שוי' וכ"ש כשרק אומר לו איזה היפה לרפואתו דהוי רק רבית דברים ובפרט במקום פיקוח נפש ואף שיש רופא אחר מותר כי לא מכל רופא זוכה אדם להתרפאות עיין שם:
בענין הקמת גל - עד בבית הקברות
על דבר השאלה אם רשאים להעמיד גל - עד, מצבה לזכר הורים שנספו בשואה על חלקת קבר ריקה בבית הקברות.
הספיקות שיש לעורר בענין הם כדלהלן:
א. הלכה פסוקה ביו"ד סימן קע"ח אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם וברמ"א שם וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות וכו' או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש משום דרכי האמורי וכו' אבל דבר שנהגו לתועלת וכו' וכן שעושים משום כבוד או טעם אחר מותר.
אך הגאון ז"ל בביאור הגר"א חולק ע"ז ומוכיח מסוגיא דסנהדרין נ"ב שאפילו בדבר שיש להם טעם נאסר משום בחוקותיהם לא תלכו וכמו שכתב שם לענין סייף.
והנה ענין זה להעמיד אבני זכרון, עץ ואבן, לזכר נופלים ונעדרים, למדו לעשות ממעשי אומות העולם אשר מתפעלים ממצבות כאלה ולפי דעת הגר"א הרי גם בדבר שיש לאומות העולם טעם למנהגם אסור להתדמות להם.
אכן גם לפי שיטתו אם דבר זה כתוב בתורה או בנביאים לא מינייהו קא גמרינן ושרי, כמבואר שם בסנהדרין דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכ' ובחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב (בירמיה) וכמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו גמרינן ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.
השלטי גבורים סו"פ נגמר הדין, העלה דבית הקברות של כרכים דינם כביהכנ"ס, דאדעתא דכולי עלמא עבדינהו ואקצו ההוא קרקע לבית הקברות, חל עלי' בכולי' קרקע שם של בית הקברות ואסורים אפילו במקום שלא נקברו שם המתים ואסורים בהנאה דזכו בהו המתים, והחתם סופר ביור"ד סימן של"ה הביא את דבריו וקלסי' כי הסברא נותנת שכל שהקצה לבית הקברות לרבים נאסר כקדושת בית הכנסת, כמו בהקצה למצוותו להתפלל בתוכו, כן בהוקצה לקבור בתוכו עיין שם, ולפי זה יש לומר דאי אפשר להשתמש בקרקע בית הקברות של רבים למילי אחרינא (אם לא לדבר שהוא מנהג ידוע והחיים כולם יודעים שכך מנהגם וידעו במיתתם כי כך הוא, וכמ"ש החת"ס ביור"ד סימן שכ"ז ומשום הכי רשאי לקבור בבית הקברות ס"ת שבלו וספרים שבלו).
ועיין מסכת עבודה זרה דף ס"ב דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן, יהבו לי חיטי באגרא, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי משמע דרשאין להשתמש בבית הקברות גם למילי אחרינא, להשלטי גבורים הנ"ל צ"ל דמיירי בבית הקברות של יחיד.
אך שיטת השלטי גבורים לאו דכולי עלמא היא, ע' שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ס"ב שהוכיח מהמג"א ועוד פוסקים דלא סבירא להו להא דשלטי הגבורים ולדידהו אין איסור הנאה בקרקע עולם של בית הקברות והא דאין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים וכיוצ"ב כמבואר בסימן שס"ח משום קלות ראש וזלזול בכבוד המתים - נגעו בה ואין חילוק בין בית הקברות של רבים לשל יחיד.
והנה אף שיש מקום לישא וליתן בנוגע לדין תורה אך לפי דעת תורה אין רוח חכמים נוחה מזה ואם הקרובים מעונינים להנציח זכר יקיריהם ולעשות חסד עם המתים יש להשיא להם עצה הוגנת שבמקום העמדת מצבה יקדישו תרומה לבית הכנסת - מנורה וכיוצ"ב, דבר אשר יביא תועלת גם לחיים וגם לעילוי לנשמה ויתנוסס שמו לזכרון בהיכל ד' לכבוד ולתפארת. וה' יערה עלינו רוח ממרום - רוח דעת ויראת ד'.
יוסף שלו' אלישיב
ולסיים בטוב אציגה נא פה מה שאמרתי ביום שנגמר בתי נפש על קברת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל הוא מצבת קבורתו עד היום הזה, ואעלה פה גרגיר אחד מהדברים שאמרתי השייך לעניננו במתני' ספ"ב דשקלים ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו ורמב"ם בפי' המשניות נפש הוא הבנין שעושי' על הקבר, והוא נקרא ציון בלה"ק ובנה אצלו ציון, וצ"ל למה במתני' קרא לו נפש, ובתלמוד ירושלמי מביא על דר' נתן תני' רשב"ג אומר אין עושים נפשות לצדיקים דדבריהם הם הם זכרונם עד כאן, והקשיתי לשאול איך עושים עתה נפש לצדיקים ומרבים בהוצאות אבני יקר ועושים לו בית נאמן ולפי דאמר רשב"ג נראה כפגם בכבודו שצריך לו והרי זכר צדיק לברכה ודבריהם זכרונם, כ"ש למרביץ תורה ושמעתתא מתבדקים בעלמא ורחושי מרחשן שפוותי' וישב עולם לפני אלקים ובצל שדי יתלונן והוא קושי' עצומה לכאורה:
ואמרתי ליישב מנהגן של ישראל כי תורה הוא בשנבין ברייתא שהובא בירוש' על דברי ר' נתן והלא ר"נ דינא קאמר מותר המת ליורשים, ופליג על ת"ק דס"ל דמוחל על זלזולו לגבי יורשים, ור"נ חולק דלא מחיל ודטבא לי' עבדו לבנות לו נפש, ודרשב"ג אין לו שייכות ונפקותא בדין זה לכאורה, לכן נ"ל דרשב"ג ג"כ דינא קאמר ויש בו נפקותא לדינא דר"נ, בשנאמר כי תועלת בבנין ציון על הקבר הוא לשני דברים שלא ישכח ויאבד זכרו, ובזכרון יש בו תועלת לנפש שעי"ז לא ישכחו מלהתפלל בעד נשמתו ומלעשות לו תיקונים ועיין ב"י או"ח סי' תרכ"א דמביא מספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים, ולמד שהמתים צריכים כפרה וכתב עוד שם כי החי יוכל לבקש להקל דין המתים כדוד באבשלום עיין שם וכן נוהגים להתפלל בעד המתים, ביום היא"צ בן יכבד אב וכו' ועומד על קברו ודורש בעד המתים דרישה זו תפילה, ונ"ל לכן זה שמו אשר קרא ר' נתן לבנין זה נפש ומה מוסיף ר' נתן על שם שנקרא במקרא ציון להורות נתן כי הוא תועלת לנפש ולא הכבוד המדומה או זכרון בין החיים בעלמא אלא שיש בו תועלת נפשו, עוד יש תועלת לחיים כי מתפללים על קברי הצדיקים יודעים מקום קבורת הצדיק, ולציון יאמר איש צדיק כבודו במקומו מונח במקום הזה, ואמר רשב"ג דאין עושים נפשות לצדיקים היינו אין בנין נפשות לתועלת הצדיקים עצמן כדי שלא ישכחו מן הלב וכדי שיתפללו בעדם אין צריכים לזה, כי דבריהם הם זכרונם ורחושי מרחשן שפתותיהם, ישבו עולם לפני אלקים ואין בנין זה שבונין להם נפשות לתועלת נפשם והיינו אין עושין נפשות לצדיקים בשביל צדיקים אלא בונין ציון שיהי' מצוין לתועלת החיים שיבקשו ויתפללו על קבריהם בעד עצמן, והא"ש שנוי הלשון דרבי נתן אמר בונין לו נפש על קברו ורשב"ג אומר אין עושין נפש לצדיקים ולא אמר על קברי הצדיקים, ולמ"ש ניחא דבאמת באין על קבריהם אלא שאין לצדיקים התועלת, כנ"ל ומיושב מנהגן של ישראל שבונין נפש לצדיקים ותלמידי חכמים ומרביצים תורה לתועלת החיים, והוא לתועלת ישראל לבקש על נפשם קומי נא התעוררי נא לבקש חנינה משוכן מעונה:
ויש נפקותא בהא דאמר ר"נ מותר המת בונין לו נפש על קברו כי הוא לתועלת המת להעלות נפשו ע"י שמתפללים בעדו, וע"ז אמר רשב"ג אין עושין נפש לצדיקים לתועלת דדהו אלא בשביל החיים, ואין בונין מהמותר נפש על קברו, משום תועלת החיים כולם, אלא ינתן ליורשיו דאחולי אחיל לגבייהו ומודה ר"נ לת"ק או רשב"ג מדנפשי' אמר כן, זאת אמרתי אז והדברים נכונים, ויש נפקותא לדינא אף על גב דקיי"ל כת"ק דמותר ליורשיו, היכא דמנהג משפחה או מנהג כל בה"ע להעמיד מצבה אם עושים מהמותר נפש על קברו של צדיקים כי דבריהם זכרוניהם ובמיתתם קרוי' חיים רב פעלים והתועלת לחיים כל החיים בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים בב"א הכ"ד או"נ דש"ת.
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל.
.והנה גוף הדבר ליישב כיון דאין עושין נפשות לצדיקים למה עשה יעקב לרחל מצבה היה אפשר ליישב כך דהנה כוונת התנא שאמר מע"ט הן זכרונן יש לומר הכונה דהנה אחז"ל מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החיים והיינו דהמת נשכח כמ"ש הכתוב נשכחתי כמת מלב אבל החי אינו נשכח מן הלב. וביאור הענין דהנה החי ישנו בעולם הזה ולכן כיון דישנו בעולם הזה אינו נשכח אבל המת כיון שנסתלק מן העולם לכן הוא נשכח אך הרי עכ"פ אפי' במת הגוף הוא בעולם א"כ ראוי להיות נזכר תמיד אבל באמת גם הגוף כלה והנשמה עולות תחת כסא הכבוד ואינה יורדת ולכן כל יב"ח דהגוף קיים אינו נשכח אבל לאחר יב"ח דהגוף כלה והנשמה נמי אינה יורדת לכך נשכח לגמרי אך מה שהגוף כלה הוא בסתם בני אדם אבל בצדיקים הגוף קיים לעולם כמ"ש בראב"ש שקרא אנפשיה בשרי ישכון לבטח וכיון דהגוף קיים לעולם בעוה"ז ממילא נחשב כחי ולכן אין נשכחין תמיד ועל כן אמר אין עושין נפשות לצדיקים והטעם שמע"ט זכרונן כלומר ע"י המע"ט גופו הגוף קיים בעוה"ז תמיד וכיון דהגוף קיים תמיד בעוה"ז אי אפשר להיות נשכח ואפשר דלכן הצדיקים נקראים חיים ולכן אין משתכחין כי החי אין משתכח. ולפי"ז הנה אחז"ל במס' שבת גבי רבי אליעזר ב"ר אושעיא דכתיב ורקב עצמותיו קנאה מי שיש בו קנאה עצמותיו נרקבין אין בו קנאה אין עצמותיו נרקבין. ולכן כיון דכתיב ברחל ותקנא רחל באחותה הן אמת שאמרו חז"ל שקנאתה במעשיה הטובים מ"מ כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולכן עבור הקנאה הראה יעקב כאלו ח"ו שיהי' גופה כלה ולכן בעי מצבה
ושם - שאמשיך שמו לדורו' הבאים כמו שאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ומה שאמר ונתתי ואתן כמו שאמר לדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כי אף על פי שמעשי האדם הישרים והטובים ממשיכים שמו כן הוא אבל בהיות האדם טוב לפני האלהים ומעשיו בכונה טובה האל נותן בלבות בני אדם להזכירו לטוב כל הימים כמו שישמעו מעשיו בן מפי אב, וזה קצת גמולו הטוב אחרי מותו מלבד הגמול הגדול השמור לנשמתו, ואמר לו אחר שאמר להם, ר"ל לכל אחד מן הסריסים, וכן דרך המקרא בהרבה מקומות:
ויקרא אתהן חות יאיר - לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:
שש ושמח כתב:תמה אני מה כל האריכות הזו, אחר שמצאנו ענין הספד יקרא דשכבי, הרי ברור שעצם זכרון המת הוא כבודו, ושכחתו אין בזיון גדול ממנה.
[גם אין צורך להתייחס להטעיה החמורה שנכתבה לעיל בדברי הקובץ תשובות, מאחר וכל קורא ישר יראה בדבריו שלמד מענין יד אבשלום שיש בזה ענין, ולא פקפק בעשיית מצבה בביה"ק אלא משום שלדבריו צורה זו של זכרון המת נלמדה מהגויים ומשום איסור הנאה מביה"ק].
מכל מקום כיון שנזכר ענין זה יש להביא דברי רש"י בפרשת השבוע (במדבר פל"ב פמ"א)ויקרא אתהן חות יאיר - לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:
היכן הקורא הישר רואה שהביא משם שיש ענין ולא רק ש'שרי' כלשונו בתחילת הקטע.ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.
נוטר הכרמים כתב:הויכוח לא היה על כבוד המת כשלעצמו אלא על המטרה של 'שם ושארית' והנצחה בעולם בזכרונו, ועל כך אין שום ראיה מיקרא דשכבי, שזה מושג פשוט של כבוד (דומיא דכבודו בחיים וכבוד החיים), ולא ענין רוחני של הנצחה.
למה אין צורך, זה לשונו הקצר של הגרי"ש בקשר לאבשלוםהיכן הקורא הישר רואה שהביא משם שיש ענין ולא רק ש'שרי' כלשונו בתחילת הקטע.ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.
לא למדתי מספיק את הסוגיא של אבשלום, אבל לא נראה לי שהגרי"ש היה מביא ממנו ראיה על מה שראוי.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 137 אורחים