והב"י בסי' קיב כ' בזה ואפשר שהוא ברייתא או תוספתא....אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן. כיצד לא ישתה אדם במסיבה של עכו"ם, ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל מותר...
ועי' יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב יצחק בריה דרב משרשיא.עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו
עתניאל בן קנז כתב:מצוה להסתכל על הציצית
ב'חרדים' (מ"ע פ"ב) "מצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום - להסתכל בציצית, דכתיב (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם כו'', ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה, ממנין תרי"ג לסמ"ק ורשב"ץ". [ומקורו מדברי חז"ל (מדרש תהלים לה, ב) המפרט את המצוות הנעשות בכל האברים - " ... בעיני אני מקיים 'וראיתם אותו' ..."].
לכן אני אומר שמצות תמחוי וקופה הוא כמו מצות חובה ואין לבטל ואפי' בעיר שרובה עניים. ונראה לי שעיקר מצוה זו בארץ דכתיב פתח תפתח את ידיך לאחיך ולעניך ולאביונך בארצך ואע"פ שהצדקה חובת הגוף ונוהגת בארץ ובחו"ל, מ"מ תמחוי וקופה צריכים מינוי מב"ד עיקרם בארץ
ה' הוא המלך כתב:מצווה לנטוע עץ בארץ ישראל,
כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח ועד אחד לא יענה בנפש למות:
ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת:
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן:
ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו:
ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל:
שומר מצווה כתב:ה' הוא המלך כתב:מצווה לנטוע עץ בארץ ישראל,
האם יש מצווה גם באילני סרק משום שלעתיד הם יטענו פירות כמובא בגמ'?
עושה חדשות כתב:מצוה לאהוב את הבן! ז"ל הרמב"ן בהשג' לסהמ"צ שורש ה:
כגון ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה על דרכו של הרב אינו אלא טעם למה שקדם כי רעה גדולה היא שהיא אשת בנך שהוא חייב בכבודך ואתה מתחייב באהבתו ואין ראוי שתגלה ערותה.
(ואולי מצוות ואהבת היא על כל אדם כפי דרגת הקירבה, וכגון דאסור לקדש אשה עד שיראנה שלא תתגנה וילפי' ליה מואהבת לריעך, וממילא דיש חיוב על אהבת הבן יותר משאר אדם). ועכ"פ זוהי לכאו' המצווה הראשונה של האב עם הבן.
עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:ז"ל ספר חרדים מ"ע פ"א:
אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית' קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה
ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.
ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ"ש ועבדתם את ה', ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו, וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא"כ ע"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום.
איש בער כתב:עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:ז"ל ספר חרדים מ"ע פ"א:
אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית' קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה
ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.
לענין זה ראוי לציין למש"כ הכס"מ לפרש מה שפסק הרמב"ם: מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר וכו'ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ"ש ועבדתם את ה', ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו, וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא"כ ע"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום.
עושה חדשות כתב:והנה ביחזקאל פ"כ מבו' שהגאולה ממצרים שנעשתה בפרסום גדול לעיני הגויים, היא עצמה טעם לכך שהקב"ה לא יעזוב את עם ישראל לעולםוהאריך בזה הנתיבות בהגדש"פ, עי"ש.בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם - וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם - וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם
ויש לשייך לזה גם את ד' הבית הלוי על הפס' ואנכי אעלך גם עלה (ויגש מו-ג) דזוהי ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל, ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, ואנכי אעלך גם עלה, כשאהיה מעלה אותך אז ע"י עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגוים ויהיה עליה לכבודי וכו' עי"ש.
ואתנפל לפני י"י את ארבעים היום וגו' ואתפלל אל י"י ואומר וגו' - מי האיש החכם יתן לב ויבן למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים יום? וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר לומר כשנפלתי לפני י"י ארבעים יום כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר, ולא היה צריך לחזור ולכפול כדי להודיע לישראל, בלשון זה התפללתי? אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפלות הנביאים. אמר להם משה לא תועיל לכם תפלה בארץ ישראל. כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי זכור לעבדיך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת י"י להביאם, ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות מבלתי יכולת י"י, אלא יאמרו הגוים, ישראל חטאו לו, כמו שמפורש באתם נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה י"י ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית י"י אלהי אבותם וגו' ויתשם י"י מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה
איש_ספר כתב: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... t=&pgnum=2
כאן הבטיח המחבר קונטרס שלם של מצוות שלא התבארו בפוסקים, אבל כנראה לא נדפס.
אם איסורים בכלל. יש כמדומה חיבור של ר' ישעיה פיק על איסורים מהתלמוד שלא נזכרו בדברי הפוסקים.
שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו ... מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.
עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:מצוות "לכלב תשליכון אותו".
זה לגבי טריפה.
ולגבי נבילה, דכתיב בקרא למוכרה לנכרי או ליתנה לגר, גם זה בפשטות איננו מצוה, אבל הגמ' ביומא דנה בזה לאו הניתק לעשה.
ולהדיא מצינו בתש' המפורסמת של הר"י בן פלט שהובאה בראש', שהוא דן שם על איזה מצוות מברכים ועל איזה לא, ומה הכלל בזה, ובתוך הדברים הוא כותב:
"הכי אסתברא לן דהני מצות עשה דלא מברכינן עלייהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אף על גב דמצות עשה היא דכתיב (דברים א טז) ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדד' מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל, והוא הדין לעזיבה ופריקה. והשמטת כספים. וקרקעות. ושלוח עבדים והענקתן. ועמידה מפני הרב ומורא. וכבוד אב ואם. ונתינת צדקה לעני. והלואת אביון. והשבת גזלה. וחזרת רבית. והשבת אבדה. ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. ונתינת מעשר עני. ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה. ובקור חולים. ונחמת אבלים. ולוית המת. והכנסת חתן וכלה לחופה. ועריפת פטר חמור. והשבת העבוט. ונתינת נבלה לגר. ומכירתה לנכרי. ושריפת נותר. ושלוח הקן. אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים וכו' ואיכא נמי דלא מברכינן עלייהו משום דתלוי בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מההיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו. כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי".
אולי זה מהווה מקור לגזילה על זכויות יוצרים? ואמנם בגמ' מבו' שזה מעלה דמביא גאולה וכו' ולא כתיב דעובר בלאו, וצ"ע, ושמעתי ליישב שזה תלוי אם אומר "חידוש" שלא בשם אומרו או סתם שמועה בעלמא. עכ"פ זה ממש כעין הטענה של גזילת זכויות יוצרים. (וכן גוי הלומד תורה דהוי כגזלן, ויש מהאחרו' שכ' דכ"ז הוא דוקא במחדש חידו"ת דאז נעשה תורה דיליה).עושה חדשות כתב:מג"א סי' קנו - כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו.
עושה חדשות כתב:אולי זה מהווה מקור לגזילה על זכויות יוצרים? ואמנם בגמ' מבו' שזה מעלה דמביא גאולה וכו' ולא כתיב דעובר בלאו, וצ"ע, ושמעתי ליישב שזה תלוי אם אומר "חידוש" שלא בשם אומרו או סתם שמועה בעלמא. עכ"פ זה ממש כעין הטענה של גזילת זכויות יוצרים. (וכן גוי הלומד תורה דהוי כגזלן, ויש מהאחרו' שכ' דכ"ז הוא דוקא במחדש חידו"ת דאז נעשה תורה דיליה).עושה חדשות כתב:מג"א סי' קנו - כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו.
וכ"כ בסוכה כז: אמר ר' יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. פי' בדליתיה במתא דאי בדאיתיה במתא בכל יום ויום הוא חייב, וע"ע ביאור הלכה סי' שא.ריטב"א ר"ה טז: כתב:אמר ר' יצחק כו' שנאמר לא חדש ולא שבת. וא"ת א"כ הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר' יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש, וזהו שאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [יש משעה] שראית אותו, ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל, ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת נמי דנקט כולל גם יום טוב
תקוני זוהר כתב:וצריכין ישראל לשני לה את ושמא ועובדא ודא איהו שנוי מקום ושנוי השם ושנוי מעשה בגין דלא אשתמודע ביה אויב דאיהו סמא"ל ודא איהו השיב אחור ימינו וכו' אם זכאן [דף נז עמוד א] לנטרא שבת צריך לשנויי ליה מיומין דחולא בלבושין ומיכלין דאינון ענג שבת דאם הוה רגיל למיכל תרי סעודות ביומא דחולא בשבת אכיל תלת דכתיב (שמות ט"ו) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה ובכלא צריך למעבד בשבת תוספת דאם הוה רגיל למיכל ביומא דחולא נהמא וחמרא יוסיף בשבת בשרא דא תוספת שבת שנוי מעשה דאם הוה רגיל למעבד עובדא בחול לא יעביד בשבתא הדא הוא דכתיב (שם כ') ששת ימים תעבוד וכו' שנוי השם לכל יומא קארי ליה מעשה כמה דאת אמר ששת ימי המעשה וליום השביעי קארי ליה שבת דאיהו השבתת מעשה ביטולא דעובדא שנוי מקום אם הוא רגיל לאוקדא נורא בחולא דישני ולא יוקיד ליה בשבתא הדא הוא דכתיב (שמות ל"ה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ועוד אית שנוי דצריך לשנות מעבדא למטרוניתא דלא יהון שוין דמטרוניתא איהי מקומו דקודשא בריך הוא צריך לשנות למלכא הדא דכתיב וישנה ואת נערותיה ביום השבת דאשתני יומא דשבתא מיומא דחול דשלטא ביה עבדא דמלכא ועוד מושבותיכם מושב דבר נש איהו מקום דיליה ועוד שנוי מקום לתקנא ביתא בשבתא תוספת מבחול ועוד שנוי מעשה אם הוא עציב בחולא דיהא חדי בשבתא ואם אית ליה קטטה בחולא עם בר נש או עם אתתיה דיהא ליה שלמא עמה בשבתא ובדא לית רשו לקרבא לסם המות חללה ולבעלה דאיהו אל אחר חלול שבת לית לון רשו לקרבא ובגין דא אמרו קדמאי אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה מיד הוו נגאלין וכן צריך לשנויי בנר דליק ובמטה מוצעת ובפתורא כגוונא דא אם הוה רגיל ביומי דחול לאדלקא שרגא בפתילה חד יוסיף בשבת תניינא ובפתורא אם רגיל לברכא המוציא על נהמא חדא בשבת יוסיף תניינא דאינון כגוונא דלחם משנה מטה הא אתמר דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא ובגין דא תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי כגוונא דלעילא דאתמר לגבי שכינתא פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי בתוספת מלין דפיוסא כגוונא דא צריך בר נש לפייסא לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא ובזמנא דאלקים אחרים חזיין בשבת שנוייא בכלא לית לון רשו לקרבא הדא הוא דכתיב (במדבר א') והזר הקרב יומת בגין דקדש היא לכם מחלליה מות יומת ובגין דא אתמר בקרא את שבתותי תשמרו
זוהר חדש רות כתב:רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי ברבי חנינא יומא חד וא"ל אליהו הוה ליה ברא או לאו. א"ל מילתא אחרא הוה ביה וכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, מאי אל תרעו אל תעשו עצמיכם רעים וחברים לנביאי. והקב"ה בחר בהם והבדילם מישראל לעבודתו והכניסם בהיכלו ק"ו מי שהוא מלאך בשמים אתה שואל עליו.
בנוגע לזה, ראה דברי הגרמ"ש זצ"ל המצו"ב, מסה"ז לרבי יצחק קוליץ.עושה חדשות כתב:יראים סי' תי -מורא שבת. כשם שצוה הב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש כך צוה לתת לשבת שהרי הוקשו זה לזה דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ומהו מורא שבת שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת
מנ"ח מ' תלז כתב:אבל בכתב על עור בהמה וחי' טמאה דאיסור יש בדבר דכתיב למען תהיה תורת ד' בפיך ודרשינן מן המותר בפיך. ונראה דאיסור יש בדבר ולא פסול בלבד דמשמע דהתורה הקפידה דתורת ה' יהי' נכתב דוקא על המותר
עושה חדשות כתב:על המצווה לגייר,
בר"מ בסהמ"צ עשה ג כ' "ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".
הרשב"ץ מנה מצוות קבלת גרים, מצו"ב.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 52 אורחים