מהי מצוה קיומית?

[ישא ברכה]

בעזרת האל בורא עולם

ידוע להגדיר שיש מצוה חיובית ויש מצוה קיומית.

ההגדרה של מצהו קיומית לא ברורה לכאו', אם הקב"ה ציוה אז זה חיוב ואם הוא לא ציוה אז אין חיוב כלל, (אמנם יש הרבה דברים שהוא ציוה באופן מסוים כמו ציצית, שמי שילבש בגד עם ארבע כנפות צריך להטיל ציצית, אבל זה לא מצוה קיומית, אלא חיוב באופנים מסוימים, שהאדם יכול לבחור האם להיכנס לאופן של החיוב).

ע"כ אבקש מחכמי ביהמ"ד אם יואילו בטובם להביא דוגמאות למצוה קיומית, למען אוכל לברר הדבר.
(חוץ מדברי הגר"א שבפסח אין חיוב לאכול מצה אבל יש מצוה לאכול).

יש"כ, האלוקים יזכנו לדעת האמת.

[פלוריש]

נראה שכך הם הדברים:

מצוה חיובית היא מצוה שמטילה עלינו חובה אקטיבית, ומי שלא קיים חובה זו עבר עבירה.
מצוה מותנית היא מצוה שאדם לא חייב לקיים אלא כאשר חל עליו תנאי מסויים, אך כאשר הוא חל - חובה לקיים את המצוה.

מעבר לכך, מצינו בתוך המצוות הנ"ל פרטי מצווה קיומיים, ומי שלא מקיימם לא עובר עבירה, אך המקיימן יש לו על כך שכר מצוה. יש רף חיובי ומעבר לו מימד קיומי (צדקה מעל שליש השקל בשנה, ת"ת מעבר לק"ש בוקר וערב וכדומה)

האם יש מצוה שכולה קיומית? לכאורה לא מצאנו דבר שכזה.
אמנם לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל, טען ר' משה פיינשטיין (אג"מ אבהע"ז ח"א סי' קב) שמדובר במצוה שכולה קיומית, ובגלל זה גופא דחה ר' אברהם שפירא (מנחת אברהם ח"א סי' מד) שיטה זו.

[ישא ברכה]

נראה שכך הם הדברים:

מצוה חיובית היא מצוה שמטילה עלינו חובה אקטיבית, ומי שלא קיים חובה זו עבר עבירה.
מצוה מותנית היא מצוה שאדם לא חייב לקיים אלא כאשר חל עליו תנאי מסויים, אך כאשר הוא חל - חובה לקיים את המצוה.

מעבר לכך, מצינו בתוך המצוות הנ"ל פרטי מצווה קיומיים, ומי שלא מקיימם לא עובר עבירה, אך המקיימן יש לו על כך שכר מצוה. יש רף חיובי ומעבר לו מימד קיומי (צדקה מעל שליש השקל בשנה, ת"ת מעבר לק"ש בוקר וערב וכדומה)

האם יש מצוה שכולה קיומית? לכאורה לא מצאנו דבר שכזה.
אמנם לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל, טען ר' משה פיינשטיין (אג"מ אבהע"ז ח"א סי' קב) שמדובר במצוה שכולה קיומית, ובגלל זה גופא דחה ר' אברהם שפירא (מנחת אברהם ח"א סי' מד) שיטה זו.

אכן זה בדיוק מקור הבעיה. אני מברר קצת על מצות ישוב ארץ ה', ויש בה קושי מאד גדול, להסוברים שיש מצוה, הרי לכאו' לא שמענו שכל מי שהוא בחו"ל חייב לבוא לא"י, וע"כ שאי"ז חיוב, ומאידך הרי כן יש מצוה.. וע"ז כותב האגר"מ שזו מצוה קיומית. ואני מתקשה מאד קודם כל איך להגדיר את המושג הזה.. וגם האם יש לו דוגמאות נוספות.

ההגדרה שכתבת: תמיד זה חיוב, ורק יש חיוב על האדם בכל מצב, ויש חיוב שבא במצב מסוים. לא פותר את הבעיה.

[איתן]

מעניין, אני תמיד חשבתי ש"מצווה קיומית" זה מה שפלוריש כינה "מצווה מותנית". כנראה היתתה לי בעיה בטרמינולוגיה.

אז מה שנקרא "מצווה קיומית":
להביא קורבן נדבה: אין חיוב, אך מי שהביאו קיים מצווה.

אינו מצווה ועושה... ועיין למשל בריטב"א לקידושין לא. בשם הרמב"ן:

ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת הא-ל יתברך המצוה אלא לזכותינו, ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצות המלך, מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך, ודוקא במצוות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו (עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ב) כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט.

וכן פירשו עוד ראשונים עיין תוספות ראש בביאורו השני, תוספות טוך ועיין ספר העקרים מ"ג סוף פכ"ח.

להפריש חלק גדול לתרומה...

לפנים משורת הדין...

[ישא ברכה]

אני לא יודע אם זה נקרא מצוה קיומית, זה נקרא שהוא עושה דבר טוב או רצון ה' וכו', אני לא חושב שזה בהגדרה של מצוה, כי הקב"ה בורא עולם לא ציוה ע"ז, אלא זה בכלל עשיית הטוב.

[ביליצר]

רמבם ברכות פרק יא הלכה ב

יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה. לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב. וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה:

[מן הדרום]

שמעתי פעם מר' שלמה פישר .יש שלוש דעות -ר' משה פינשטיין אומר שיש מצוה קיומית [בתשובתו על ישוב הארץ, תוספת זו אינה מר' שלמה -וכ"נ בשם הגריד"ס וכן בהערות הגריש"א סוף כתובתו כמדומני] ר' אברום שפירא אומר שאין דבר כזה כי מצוה זה ציווי [מנחת אברהם ח"א?] ואני אומר- אם יש מצווה חיובית יכול להיות לה נספח קיומי כמו סוכה ומצה בשבעת הימים לפי הגר"א [ונ"ל שדעתו כתובה באיזו הערה בבית ישי]

[פרי יהושע]

שמעתי פעם מר' שלמה פישר .יש שלוש דעות -ר' משה פינשטיין אומר שיש מצוה קיומית [בתשובתו על ישוב הארץ, תוספת זו אינה מר' שלמה -וכ"נ בשם הגריד"ס וכן בהערות הגריש"א סוף כתובתו כמדומני] ר' אברום שפירא אומר שאין דבר כזה כי מצוה זה ציווי [מנחת אברהם ח"א?] ואני אומר- אם יש מצווה חיובית יכול להיות לה נספח קיומי כמו סוכה ומצה בשבעת הימים לפי הגר"א [ונ"ל שדעתו כתובה באיזו הערה בבית ישי]

"מצוה קיומית" משמשת לכמה פנים, זה ברור דברי הרמב"ם הנ"ל, לעניין מצוה כשחיטה שאם תרצה לאכול אתה חייב לשחוט, אולם יש גם הכוונה ממש רשות כעין אם תרצה תקיים ועל כך דברי ר' שלמה פישר.

[אליהו בן עמרם]

הגדר של "קיומית" (ולא מותנית כשחיטה וכדו') הוא בהחלט גדר קשה. מכמה סיבות:
א. כל מהותה של מצוה משמעה "ציווי", וא"כ איך יכולה להיות מצוה בלי ציווי?
ב. ואם נימא, שאכן זה לא ציווי, אלא רק מקבלים שכר של מצוה, מה המשמעות של זה? וכי בגלל שעשיתי מעשה כלשהו בהתנדבות ואני מקבל על זה שכר כאילו עשיתי מצוה, אז זה הופך את זה לאיזשהו גדר שמשמע ממנו שהצלחתי לקיים מצוה בלי שנצטוותי בה? הרי בסה"כ קיבלתי שכר דומה
ג. ועוד, האם יעלה על הדעת שכל מתנדב זוקף לעצמו מצוות קיומיות? דא"כ אשה המקיימת מצוות עשה שהז"ג גם עושה "מצוות קיומיות", וזה לא שמענו מעולם.
ד. ואם נימא, שיש איזשהו רצון ה' שאנחנו צריכים לגלות ולקיים, אך אין על זה ציווי פרטני, ולכן זה נקרא "קיומית". הלא גם בזה נצטווינו ואין זה קיומית אלא חיובית, כדאיתא ברמב"ן ב"קדושים תהיו" וב"עשית הישר והטוב".
ה.ומש"כ בשם הגר"ש פישר שליט"א גם זה צריך תלמוד, וכי מה עוזר לי שמרחיב את מצוות מצה מעבר למה שנצטווה? וכי בגלל סמיכות המועדים לליל הסדר בגלל זה נבין יותר "קיום" מצוה שבעצם איננה ציווי? ואדרבה הייתי מקשה על כך: ומה עם בל תוסיף?

[שנדע אשר לא נדע]

כמדומני שהראשון שטבע את המושג מצווה קיומית הוא המנחת חינוך הידוע במצווה שכ"ה וראוי לעיין בדבריו.
לדעת המנחת חינוך, הרי שמצוות ציצית היא קיומית, וע"ז קשה כמו שהקשו, והרי אם יש לו ארבע כנפות הוא חייב לגמרי, ואם אין לו הרי הוא לכאו' כמו גידם שאינו מניח תפילין, ומאי שנא. וגם אם יש שוני, עדיין קשה להגדיר את ציצית כקיומית.
ועוד קשה, איך נבין את המושג מצווה קיומית ה"ז תרתי דסתרי, מצד אחד מצווה הוא ציווי וקיומית הוא כביכול נתון לבחירתו.
ונראה שיש דוגמא למצווה קיומית, כל המצוות שאין להם שיעור, הרי כשהוא מרבה את השיעור אינו עושה כן מחמת חיוב, וכגון גמילות חסדים וכו', כי הרי יכול לצאת במעט, אך כשהוא מאריך בהם, הרי הוא מאריך את קיום המצווה החיובית, דהיינו מצד אחד אין מוטלת עליו חובה להאריך את המצווה ומצד שני כשהוא כן מאריך, הוא מאריך את המצווה של ציווי ה'.
ואכן קשה להבין את כוונת האגר"מ לגבי ישוב ארץ-ישראל, תכל'ס, אני חייב או פטור? אם זה 'עניינים' או 'מעלה' או 'חסידות' אפשר להבין, אבל מצווה שלא חייבים?

[פרי יהושע]

הגדר של "קיומית" (ולא מותנית כשחיטה וכדו') הוא בהחלט גדר קשה. מכמה סיבות:
א. כל מהותה של מצוה משמעה "ציווי", וא"כ איך יכולה להיות מצוה בלי ציווי?
ב. ואם נימא, שאכן זה לא ציווי, אלא רק מקבלים שכר של מצוה, מה המשמעות של זה? וכי בגלל שעשיתי מעשה כלשהו בהתנדבות ואני מקבל על זה שכר כאילו עשיתי מצוה, אז זה הופך את זה לאיזשהו גדר שמשמע ממנו שהצלחתי לקיים מצוה בלי שנצטוותי בה? הרי בסה"כ קיבלתי שכר דומה
ג. ועוד, האם יעלה על הדעת שכל מתנדב זוקף לעצמו מצוות קיומיות? דא"כ אשה המקיימת מצוות עשה שהז"ג גם עושה "מצוות קיומיות", וזה לא שמענו מעולם.
ד. ואם נימא, שיש איזשהו רצון ה' שאנחנו צריכים לגלות ולקיים, אך אין על זה ציווי פרטני, ולכן זה נקרא "קיומית". הלא גם בזה נצטווינו ואין זה קיומית אלא חיובית, כדאיתא ברמב"ן ב"קדושים תהיו" וב"עשית הישר והטוב".
ה.ומש"כ בשם הגר"ש פישר שליט"א גם זה צריך תלמוד, וכי מה עוזר לי שמרחיב את מצוות מצה מעבר למה שנצטווה? וכי בגלל סמיכות המועדים לליל הסדר בגלל זה נבין יותר "קיום" מצוה שבעצם איננה ציווי? ואדרבה הייתי מקשה על כך: ומה עם בל תוסיף?

הגזמנו לא?, בכלל העניין של ההרחבה, אינו משהו אישי אלא של התורה, והכוונה שהתורה רצתה שיזכיר את יציאת מצרים ע"י אכילת מצה, וציותה בחיוב ביום הראשון ואסרה חמץ בשאר הימים, וכך גם אדם אוכל מצה ובכך מזכיר את יציאת מצרים, אמנם אין זה מצווה ממש מחויבת, אבל יש כאן המשכות מפאת הקיום, וגם איסור שיוצר מסגרת לקיום זה. אני חושב שדבריו של הגר"ש פישר מסתברים מאד.

[בברכה המשולשת]

יש על זה (מצווה קיומית ביחס ליישוב א"י) מאמר של הג"ר זלמן נחמיה גולדברג בבית אהרן וישראל

[שומע ומשמיע]

אני מסתפק בקול.
האם לא שייך למשל שאב יאמר לבנו 'אני רוצה שתעשה שכך וכך אבל אתה לא חייב' [אפשר להוסיף, 'אם זה לא מתאים לך' למשל].

[פרי יהושע]

יש על זה (מצווה קיומית ביחס ליישוב א"י) מאמר של הג"ר זלמן נחמיה גולדברג בבית אהרן וישראל

אולי אפשר להגיד את הנקודה המרכזית מה שורש הנדון בזה.

[פרי יהושע]

אני מסתפק בקול.
האם לא שייך למשל שאב יאמר לבנו 'אני רוצה שתעשה שכך וכך אבל אתה לא חייב' [אפשר להוסיף, 'אם זה לא מתאים לך' למשל].

פשיטא שאב יכול לומר כך, הלא גם אם לא יאמר כלל והבן יחפוץ לעשות לו נחת רוח יכול להיות מצבים שיקיים אפי' שאינו מוכרח, ואכן מסתבר שנחשב דבר כזה כמצווה קיומית שאינה מותנת, אלא שגם מצווה זו אינה מלכתחילה רק כך, אלא יש בה שורש חיובי ואפשר להרחיבה על דרך הגר"ש פישר שליט"א דלעיל.

[אליהו בן עמרם]

הגדר של "קיומית" (ולא מותנית כשחיטה וכדו') הוא בהחלט גדר קשה. מכמה סיבות:
א. כל מהותה של מצוה משמעה "ציווי", וא"כ איך יכולה להיות מצוה בלי ציווי?
ב. ואם נימא, שאכן זה לא ציווי, אלא רק מקבלים שכר של מצוה, מה המשמעות של זה? וכי בגלל שעשיתי מעשה כלשהו בהתנדבות ואני מקבל על זה שכר כאילו עשיתי מצוה, אז זה הופך את זה לאיזשהו גדר שמשמע ממנו שהצלחתי לקיים מצוה בלי שנצטוותי בה? הרי בסה"כ קיבלתי שכר דומה
ג. ועוד, האם יעלה על הדעת שכל מתנדב זוקף לעצמו מצוות קיומיות? דא"כ אשה המקיימת מצוות עשה שהז"ג גם עושה "מצוות קיומיות", וזה לא שמענו מעולם.
ד. ואם נימא, שיש איזשהו רצון ה' שאנחנו צריכים לגלות ולקיים, אך אין על זה ציווי פרטני, ולכן זה נקרא "קיומית". הלא גם בזה נצטווינו ואין זה קיומית אלא חיובית, כדאיתא ברמב"ן ב"קדושים תהיו" וב"עשית הישר והטוב".
ה.ומש"כ בשם הגר"ש פישר שליט"א גם זה צריך תלמוד, וכי מה עוזר לי שמרחיב את מצוות מצה מעבר למה שנצטווה? וכי בגלל סמיכות המועדים לליל הסדר בגלל זה נבין יותר "קיום" מצוה שבעצם איננה ציווי? ואדרבה הייתי מקשה על כך: ומה עם בל תוסיף?

הגזמנו לא?, בכלל העניין של ההרחבה, אינו משהו אישי אלא של התורה, והכוונה שהתורה רצתה שיזכיר את יציאת מצרים ע"י אכילת מצה, וציותה בחיוב ביום הראשון ואסרה חמץ בשאר הימים, וכך גם אדם אוכל מצה ובכך מזכיר את יציאת מצרים, אמנם אין זה מצווה ממש מחויבת, אבל יש כאן המשכות מפאת הקיום, וגם איסור שיוצר מסגרת לקיום זה. אני חושב שדבריו של הגר"ש פישר מסתברים מאד, ואגב זו אחת מהדוגמאות הבודדות שיש אפשרות לראות מצווה קיומית, ואגב המנ"ח גם מדבר על סוכה בהקשר לכך, וכנראה הוא זה שטבע את המילה הזו כמו שכתבו כאן לעיל.

בוודאי שהגזמנו ו"חטאנו" ב"בבל תוסיף"...וכל זה רק כדי לחדד את השאלה.
וכאן הבן ממשיך ושואל את הכותבים שליט"א:
האם אין חילוק ברור בין מי שממשיך ואוכל עוד כזיתים בליל הסדר לבין מי שאוכל מצה בחוה"מ פסח?
כי במי שאוכל עוד כזיתים בליל הסדר, אפשר לומר אולי שהכזית הראשון הוא רק שיעור מינימום, ואילו המצוה היא "אכילה" וא"כ ככל שיאכל עוד ימשיך ויקיים את מצות האכילה.
וכל זה מוגבל בזמן - עד חצות. וכי מי שממשיך ואוכל אחר חצות ממשיך ומקיים מצות אכילה של ליל הסדר?
ועל כולנה: עדיין לא נתבאר לן בלשון ברורה ופשוטה עד כמה שניתן (ולנסות עם כמה שפחות הגדרות "למדניות מאד" שאולי מאפילות על ההבנה העמוקה בזה) - מה משמעותו של "קיום מצוה" שלא נצטוויתי בה. האם זה לגבי ה"שכר"? האם זה דומה לנשים במצות עשה שהז"ג, שמחייבות עצמן? (וכל זה קשה מאד להולמו - כפי שכבר שאלתי לעייל מיניה)
ומה שהזכירו כאן מהמנחת חינוך בענין סוכה, וגם בענין ה"איסור שעושה מסגרת לקיום" (ע"ד המנח"ח בסוכה) הלא גם זה גדר קשה מאד וכפי שכבר האריכו למעניתם גדולי רה"י בזה ובבא.

[פרי יהושע]

הגדר של "קיומית" (ולא מותנית כשחיטה וכדו') הוא בהחלט גדר קשה. מכמה סיבות:
א. כל מהותה של מצוה משמעה "ציווי", וא"כ איך יכולה להיות מצוה בלי ציווי?
ב. ואם נימא, שאכן זה לא ציווי, אלא רק מקבלים שכר של מצוה, מה המשמעות של זה? וכי בגלל שעשיתי מעשה כלשהו בהתנדבות ואני מקבל על זה שכר כאילו עשיתי מצוה, אז זה הופך את זה לאיזשהו גדר שמשמע ממנו שהצלחתי לקיים מצוה בלי שנצטוותי בה? הרי בסה"כ קיבלתי שכר דומה
ג. ועוד, האם יעלה על הדעת שכל מתנדב זוקף לעצמו מצוות קיומיות? דא"כ אשה המקיימת מצוות עשה שהז"ג גם עושה "מצוות קיומיות", וזה לא שמענו מעולם.
ד. ואם נימא, שיש איזשהו רצון ה' שאנחנו צריכים לגלות ולקיים, אך אין על זה ציווי פרטני, ולכן זה נקרא "קיומית". הלא גם בזה נצטווינו ואין זה קיומית אלא חיובית, כדאיתא ברמב"ן ב"קדושים תהיו" וב"עשית הישר והטוב".
ה.ומש"כ בשם הגר"ש פישר שליט"א גם זה צריך תלמוד, וכי מה עוזר לי שמרחיב את מצוות מצה מעבר למה שנצטווה? וכי בגלל סמיכות המועדים לליל הסדר בגלל זה נבין יותר "קיום" מצוה שבעצם איננה ציווי? ואדרבה הייתי מקשה על כך: ומה עם בל תוסיף?

הגזמנו לא?, בכלל העניין של ההרחבה, אינו משהו אישי אלא של התורה, והכוונה שהתורה רצתה שיזכיר את יציאת מצרים ע"י אכילת מצה, וציותה בחיוב ביום הראשון ואסרה חמץ בשאר הימים, וכך גם אדם אוכל מצה ובכך מזכיר את יציאת מצרים, אמנם אין זה מצווה ממש מחויבת, אבל יש כאן המשכות מפאת הקיום, וגם איסור שיוצר מסגרת לקיום זה. אני חושב שדבריו של הגר"ש פישר מסתברים מאד, ואגב זו אחת מהדוגמאות הבודדות שיש אפשרות לראות מצווה קיומית, ואגב המנ"ח גם מדבר על סוכה בהקשר לכך, וכנראה הוא זה שטבע את המילה הזו כמו שכתבו כאן לעיל.

בוודאי שהגזמנו ו"חטאנו" ב"בבל תוסיף"...וכל זה רק כדי לחדד את השאלה.
וכאן הבן ממשיך ושואל את הכותבים שליט"א:
האם אין חילוק ברור בין מי שממשיך ואוכל עוד כזיתים בליל הסדר לבין מי שאוכל מצה בחוה"מ פסח?
כי במי שאוכל עוד כזיתים בליל הסדר, אפשר לומר אולי שהכזית הראשון הוא רק שיעור מינימום, ואילו המצוה היא "אכילה" וא"כ ככל שיאכל עוד ימשיך ויקיים את מצות האכילה.
וכל זה מוגבל בזמן - עד חצות. וכי מי שממשיך ואוכל אחר חצות ממשיך ומקיים מצות אכילה של ליל הסדר?
ועל כולנה: עדיין לא נתבאר לן בלשון ברורה ופשוטה עד כמה שניתן (ולנסות עם כמה שפחות הגדרות "למדניות מאד" שאולי מאפילות על ההבנה העמוקה בזה) - מה משמעותו של "קיום מצוה" שלא נצטוויתי בה. האם זה לגבי ה"שכר"? האם זה דומה לנשים במצות עשה שהז"ג, שמחייבות עצמן? (וכל זה קשה מאד להולמו - כפי שכבר שאלתי לעייל מיניה)
ומה שהזכירו כאן מהמנחת חינוך בענין סוכה, וגם בענין ה"איסור שעושה מסגרת לקיום" (ע"ד המנח"ח בסוכה) הלא גם זה גדר קשה מאד וכפי שכבר האריכו למעניתם גדולי רה"י בזה ובבא.

לא זכיתי כנראה להכיר לשמוע את הראשי ישיבות של בזה ובבא, אני מסכים שיש כאן קושי מסוים בהגדרה, אני מסכים שזה לא דומה לאינו מצווה ועושה, לא רלבנטי החילוק בין ליל הסדר לכל החג אנחנו לא עוסקים כעת בפרטים של מצווה ספציפית, ונכון יש הבדל בכל ימי הפסח האיסור מככב בראש, שכר בוודאי יקבל, מה שיש בעיה עם הלשון מצוה מה זה קורס ללשון העברית, יש דברים שיכולים להתגלגל ממצווה לקיום.

ובסופו של דבר העיקר, הרעיון הוא פשוט התורה רצתה שתזכור משהו, היא חייבה אותך בתחילה ואח"כ יצרה מסגרת שאינה מחייבת כ"כ אבל היא נמשכת מכך והיא בכללה, מה כ"כ קשה בזה, זה מתקבל על הלב, וכמובן הדוגמ' של כיבוד אב ואם וכדו' כך הם גם כן.

[אליהו בן עמרם]

ובסופו של דבר העיקר, הרעיון הוא פשוט התורה רצתה שתזכור משהו, היא חייבה אותך בתחילה ואח"כ יצרה מסגרת שאינה מחייבת כ"כ אבל היא נמשכת מכך והיא בכללה, מה כ"כ קשה בזה, זה מתקבל על הלב, וכמובן הדוגמ' של כיבוד אב ואם וכדו' כך הם גם כן.

הדברים של מר שליט"א מזכירים לי משום מה את המצוה "להיות נימול" שבגללה שמח דוד ע"ה בבית המרחץ.
אך שם לכאורה הביאור הוא שזה נמשך מה"עשיה" הראשונה, אך כאן הלא ה"קיום" נשען על "עשיות" חדשות שאף אחד לא ציוה.
ולקשור אותם למצוה הראשונה שכן נתחייבתי בה, זה עדיין קשה?
ועוד, הלא יש הבדל בין המצוה הראשונה לדבריך שהיא קשורה דווקא בזכירת יצא"מ, ואילו חוה"מ זו מצוה שאיננה קשורה לזה בדוקא, והראיה, שלא מקיים מצוה קיומית אם ימשיך לספר ביצא"מ גם בחוה"מ. וא"כ, עוד יותר קשה: איך ממשיכים לקיים ציווי למחצה ולשליש...

[פרי יהושע]

ובסופו של דבר העיקר, הרעיון הוא פשוט התורה רצתה שתזכור משהו, היא חייבה אותך בתחילה ואח"כ יצרה מסגרת שאינה מחייבת כ"כ אבל היא נמשכת מכך והיא בכללה, מה כ"כ קשה בזה, זה מתקבל על הלב, וכמובן הדוגמ' של כיבוד אב ואם וכדו' כך הם גם כן.

הדברים של מר שליט"א מזכירים לי משום מה את המצוה "להיות נימול" שבגללה שמח דוד ע"ה בבית המרחץ.
אך שם לכאורה הביאור הוא שזה נמשך מה"עשיה" הראשונה, אך כאן הלא ה"קיום" נשען על "עשיות" חדשות שאף אחד לא ציוה.
ולקשור אותם למצוה הראשונה שכן נתחייבתי בה, זה עדיין קשה?
ועוד, הלא יש הבדל בין המצוה הראשונה לדבריך שהיא קשורה דווקא בזכירת יצא"מ, ואילו חוה"מ זו מצוה שאיננה קשורה לזה בדוקא, והראיה, שלא מקיים מצוה קיומית אם ימשיך לספר ביצא"מ גם בחוה"מ. וא"כ, עוד יותר קשה: איך ממשיכים לקיים ציווי למחצה ולשליש...

עירוב פרשיות קא חזינן הכא, מה עניין להיות נימול שאינו אלא לכל היותר קיום פסיבי לקיום אקטיבי, ואף מר נחית להכי, אלא שפשוט שיש קיום במעשה לרצון ה' המתגלה בתורה ונחשב מעין רשות, לא אמרתי שהמצווה בהמשך של מצה לא קשורה לזכירת יצי"מ בודאי שכן, זה הלא פשוטו של מקרא בפרט ביחס לחוה"מ, [ביחס לליל ראשון יש אומרים שהיא מצווה נפרדת המלווה בבסיסה את אכילת הקרבן זכר לדבר מנחת תודה כמש"כ מהרש"א על מתני' דכל שלא אמר שלושה דברים ואכמ"ל], לספר ביצי"מ בחול המועד אינו שייך כיון שהמצווה לשבח בלילה שיצאנו ולהרגיש כאילו יצאנו, ואינו דומה לאכילה ששבעה ימים הוא לחקוק בראש כמש"כ הר"מ במו"נ.
בסופו של דבר איני מבין מה העיקשות הזו, זה נראה דברים טבעים ופשוטים וגם מקובלים מאד, אבל מו"מ כדרכה של תורה ופטפוטי דאו' הטבין מאד בוודאי יש כאן.

[סגי נהור]

הקושיא מובנת מאוד, אבל יש בוודאי מצוות רבות שמתפרשות אצל עמא דבר כקיומיות. לדוגמא - מצות צדקה. אמנם בהלכה יש בזה שיעורים, ומכל מקום, האם לא בכל פעם שנותנים צדקה מקיימים מצוה? ובפרט ע"פ מה שכתבו ראשונים (רמב"ם בפיה"מ ועוד) שעדיף לתת אלף זוז באלף נתינות נפרדות מלתת נתינה אחת של אלף זוז.

האם לדוגמא רופא שמציל נפשות אינו מקיים מצוה? ואעפ"כ אין חיוב על כל אדם להעשות רופא, וגם אין חיוב על כל רופא להיות כל היום בבית החולים לעסוק בהצלת נפשות. ומי מקימי ארגונים שונים של הצלת נפשות או מייסדי גמ"חים וארגוני חסד, לכאורה פשוט שלא היה עליהם חיוב, ומאידך ברור שהם מקיימים מצוה. ועד"ז אלו שעוסקים בקירוב אחב"י לצור מחצבתם.

ויש לדון בכל זה.

[מאת הלוי]

לכאו' אחד שמניח תפילין ולובש ציצית וממשיך להניחם וללובשם אחרי ההנחה והלבישה הראשונית ממשיך לקיים מצוה על אף שאינו חייב והמשך זה הוא מצוה קיומית. (ע"פ קושיית התוס' לגבי עוסק במצוה שמי שיש לו תפילין בידיו וציצית בבגדו.)

[אב בבינה]

קצת דוגמאות למצוות קיומית:
זה רשימה שכתבתי פעם בלי עיון הראוי בכל אחד, ורק מראה מקום אני לך, וישמע חכם ויוסף לקח


1. מצה כל ז' לדעת הגר"א.
2. לה יטמא, מח' ר"י ור"ע ריש סוטה, ועי"ש בתוס'
3. לעולם בהם תעבודו, כנ"ל.
4. שחיטה
5. המשך סיפור יצ"מ
6. מלחמת רשות, כמבואר בסוטה מד
7. מצות זה קלי
8. ציצין שאינם מעכבים את המילה
9. מין כנף מצבע הבגד בציצית לדעת הערוגת הבשם
10. להרוג גואל הדם, מח' תנאים
11. מצוות כיבוד אב כשמחל האב, א"נ כיבוד משל בן למ"ד משל אב
12. תפילין כל היום - ריטב"א בשבת סוגיא דאלישע בעל כנפיים
13. פריה ורביה לאחר בן ובת
14. ביאה שניה ביבום, תוס' רא"ש יבמות ח:
15. כל רגע בסוכה כשאינו אוכל
16. לולב כל היום כמנהג אנשי ירושלים עי' תוס' סוכה לט.
17. תלמוד תורה יותר מק"ש שחרית וערבית
18. מצות ישוב א"י לדעת האג"מ, ויש בזה גם מהריט"ץ.
19. י"א מצות תכלת משום שאינו מעכב, וליתא לדבריהם כל עיקר.
20. נשים בכל מצות עשה שהזמן גרמא.
21. וראיתם אותו לדעת החרדים.
22. קדושים תהיו לדעת הרמב"ן?
23. לאכול פירות שביעית לדעת הרמב"ן ע"פ המגילת אסתר
24. יבום כיון שאפשר בחליצה
25. פדיון חמור כיון שאפשר בעריפה
26. השב תשיבם קודם שהגביה, עי' נמוק"י בב"מ ל
27. תפילה יותר מפעם א' ביום לדעת הרמב"ם
28. כמה דיני לכתחילה בקדשים שלא שינה עליו הכתוב לעכב, אמנם רובם הם חובה
29. כמה דיני חסד ובין אדם לחבירו, כגון ליתן בחינם ולא להשכיר
30. נשים סומכות רשות
31. עצות, עי' שו"ע חו"מ צז א בביהגר"א
32. רפואה, יש נידון אם רשות

[ישא ברכה]

בעזר בורא עולם

הרב אבי הבינה,

יש"כ על הליקוט היפה. אולי תכתוב מה ההגדרה אותה מצאת בכל הדוגמאות האלו??

[אב בבינה]

בעזר בורא עולם

הרב אבי הבינה,

יש"כ על הליקוט היפה. אולי תכתוב מה ההגדרה אותה מצאת בכל הדוגמאות האלו??

רובם הוא שיש חלק ממצוה דאורייתא שאינו מצווה לעשות, על אף שהוא מן התורה.

[שומע ומשמיע]

קצת דוגמאות למצוות קיומית:
זה רשימה שכתבתי פעם בלי עיון הראוי בכל אחד, ורק מראה מקום אני לך, וישמע חכם ויוסף לקח

יש"כ על הרשימה המעניינת. כמובן שיש להתווכח בתוקף על חלק ניכר מהדברים, אבל אני מבין שגם הכותב לא התכוון להגיד שהכל אותו דבר.
על שני דברים חשוב לי להגיב.
זה קלי ואנוהו- מרש"י ריש לולב הגזול נראה שלעולם זו מצווה חיובית, אלא שבעלמא אין גדר ברור שאפשר לחייב.
קדושים תהיו לדעת הרמב"ן- מה זה שייך כלל לרשימה? [באותה מידה אפשר לצרף את 'והלכת בדרכיו'].

[אב בבינה]

קצת דוגמאות למצוות קיומית:
זה רשימה שכתבתי פעם בלי עיון הראוי בכל אחד, ורק מראה מקום אני לך, וישמע חכם ויוסף לקח

יש"כ על הרשימה המעניינת. כמובן שיש להתווכח בתוקף על חלק ניכר מהדברים, אבל אני מבין שגם הכותב לא התכוון להגיד שהכל אותו דבר.
על שני דברים חשוב לי להגיב.
זה קלי ואנוהו- מרש"י ריש לולב הגזול נראה שלעולם זו מצווה חיובית, אלא שבעלמא אין גדר ברור שאפשר לחייב.
קדושים תהיו לדעת הרמב"ן- מה זה שייך כלל לרשימה? [באותה מידה אפשר לצרף את 'והלכת בדרכיו'].

אה"נ שיש חלקי מצוות זה קלי שהם לעיכובא [ולא רק בד' מינים, אלא גם במנחות מצינו כזה דבר]. אמנם כל הענין של ב"ק ט: ושבת קלג: הוא למצוה מן המובחר,

ובענין קדושים תהיו, כנראה התכוונתי לכל מידת חסידיות שיש להם מקור מה"ת, על אף שאינם חובה.

[אב בבינה]

ובענין ישוב א"י הנה לך מה שכתבתי מקור מן הגמ' [לא מוגה]:

קידושין לא: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה אמרה לי' בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר לי' מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ, א''ל אסור. לקראת אמא מהו, א''ל איני יודע. אתרח פורתא, הדר אתא אמר ליה, אסי נתרצית לצאת המקום יחזירך לשלום, אתא לקמיה דרבי אלעזר א''ל חס ושלום דלמא מירתח רתח, א''ל מאי אמר לך אמר ליה המקום יחזירך לשלום, אמר ליה ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך, אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי".
על פי פשטות דברי הגמ' מבואר שרב אסי הגיע לא"י לברוח מאמו וכששמע שאמו מגיע רצה לצאת לקראתה – כלומר לקיים מצות כיבוד אם – ושאל לר' יוחנן אם מותר לצאת ובתחילה לא הישב, ולבסוף והשיב שהמקום יחזירך לשלום, כלומר שמותר לצאת, וזה ברכה ולא קללה, וע"כ לא רתח ביה ר' יוחנן. כן הוא דרך הכי פשוט להבין הגמ' ומה שהשיב לו ר' יוחנן דמותר לצאת לחו"ל הוא מקור גדול שמלבד שמותר לצאת מא"י למצות לישא אישה וללמוד תורה, ה"ה שמותר לצורך כיבוד אב ואם, וכ"כ המאירי על הגמ' שם להלכה למעשה, וכ"כ בתשובת תשב"ץ חלק ג סי' רפח ומובא בשערי צדק להחיי אדם שער משפטי הארץ בינת אדם פרק יא סעיף ג עי"ש.
ואמנם קשה על דרך זו למה חשש כלל שר' יוחנן כעס עליו, וכי יעלה על הדעת שמי שרוצה לישא אשה והוא בא"י ושואל את רבו מהו לילך לחו"ל שיכעוס רבו עליו, וגם יש לעיין למה באמת לא השיב לו ר' יוחנן מיד, וגם למה השמיט הרמב"ם היתר זה לצאת מא"י משום מצות כיבוד אב.
הנה הם דברי רש"י בסוגיא שם: "נתרצית לצאת. סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל: יחזירך לשלום. עד מקומך" הרי שלמד שר' יוחנן הבין דברי רב אסי שרצה לחזור לבבל לעולם ועד, ועל זה ברכו שיחזירך המקום לבבך בשלום. הנה לפי פירוש זה מובן יותר הצד שכעס ר' יוחנן, על שעזב את אר"י לגמרי, אלא שעומדת נגדינו תמיה כפולה ומכופלת, והוא למה באמת השיב לו ר' יוחנן שמותר לחזור לבבל שלא ע"מ לחזור, הלא אסור לצאת מא"י לחו"ל, ואפי' הג' דברים שהביא הרמב"ם אינם אלא אם דעתו לחזור כמו שמפורש בדבריו שם, וצע"ג.
וראיתי במהרי"ט בחידושיו לקידושין שהעיר בזה קצת, ומשום הכי רצה ללמוד הסוגיא ע"פ הירושלמי דרב אסי כהן היה, וכל השאילה היה בענין טומאת ארץ העמים כו' עי"ש, ואמנם אנכי לא הבנתי מה תיקן בתירוצו, הלא אף אם רב אסי כהן והנידון הוא משום טומאה, עדיין בכלל מאתים מנה, והיינו מלבד איסור טומאה עדיין יש סתם האיסור לצאת מא"י שאסור אף לזר וכ"ש לכהן, ולכן אפי' היה לו היתר משום כיבוד אב להקל על טומאת ארץ העמים, עדיין צ"ע איך התיר לו רבי יוחנן לעזוב את הארץ מטעם מצוות ישוב.
ומוכרחים אנו לומר איזה חילוק, ולענ"ד יש לומר שאם נקטינן שמצות ישוב הארץ הוא מצוה קיומית, אז צ"ע למה אסור לצאת מא"י לחו"ל, וכי אסור לבטל מצוה קיומית. וע"כ צ"ל שיש איזה דין נפרד שעל יושבי ארץ ישראל לבד מוטל שלא להפקיע את עצמם בחינם מהמצב של קיום מצוה זו, ואם אמנם במקום צורך גדול גדון לישא אשה כו', מותר. אבל כיון שמותר לגור בכל העולם כולו, לכאו' דין זה לא מוטל על בן חו"ל. ואם כנים אנו בזה, פשוט שמי שעלה לא"י על מנת לחזור, אין א"י בית כלא לו, והלא מצוה איכא לבקר הארץ ג' פעמים בשנה, וממילא מותר לו לחזור. וא"כ נמצא שאיסור יציאה תלוי כולו אם הוא בן א"י או בן חו"ל, ועם זה ניתן להבין את דברי הגמ'. דהנה רב אסי היה לו סיבה אחת בלבד לעלות לא"י והוא משום אמו, ואז שאל לר' יוחנן מהו לצאת ולא פירש שום סיבה, כמובן א"ל אסור, ושוב שאלו "לקראת אמו מהו" ועל זה לא השיבו ר"י, וכאן היה הענין שלא הבינו זה את זה, דרב אסי שאל לקראת אמו כלומר לקיים מצות כיבוד מהו, ור"י הבין שהוא שאל שרוצה לחזור לחו"ל ותלה טעם בדבריו שמעולם לא נקבע להיות כבן א"י כיון שלא בא אלא משום אמו, וכשאמו נמצאית בארץ נמצא שכל עליותו לא"י היה טעות מעיקרא, וע"ז השיב לו ר"י שנתרצית לצאת המקום יחזירך למקומך בשלום, כלומר שמעולם לא חלה עליו שם בן א"י ומותר לצאת.
וכ"ז הוא בשיטת רש"י והרמב"ם, ומצאתי סמוכים גדול לזה, דאיתא בגיטין עו: "והא אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ" ופי' רש"י "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי. בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם: שאסור. לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ" הרי מפורש שמותר לבן חו"ל לצאת מא"י וכל הדין מוטל רק על תושבי א"י. וכעי"ז מצאתי בדברי הריטב"א בגיטין שם וז"ל "פי' דרבנן דארץ ישראל מלוין לחבריהם בני מדינת הים שבאו ללמוד בא"י, ולהם היה מותר לשוב לבתיהם, אבל אל בני ארץ ישראל היה אסור להם לצאת מן הארץ אל חו"ל, ולפיכך לא היו מלוין אותן אלא עד עכו" ומפורש שלא היה ביטל עשה זה שגרו בחו"ל, ואם ישוב הארץ הוא מצוה חיובית אין סברא לחלק ביניהם, רק יצטרך לומר שכל תושבי חו"ל ביטלו עשה, ונמצא שמעשה לפנינו הוא כמעשה דר"מ ואחר לענין תחום שבת...
ומזה מובן נמי זה שהשמיט הרמב"ם דין יציאה לצורך כיבוד אב ואם, דהדבר לא מבואר בשום גמ', רק כן היה שאלת רב אסי, אלא שלעולם לא השיב לו ר' יוחנן על זה, שר' יוחנן הבין בדבריו שרצה לחזור לבבל לגמרי, והכל עולה יפה וכפתור ופרח. ואף שאולי אין כל דברינו מוכרחים מצד הגמ', אבל עיינתי בזה הרבה ולא עלה במצודתי שום דרך אחרת ליישב שיטת רש"י שם, והוא עולה יפה עם רש"י בגיטין, ועפ"ז מובן נמי השמטת הרמב"ם.

[פרי יהושע]

קצת דוגמאות למצוות קיומית:
זה רשימה שכתבתי פעם בלי עיון הראוי בכל אחד, ורק מראה מקום אני לך, וישמע חכם ויוסף לקח


1. מצה כל ז' לדעת הגר"א.
2. לה יטמא, מח' ר"י ור"ע ריש סוטה, ועי"ש בתוס'
3. לעולם בהם תעבודו, כנ"ל.
4. שחיטה מצוה מותנית
5. המשך סיפור יצ"מ
6. מלחמת רשות, כמבואר בסוטה מד
7. מצות זה קלי
8. ציצין שאינם מעכבים את המילה
9. מין כנף מצבע הבגד בציצית לדעת הערוגת הבשם לא ברור הכוונה
10. להרוג גואל הדם, מח' תנאיםמנ"ל? אולי למ"ד מצווה הוא חיוב
11. מצוות כיבוד אב כשמחל האב, א"נ כיבוד משל בן למ"ד משל אב
12. תפילין כל היום - ריטב"א בשבת סוגיא דאלישע בעל כנפיים
13. פריה ורביה לאחר בן ובת
14. ביאה שניה ביבום, תוס' רא"ש יבמות ח:
15. כל רגע בסוכה כשאינו אוכל
16. לולב כל היום כמנהג אנשי ירושלים עי' תוס' סוכה לט.נראה לכא' יותר חיבוב ולא מצוה ממש
17. תלמוד תורה יותר מק"ש שחרית וערביתוהגית עד כמה שיכול הוא חיוב גמור ועי' או"ש ת"ת
18. מצות ישוב א"י לדעת האג"מ, ויש בזה גם מהריט"ץ.
19. י"א מצות תכלת משום שאינו מעכב, וליתא לדבריהם כל עיקר.
20. נשים בכל מצות עשה שהזמן גרמא.אינו מצווה ועושה
21. וראיתם אותו לדעת החרדים.
22. קדושים תהיו לדעת הרמב"ן?
23. לאכול פירות שביעית לדעת הרמב"ן ע"פ המגילת אסתר
24. יבום כיון שאפשר בחליצההעיקר יבום (כשמכוון לשם מצוה)והוא חיוב
25. פדיון חמור כיון שאפשר בעריפה
26. השב תשיבם קודם שהגביה, עי' נמוק"י בב"מ ללא מובן!
27. תפילה יותר מפעם א' ביום לדעת הרמב"ם
28. כמה דיני לכתחילה בקדשים שלא שינה עליו הכתוב לעכב, אמנם רובם הם חובה
29. כמה דיני חסד ובין אדם לחבירו, כגון ליתן בחינם ולא להשכיר
30. נשים סומכות רשות?
31. עצות, עי' שו"ע חו"מ צז א בביהגר"א
32. רפואה, יש נידון אם רשות

[פרי יהושע]

ובענין ישוב א"י הנה לך מה שכתבתי מקור מן הגמ' [לא מוגה]:

ואם כנים אנו בזה, פשוט שמי שעלה לא"י על מנת לחזור, אין א"י בית כלא לו,

למה שיהיה בית כלא לו, הלא ביתו בחו"ל ומה גרע מכל אחד שרשאי לצאת מחו"ל לסחורה?.

[לעומקו של דבר]

כבר כתבו את זה אבל אסכם בקצרה,
שבפשטות גם אם יישוב א"י היא מצווה קיומית, אבל לדרים בה הרי אסור לצאת,
וזה כנראה מפני שכאשר נמצאים בארץ המצווה היא כבר חיובית - כמו למי שלובש בגד של ד' כנפות.
וזה קרוב מאוד לציצית כמו (השיטה הידועה שמביא) המרדכי, כי מי שכבר גר בארץ אותו חייבו במצווה כמו מי שכבר לובש ד' כנפות שחייבו אותו במצווה.
(והאג"מ לא מאריך וכתב שהארכתי בחידושי).

====

אגב, לגבי סוכה יש הגדרה נפלאה של הגרשז"א,
שנכון ששאר דברים מלבד אכילת קבע ושינה מותר לעשותם חוץ לסוכה, וזה מפני כעין תדורו,
אבל לעולם כאשר נמצאים בסוכה ועושים זאת יש בזה קיום מצווה ממש, וזה מפני שסוף סוף גם שאר הדברים (כאכילת עראי) יש בהם מעשה דיורין, רק שסו"ס מכיוון שלפעמים עושים אותם גם מחוץ לבית, הרי שבגלל כעין תדורו מותר לעשות אותם מחוץ לסוכה.
ונפקא מינה, שאם נמצאים ליד הסוכה ורוצים לשתות או לאכול עראי, חייבים להיכנס לסוכה כי אם היה נמצא ליד הבית היה נכנס אליו במקרה כזה ושוב אין את הפטור של כעין תדורו.

[אוצר החכמה]

מלבד יישוב ארץ ישראל שזה הנידון. איזה מצווה היא מצווה קיומית?

מוזכרות כאן מצוות שיש להם שיעור או זמן חיוב ומעבר לזה אינו חובה.
מוזכרות כאן מצוות שהן חובה על חלק מהציבור וממילא קיומית על הפטור (נשים במצ"ע שהזמ"ג)
מוזכרים דברים שהם רשות כמו לה יטמא. (זה לא מצווה קיומית זה רשות)

אבל איפה יש מצווה שכל המצווה היא קיומית?

[אוצר החכמה]

ובענין ישוב א"י הנה לך מה שכתבתי מקור מן הגמ' [לא מוגה]:

ואם כנים אנו בזה, פשוט שמי שעלה לא"י על מנת לחזור, אין א"י בית כלא לו,

למה שיהיה בית כלא לו, הלא ביתו בחו"ל ומה גרע מכל אחד שרשאי לצאת מחו"ל לסחורה?.

אבל אסור לצאת לסחורה ע"מ להשתקע וכאן רוצה לשוב לחו"ל לשכון שם.

[אליהו בן עמרם]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

[ישא ברכה]

מלבד יישוב ארץ ישראל שזה הנידון. איזה מצווה היא מצווה קיומית?

מוזכרות כאן מצוות שיש להם שיעור או זמן חיוב ומעבר לזה אינו חובה.
מוזכרות כאן מצוות שהן חובה על חלק מהציבור וממילא קיומית על הפטור (נשים במצ"ע שהזמ"ג)
מוזכרים דברים שהם רשות כמו לה יטמא. (זה לא מצווה קיומית זה רשות)

אבל איפה יש מצווה שכל המצווה היא קיומית?

מה שבאמת אומר שאין כזו הגדרה, וזה שיבוש. ועל מצות ישוב א"י צריך לומר או שזה מצוה ואז זה חיוב או שזה לא מצוה אלא ענין גדול ועושה נח"ר לבורא עולם.
ומסתבר לומר שאין חיוב מסוים לעלות לאר"י.

א. יתכן מאד שבדר"כ החיוב הוא הרבה יותר מחומש, (שהרי האדם מפסיד פרנסתו או ענינים אחרים חשובים), ולכן זה חיוב כמעט לא מעשי.
ב. כנ"ל למי שעובד את ה', והעלייה יכולה לגרום לזעזועים גדולים.
ג. יתכן שיש חובה כללית על העם ולא על היחיד (דלא כהרמב"ן). והחובה כיום כעם אין מחמת שלא יעלו בחומה.
ד. וכמובן דעת הרמב"ם הידועה.

[אליהו בן עמרם]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

ואם כנים הדברים שעשית סוכה היא קיומית לדעת הירושלמי. א"כ יצא לנו דבר חידוש, שמברכין גם על קיומית

[פרי יהושע]

כבר כתבו את זה אבל אסכם בקצרה,
שבפשטות גם אם יישוב א"י היא מצווה קיומית, אבל לדרים בה הרי אסור לצאת,
וזה כנראה מפני שכאשר נמצאים בארץ המצווה היא כבר חיובית - כמו למי שלובש בגד של ד' כנפות.
וזה קרוב מאוד לציצית כמו (השיטה הידועה שמביא) המרדכי, כי מי שכבר גר בארץ אותו חייבו במצווה כמו מי שכבר לובש ד' כנפות שחייבו אותו במצווה.
(והאג"מ לא מאריך וכתב שהארכתי בחידושי).

====

אגב, לגבי סוכה יש הגדרה נפלאה של הגרשז"א,
שנכון ששאר דברים מלבד אכילת קבע ושינה מותר לעשותם חוץ לסוכה, וזה מפני כעין תדורו,
אבל לעולם כאשר נמצאים בסוכה ועושים זאת יש בזה קיום מצווה ממש, וזה מפני שסוף סוף גם שאר הדברים (כאכילת עראי) יש בהם מעשה דיורין, רק שסו"ס מכיוון שלפעמים עושים אותם גם מחוץ לבית, הרי שבגלל כעין תדורו מותר לעשות אותם מחוץ לסוכה.
ונפקא מינה, שאם נמצאים ליד הסוכה ורוצים לשתות או לאכול עראי, חייבים להיכנס לסוכה כי אם היה נמצא ליד הבית היה נכנס אליו במקרה כזה ושוב אין את הפטור של כעין תדורו.

לעניין האחרון בשו"ת מהר"ח או"ז כתב שמותר לאכול בגגות אם הדרך כך תמיד, והיינו לפי העניין, מהגרש"ז אומרים שהקפדה לא לשתות מחוץ לסוכה כשלא נמצא ליד הסוכה היא אפי' פגיעה בכעין תדורו, וגם ביטול עונג יו"ט, כ"ז ידוע למדי.

[פרי יהושע]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

לא צריך דווקא המשך צריך שיה שורש חיוב לדעתו כך נראה לי.

[אליהו בן עמרם]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

לא צריך דווקא המשך צריך שיה שורש חיוב לדעתו כך נראה לי.

וזה קשה מאד משני פנים:
א. מה עוזר שורש חיוב? מילא בנוסח שדיברנו בו עד עתה, שהוא סוג של המשך החיוב - ניחא.
ב. וגם א"נ הכי, ל"עשית סוכה" אין שורש חיוב!!! ולא תימא דשורשו "ישיבת סוכה" כי אין הדעת סובלתו...

[אליהו בן עמרם]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

לא צריך דווקא המשך צריך שיה שורש חיוב לדעתו כך נראה לי.

משתיקת מר שליט"א אני מבין שמסכים שהיא קיומית. וא"כ נתחדשה לנו "ברכת המצוות" לקיומית טהורה (ולא רק למותנית)

[פרי יהושע]

נראה אולי להוסיף על רשימתו של האב שליטא דלעייל
לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית אם עשה
אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית
אך אם זה קיומית מכאן תהיה קושיא לכאורה על יסוד הגרש פישר שליטא כי אין זה המשך למצוה חיובית כמצה בחול המועד

לא צריך דווקא המשך צריך שיהיה שורש חיוב לדעתו כך נראה לי.

משתיקת מר שליט"א אני מבין שמסכים שהיא קיומית. וא"כ נתחדשה לנו "ברכת המצוות" לקיומית טהורה (ולא רק למותנית)

אמת נכון הדבר פלאי פלאות.