הגאון הגדול רבי יעקב איידלשטיין זצ''ל

[בן ירושלים]

שח לי רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל שהרבה אנשים שהגיעו אליו להוצאת עין הרע בלחש הידוע שקיבל מאביו רבי אריה, וכן לשאר סגולות נשלחו ע"י הגר"י אידלשטין (נדמה לי שפעם אמר לי בקצת טרוניה, "אין לי כבר כח וזקנתי, למה הוא שולח אלי כ"כ הרבה אנשים, ומאידך מי שכבר מגיע אינני יכול לדחות אותו")

[לעומקו של דבר]

(בהמשך לאי"ס)
וכעי"ז יש לומר על הדיסקים שמוציאים "מניגוניהם של ראשי הישיבות" (ברח לי השם של הסדרה). הרוצה לשיר כחסידים, ישיר, וישיר ניגונים שיש בהם ממש כניגוני בעל התניא הקדושת ציון והסקולענער. הרוצה שלא לשיר כליטאים, לא ישיר. ואין חכמה ותועלת במי ששר ומתעקש לשיר את הניגונים השבורים שניגנו ראשי הישיבות הליטאים מתי שכן הזדמן להם לשיר כמה תווים.

===
עוד כעי"ז נכתב כאן פעם, שתמה הגאון ר"ח קורנברג (?) על טעם שמצא הרב שך בסיפור חסידי, אך משום שיצא מפי הטשעבינער רב.

[איש_ספר]

עוד כעי"ז נכתב כאן פעם, שתמה הגאון ר"ח קורנברג (?) על טעם שמצא הרב שך בסיפור חסידי, משום שיצא מפי הטשעבינער רב.

viewtopic.php?t=13759#p129407

[נוטר הכרמים]

במענה לשאלות כאן אפרט מן הידוע לי על תולדות קהילת /שכונת 'נאות יוסף', כאחד שדר בתוככי השכונה מזה 31 שנה.

למעשה, הגלגול הראשון של הקהילה הוא 'מנין אברכים', כך היה שמו, מעת שכן באופן זמני בבקתה החד קומתית של כולל 'חלקת יעקב' - ברייש. בנדיבות נדירה של משפ' ברייש, בתשלום סמלי ומינימלי לנקיון וחשמל, התקיימו שם התפילות בימי חול ובשבתות במקביל לסדרי הכולל. יסוד הקהילה היה שנים מספר לפני הגיענו לגור ברח' הרב שך בשנת תשמ"ו. (אינני יודע את השנה המדויקת).

בעת בואנו כבר פיארו את המנין, גדולי תורה ויראה, דוגמת המשגיח הגה"צ ר' דן זאב הלוי סגל שליט"א, שהיה מרבה לגשת לפני התיבה בכל עת מצוא, ובפרט בברכת החודש. במקום זה גם התקיימו שיחותיו בכל ליל שישי בשעה מאוחרת בלילה. וכן קבע את תפילותיו במקום, המגיד מישרים הנודע, הצדיק רבי יוסף (ב"ר רפאל ברוך) טולידנו זצ"ל. הללו מקומותיהם היו קבועים משני צידי ארון הקודש, זה מימין וזה משמאל.

מן השנים הראשונות היתה קבוצה חשובה של בוגרי ישיבת סלבודקה במקום, ביניהם הג"ר עמיקם בן זאב שליט"א ששימש כ'מקריא' בראש השנה. בין קבלת שבת למעריב התקיים שיעור קבוע בהלכה מאת הגאון רבי משולם משולמי שליט"א, הנמשך עד היום, לסירוגין (אחת לשבועיים או שלש).

בשנת תשמ"ח, כמדומני, דובר נכבדות בהכתרת רב לקהילה, לאחר התייעצות עם גדולי ישראל, הוכרז לאחר תפילת מוסף על מינויו של הגרי"א זצ"ל, ששימש במקביל כדיין וכראש ישיבה בבני ברק, ודובר אז מפורשות שהוא אמור להעתיק מגוריו לאחר כמה שנים (עם צאתו לגמלאות). לבסוף הדבר לא התרחש מכמה סיבות. עם השנים עקרו הרבנים הגאונים הנ"ל למקומות אחרים, ומני אז שימש הגר"י זצ"ל כדמות המשפיעה הבלעדית.

בשנת תש"נ התקיים מעמד קריאת שם לשכונה 'נאות יוסף' ע"ש הרב מפוניבז' זצ"ל, בהשתתפות הגראי"ל שטינמן שליט"א, ראשי ישיבת פוניבז', ורבנים נוספים. זכורני את נאומו הנרגש של רבי אברהם כהנמן זצ"ל, נשיא הישיבה, שאמר כי הרב זצ"ל הפך את בני ברק מנוה מדבר לנאות דשא, וכך השכונה הזו משתנה שמה מ'נוה השלושה' (ע"ש הרחוב, שנקרא לזכרם של שלשה חיילים תושבי האזור) ל'נאות יוסף'. למרות שבזמנו לא אושר השם ע"י הגורמים השלטוניים, הושרש השם בסופו של דבר בפי כל.

בשנת תשנ"ב עברו בס"ד לבית הכנסת הענק מעל התחנה לבריאות המשפחה ברח' יואל 18, כאשר בקומה מתחת השתכנו בתי כנסיות של חסידות בעלזא ושל בני עדות המזרח. בית הכנסת היה באותם ימים 'חורבה' ממש, ללא חלונות ומיזוג, וללא תנאים סבירים. עם השנים שופץ ושודרג המקום ללא הכר. והפך לאחד המקומות הגדולים והמכובדים בכל העיר. תל תלפיות בכל המובנים, גם בשל המצאותו של הרב זצ"ל בקרב הקהילה.

המקום שוקק במשך רוב שעות היום והלילה, וקולות התורה והתפילה לא פוסקים לרגע. מסונפים להיכל המרכזי המרשים בגודלו ובגובהו, והמכיל קרוב ל400 מקומות, שני בתי תפילה ולימוד בגודל מכובד, בו שוכנים כוללים גדולים ומפורסמים 'שערי שמעון' בראשות הגר"מ ליברמן, ו'דעת שרגא' בראשות הגרד"י גרוסברד, ובית תפילה נוסף בקומת קרקע. אוצר הספרים ענק ועוד.

======

הרב זצ"ל מאז ומעולם לא התמיד בנוכחותו בבית המדרש. בתחילה זה היה רק שבת אחת לחודש, בה השתכן בדירה מסוימת שהתפנתה עבורו בדרך קבע. לאחר ריבוי השמחות במשפחתו, כ"י, הרבה את שביתתו בבני ברק, אולם פעמים רבות התפלל בבתי כנסיות נוספים. בימי חול היה בא בד"כ פעם בשבוע, לשיעור הלכתי די מצומצם במשתתפים (חלק ניכר, בני משפחה ומקורבים. שנים ארוכות זה היה בימי שני) ולאחר מכן לקבלת קהל. בימים הנוראים, במועדים ובתאריכים חגיגיים היה רק ברמת השרון. ראוי לציון מעמדי שמחת בית השואבה בקהילה שבהם הודגשו השתתפותו ודבריו, כמו גם הקבלת פניו ברמת השרון ע"י חשובי המתפללים.

בנוסף, היה לו שיעורים שבועיים בבני ברק עם בני משפחתו שהתקיימו בבית כנסת רוז'ין ברח' חפץ חיים בעיר.

נקודה מענינת לציון, הגרי"א זצ"ל היה מאוד רגיש לפגיעה ב'כלי קודש' ובעלי מוחזקות בקהילה. ולא הסכים לבקשה להחליף בעל תפילה ובעל קריאה שכמעט ולא נשמע קולם. אותו בעל קריאה המשיך בתפקידו עד לאותה שבת, בה הגיע הגראי"ל שטינמן שליט"א לשוע קריאת התורה במקום (לרגל שמחת האויפרוף לבן הרב זצ"ל עם נכדתו) והתקשה לשמוע ממקום מושבו במזרח. או אז הוחלט ע"פ הוראתו להחליף את הבעל קורא. אחד מבעלי התפילה של תפילת מוסף ונעילה בימים הנוראים לא זז ממשמרתו למגינת לב כולם עד לתקופה האחרונה ממש, לאחר שנאלץ להבין שלא ניתן להמשיך כך.

במשך כל השנים היה נשמע דברו תדיר כנגד כל מחלוקת וקפידא בין איש לרעהו, והיה תולה אסונות ועיכובי ישועות בכך.

[מן השורה]

הסגנון וההווי ה"בעלבית'י" הטביע את חותמו גם על החלק ההלכתי, כאשר נדרש לדבר על דין שימור במצה, היה מבאר לפרטי פרטים את אופן ההתהוות של הבצק, והשלבים השונים בהפיכת החיטים למצה. כל כך ניחוחה ופשטנית היתה האוירה, עד שאירע שאחד השומעים שעסק למחייתו בטחינת קמח השתתף בתיאורים בצורה מוגזמת והתערב בדבריו ללא הרף, עד שהרב הפטיר בהברקה חריפה 'נו, נו. הכל צריכין למרי חטיא' (הוריות יד, א).

אינו בהוריות אלא בבבא בתרא קמ"ה:

[מן השורה]

רבי יעקב זצ"ל היה לוקח ע"ע צרות של אחרים.
לפני כשלושים שנה [אינני זוכר באיזה שנה בדיוק] היה רעיון להקמת טמפל רפורמי ברמה"ש שהחל לקרום עור וגידים, ר' יעקב דאג מזה, ואסף כמה אברכים ונסעו לקברי צדיקים בצפון. הנסיעה היתה מרוממת, בצאתם מקבר הרשב"י אמר ר' יעקב, 'התפילות התקבלו'. ואח"כ המשיכו לראב"ע והגיעו עד מר בר רב אשי שעל הגבול.
בחזור, היתה תאונה והרכב איבד שליטה והתגלגל כמה פעמים. לא אירע לאיש כלום מלבד לר' יעקב עצמו ששבר את הרגל, או יותר נכון 'שף מדוכתיה' [אמרו אז שהיה זה דבר שנעשים ע"י טריפה], והתאשפז בביה"ח בנהריה.
אחד ממקורביו שנסע לבקרו, הכיר את דרכו של הגר"י, שאל בהכנסו את הרבנית ע"ה 'הרב צריך לסבול כ"כ בשביל טמפל רפורמי?', אמרה לו בביטול, 'הה, היה דברים יותר קשים', אח"כ נודע לו דברים כהווייתם, החברותא של אחד מבני הרב לא זכה לזש"ק כעשר שנים ובאו לפני הרב, נתן להם הרב מס' עצות, כגון לעבור דירה למקום אחר, וחוץ מזה לקח הרב את הסיפור באופן אישי, ואלו היו תוצאותיו..
א"צ לציין שכעבור ט' חדשים מהתאונה חבקו הזוג בן.. ואח"כ עוד שיירה ארוכה.

כמדומה גם מחלתה של הרבנית ע"ה החלה אחרי שנסע הרב בפעם הראשונה עם קופת העיר לעמוקה.

אכן, חליינו הוא נשא!.
אהה, מי יגן עלינו עתה.

[נוטר הכרמים]

הוזכר כאן לעיל שהחזו"א ביכר את הג"ר יעקב זצ"ל וראה בו כמתאים לכתר הרבנות ברמת השרון יותר מאחיו הגדול יבלחט"א מו"ר הגרי"ג שליט"א. בהנחה שאכן כך היו פני הדברים, ברצוני להציע את ההסבר לכך, וזאת על סמך היכרותי העמוקה רבת השנים עם שני האחים.

רבות ידובר אודות הקשר האמיץ וחזק בין האחים שהיו כרוכים בעבותות אהבה כל הימים. לא לפלא הוא הדבר לאור נסיבות לימודם והקורות אותם בימי בחורותם. הלימוד המשותף באותם המקומות, בבית אצל האב הדגול, בלומזא, ובעיקר ביסודה של פוניבז'. היתמות הקודרת מן האם ואח"כ מן האב, ועוד. הגר"י מכנה את הגרי"ג במכתביו 'אחי וראש'. אולם כל המתבונן יבחין על נקלה כמה שונים הם באופיים זה מזה.

ננסה לתאר על קצה המזלג מן המוחש ומן הנראה לעין, ומן המפורש יילמד על הסתום. תחילה ניגע בהגדרה. הגרי"ג שליט"א הוא אדם פרטי במהותו, לא איש של כלל. מעודו כמעט אינו יוצא מתוך ד' אמותיו. ממעט מאוד לבוא בחברת בני אדם, מקצר מאוד בדיבורו עמם. מסוגר ומופנם בתוך עצמו, ומשתף אך מתי מעט, אם בכלל, בתחושותיו ובדעותיו. התענינותו מעבר לגמרתו ולספרי תלמודו מזערית, אם בכלל. רשותו רשות היחיד היא, דעתו מוצקה וחזקה כברזל, ואינו נתון להשפעת הסביבה.

בשנות לימודי בישיבת פוניבז' מעטים מאוד המה התלמידים שזכו ממנו לקירבה אישית. שאלות שנשאלו על ידינו קבלו מענה קצר וממוקד, מעולם לא הרחיב את היריעה, לא התעניין ברגשות הבחור או במאורעותיו. בקושי הכיר את השמות. היו בחורים שהרבו להקשות, תוך כדי השיעור ולאחריו, ואעפ"כ לא היה רחוק שישאלם לשמם לאחר שנה או יותר. בדידי הוה עובדא, השתתפתי רבות בשיעורים, שאלתי ונעניתי, ולאחר שנה שאלני אם למדתי אצלו...

לא היה דורש מפי התלמידים פרטים נוספים מעבר לנושא ההספק שהיה בוער אצלו במיוחד, ורק בודדים ממש, טיפוסים 'מקבלים' שדמו לסגנונו בתכונת לימודם מלכתחילה, או שהתאימו עצמם לכך, זכו לנשיאת חן.

ר' גרשון מהלך תמיד בצדי הדרכים, חי את חייו לעצמו, בעקביות אך ביבשושיות מה. שיעוריו מסודרים ומתוכננים היטב, ישרים כסרגל וכפלס, אך חסרי הפתעות וריגושים. במילים מדודות וקצובות ובטון מונוטוני חסר תוים לימד דעת את הכורים אזנם לשמוע.

ההסכמות וההמלצות היוצאים מתחת ידו זהות להחריד, מטבעות לשון ומליצות כמעט שוות.

כמו התקיעות הבוקעות מגרונו באופן מפליא, חלקות וישרות, ממוקדות, ללא סטיה או עיקול, כך נשמעת בחדגוניות מתקתקת מנגינת חייו. שמח הוא במתנת חלקו, נאמן הוא לדרכו, ואף דרכו סלולה וברורה לנגדו.

ולעומתו להבחל"ח, ר' יענק'ב זצ"ל, כ"כ שונה, איש מדיני ביסודו, איש רעים להתרועע, שמוצא שפה משותפת ורבת ענין עם כל אדם. נער כזקן חילוני כחרד. מוצא מסילות ללבם של רחוקים, מהלך כנגד רוחו של יחיד ויחיד באומנות מדהימה, והכל נעשה ברוח עלומים רעננה ובעליצות שובבה.

מרבה לשתף ולספר חויות מן העבר העשיר ומן ההווה המרתק, מכתת רגליו משמחה משפחתית לאירוע קהילתי, כמובן תוך ניצול הזמן המצומצם היקר מפז, אבל 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'.

נראה כי גם בדרך לימודו אינו מרחיק את הפלפול המבריק, ואת החידוד השנון. כולו מלא וגדוש בלחלוחית שיש בה מן החידוש ומן הגיוון.

גם בגיל זקנה ושיבה לא חדל מלקנות לו עוד ד' אמות בעולם העשיר והרחב. אינו פוסק מלהתעניין ולדרוש, להכיר ולחקור. מתפעל ומתפעם, משוטט ומפלס. לא היתה קריה אשר שגבה ממנו ומתחומו. סר לביקורי 'צדיקים נסתרים' שונים ומשונים בקצוי ארץ, מרחיק נדוד לקברים ולמקומות קדושים, ונפשו לא יודעת שבעה.

הגעו עצמכם ואל תוגיעו את מוחכם יתר על המדה, למי מבין הצמד חמד הלזה נאה לישב בסתר בצל, ולהנחיל שמועה דווקנית לטובי הצורבים בתוך אהלה של תורה פנימה, ולמי נכונה ישיבת כרכים קשה, לנהוג רבנות בפשוטי עם ויושבי קרנות ולקדש שם שמים בכל הליכותיו??

[אפשר]

הדיבורים שלך הם ממש נופת צופים וכל טעם, געוואלדיג.

מן השורה, הגמ' גם בהוריות, וגם בב"ב. [וגם בסוף ברכות].

[נשר]

הרב נוטר הכרמים.

ישר כח.


=====
כהמשך לדברי הרב אי"ס,
עמדתי פעם ברחוב מהרש"ל, והגיע אברך, בידו שקית מלאה מטבעות, ושאל "היכן הבימ"ד של הרב בינג?" הראתי לו את המקום, ואז פנה אלי כמתנצל "ר' יעקב אדלשטיין שלח אותי לעשות אצלו פדיון נפש".

[מן השורה]

הדיבורים שלך הם ממש נופת צופים וכל טעם, געוואלדיג.

ממש כך,

פשוט חבל עליך,
מה אתה עושה כאן..

[אפשר]

אשיחה ואולי ירווח, גם אני שמעתי רבות על מפעל הישועות מביתו זצ"ל, אבל תמיד לא אחז אצלי משמעות, כי שיערתי לעצמי הרי מי שבא לשם יש לו איזה דבר צרה, ואין אדם נתפס על צערו, ובודאי כל אשר לו יתן בעד נפשו וביתו, וגם הכופרים מתמלאים חרטה על כפירתם כשגם המה על פתחו של גיהנום, ואדרבה מצוה רבה תיחשב.

אבל כחניך ישיבות היה ברור לי, שבודאי ההשקפה הפשוטה והאמיתת שכל גדולינו עכ"פ סבורים בליבותיהם, הוא שאם תהיה טוב תקבל טוב, ואם תהיה רע תקבל רע, וכמש"כ ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. ואמנם יש מערכת שלימה של עין הרע קפידות ברכות סגולות וכו', וכבר יש להם שרשים בגמ' ושאר ספרי רבותינו, אבל אי"ז מגרע כלל במה שאמרו אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, ורק שהדברים האלו מוסיפים ומשפיעים יותר וכדומה, באופן שאם אדם יש לו עין למטה אז מתעורר כנגדו עין למעלה, ומתבקרים מעשיו טפי, ולכן יש ענין שלא ליכנס למצב של עין רע. וכן ברכת צדיק מועלת כעין תועלת התפילה. אבל כ"ז כיהודה ועוד לקרא, אבל קרא גופיה לא זזה ממקומו, ואם האדם לא שומר ע"ע לעשות רצון בוראו בכל כ"ד שעות היום, הוא פשוט בבעיה ולא יעזור כלום.

ההרגשה כאן מאלו המכונים לגלות טפח [שדווקא ההרגשה היא שהרב איש ספר כיסה יותר מטפחיים, כדי להימנע מקיתון של שופכים] הוא שר' יעקב באמת האמין לכל הדברים האלו [אשר במחילה, אם אני רוצה להיות כן ואמיתי יותר, אני קורא להם 'כל השטויות האלו'], הוא ממש נתן לאנשים להאמין בדברים, שלח אותם הנה והנה, לר' בינג ולר' שלמה לוין וכו'. מה הפשט?

כשהתחיל הקושיא לנקר במוחי נזכרתי שהיה לי קרוב משפחה שהיה פקיע שמיה וגם עסק בכל מילי מעלייתא מהדברים הנזכרים, היו לו תורים של בוכים על פתחו בוקר ערב וצהריים. ודווקא אנו בני משפחתו הקרוב, לא התייחסנו לכל המערכת הזאת שהוא היה מבלה בו הרבה מזמנו, היינו מסתכלים עליו ומתייחסים אליו לפי מידת התלמיד חכם שבו ולפי מידת הקורבה שהיה לנו איתו, היינו מדברים בד"ת, מביאים ילדינו להשתעשע, ולפעמים מסיימים גם עם בקשת ברכה, אבל לא שום קמיע סגולה עין הרע וכדומה, זכורני רק פעם אחת שביקשנו ממנו את יכולותיו הציבוריות, כשנתגלה באחד מילדי בני המשפחה המחלה אז מתוך דברים רבים שנעשה היה ג"ז אחד מהם, ובפרט שהיה ממש קרוב קרוב. וג"ז לא ללמד יצא אלא כנ"ל אין אדם נתפס. ודומני שהוא עצמו גם לא הסתכל ע"ע בצורה כזאת כמי שמברך ומושיע אחרים, נהפוך הוא, הוא ראה עצמו כיהודי שיושב ולומד ומרביץ תורה, שדרך מקרה יש לו יכולות בעניני ברכות וסגולות, שהגיע לו מאיזה מקום והיה מוכן מחמת צדקות וחסד להיגרר אחרי ציבור המבקשים.

תמיד חשבתי לעצמי שגם כל שאר הצדיקים'לאך שהם במקומו ובמעמדו, הם סוג העתק מצורת ההתנהלות הזאת, שהם עצמם לא כ"כ נגררים אחר האמונות הללו, ורק מחמת צערם של רבים מוכנים הם, כאילו לשחק את המשחק ביחד, ורק בשביל שיקל עכ"פ צערם. אולם מכמה ניואנסים כאן אני רואה שר' יעקב עצמו כן האמין לכל הדברים הללו. בשונה מהקרוב שלי, שמעולם לא שלח אדם לבקש מאיש אחר התרה או פדיון, וכן מעולם לא בקש מאדם להגיד משהו, רק עשה כפי מה שיכול הוא בעצמו לעשות, אצל ר' יעקב משמע שהיה תורה שלימה, ושלח הנה והנה, ולומר זה וזה, [וגם שמעתי על כמה שרלטנים שזכו לגיבוי ממנו], וזה מוזר, כי כחניך עולם התורה אשר בראשם עמדו יהודים כהגר"ח ח"ח חזו"א מאיפה בא לו כ"ז?

[שמחו]

כהמשך לדברי ר' אפשר, כמדומה שהגרח"ק אינו 'אוחז' כלל מברכותיו ועצותיו, העניינים עליהם הוא מתריע הם דברים שלדעתו מחוייבים בהם כולם, אין קשר בין הצרה שפקדה את היהודי ל'תיקון' שכביכול הוא מורה לו לעשות. יבואו היודעים ויאירו נקודה זו.

[מאיר סובל]

בהמשך לדברי הנ"ל, ברור שיש באלו הדברים ממש ואינם שטויות.
אלא מאי? זו לא דרך הישיבות = כלומר ישנם הרבה דרכים בעבודת ה', ויוצאי וחניכי הישיבות קיבלנו מרבותינו רק תורה, שזו דרך סלולה וידועה, ושאר הדרכים איננו יודעים אותם, ויש אחרים שקבלו מרבותיהם דברים אחרים.
נוסף גם זאת:
גם בדרך שאנו קיבלנו, המקובלת אנשים מפי אנשים עד הגר"א ז"ל, זה רק חלק מדרכו של הגר"א.
אין לנו את קבלת הגר"א, ולא את מוסר הגר"א, ומסתמא אלו שיש להם גם פרטים אלו = תמצא אצלם דברים שהם אצלנו דברים בטלים לכאורה, לחוסר ידיעותינו אותם.

אולם הגר"י אדלשטיין היה חוקר ודורש ומבקש ולומד ומבין בכל הדעות והשיטות והדרכים ולא ביטל אותם.
נכון שכלפי בניו ונכדיו וכו' לא נהג כמו "באבא", אלא בדרך המקובלת בישיבות, אבל כשבאו כ"כ הרבה בעיות וצרות השתמש או הפנה גם לדברים אלו בברכותיו ובעצותיו.

[חשבה לטובה]

בהמשך לדברי הנ"ל, ברור שיש באלו הדברים ממש ואינם שטויות.
אלא מאי? זו לא דרך הישיבות = כלומר ישנם הרבה דרכים בעבודת ה', ויוצאי וחניכי הישיבות קיבלנו מרבותינו רק תורה, שזו דרך סלולה וידועה, ושאר הדרכים איננו יודעים אותם, ויש אחרים שקבלו מרבותיהם דברים אחרים.
נוסף גם זאת:
גם בדרך שאנו קיבלנו, המקובלת אנשים מפי אנשים עד הגר"א ז"ל, זה רק חלק מדרכו של הגר"א.
אין לנו את קבלת הגר"א, ולא את מוסר הגר"א, ומסתמא אלו שיש להם גם פרטים אלו = תמצא אצלם דברים שהם אצלנו דברים בטלים לכאורה, לחוסר ידיעותינו אותם.

אולם הגר"י אדלשטיין היה חוקר ודורש ומבקש ולומד ומבין בכל הדעות והשיטות והדרכים ולא ביטל אותם.
נכון שכלפי בניו ונכדיו וכו' לא נהג כמו "באבא", אלא בדרך המקובלת בישיבות, אבל כשבאו כ"כ הרבה בעיות וצרות השתמש או הפנה גם לדברים אלו בברכותיו ובעצותיו.

שמעתי מאחד שעמד בתור לקבל ברכתו באחת החתונות בב''ב ביחד עם בחורים נוספים מישיבתו ואחד לפניו עמד בחור עם בעיות מסוימות ברוחניות, וכשהגיע תורו שמע הלה כיצד רבי יעקב מעיר לו ברכות ובתוקף על בעייתו היא, והבחור שהמתין לתורו אחזו פחד גדול לראות איך רבי יעקב ראה בעיני הבדולח שלו את אותו בחור ובעייתו ברגע כמימריה.

[חשבה לטובה]

סיפור נוסף ששמעתי מבעל המעשה, שהיה שידוך שהציעו לביתו וההצעה עלתה וירדה מספר פעמים ואף נפגשו הזוג וירד מהפרק, עבר תקופה ואבי הבת נסע לרבי יעקב לברכה אמר לו רבי יעקב השידוך שאתו נפגשה לפני תקופה לא יעזור שום דבר וזהו זיווגה, נענה אבי הבת אבל הלא הרי זה כבר ירד מזמן מהפרק, ונשאר רבי יעקב איתן בדעתו זהו זיווגה ולא יעזור מאום, עברה שנה והשנים התארסו למז''ט.

[חשבה לטובה]

מצו''ב שורות ספורות אותם כתב כהקדמה לשטיק''ת בספר זכרון ''לשמש שם אוהל'' על מרן הגרמ''ש שפירא זללה''ה, שורות אלו משקפות הרבה את אישיותו וצורת כתיבתו הייחודית וסגנונה.

[פרנקל תאומים]

בתמונה הראשונה שהביא נוטר לעיל מופיעות דמויותיהם של אב ושלושת ילדיו. האב מן הסתם הג"ר צבי יהודא זצ"ל, ושני הבנים הגדולים הלא המה מרנן הגר"י ויבל"ח רבינו הגר"ג.
מי הוא הילד השלישי? הלא (אאל"ט) לא יתכן שמדובר באחיהם הצעיר ר' שלמה שליט"א, שהרי הוא צעיר מהם בשנים רבות.


נ"ב:
הערה שלא מן העניין: מהיכן הגיע הצירוף "צבי יהודה"? נדמה שהוא היה די נפוץ במזרח אירופה, ע"ע הנצי"ב(נפתלי צבי יהודה), הג"ר צבי יהודה רבינוביץ' תאומים אב"ד ראגוליי(תאומו של האדר"ת), הג"ר צבי יהודה לאו סבו של יבל"ח הגרי"מ (חתנו של ה'מנחת ש"י' ממונסטריץ'), והנה גם אביהם של האחים אדלשטיין.

[פרי יהושע]

בנוגע לענייני הברכות והסגולות אצל ר' יעקב זצ"ל, לפני כחמש עשרה שנה ישבתי בחתונה משפחתית עם ילדי שהיה עוד ילד קטן, הוא ראה את ר' יעקב [שהיה גם בן משפחה] וביקש ממני שאגש אתו לקבל ברכה ממנו, אמנם אני לא מחבב במיוחד את כל העניינים האלה של ברכות וכו', אבל כיון ולא רציתי לקלקל את תמימותו של הילד הלכתי אתו, ר' יעקב שהכיר את אבי שליט"א, מאד התפלא, מה הלא אתה...?, דו"ק ותשכח.

[פרנקל תאומים]

א) רבות ידובר אודות הקשר האמיץ וחזק בין האחים שהיו כרוכים בעבותות אהבה כל הימים. לא לפלא הוא הדבר לאור נסיבות לימודם והקורות אותם בימי בחורותם. הלימוד המשותף באותם המקומות, בבית אצל האב הדגול, בלומזא, ובעיקר ביסודה של פוניבז'. היתמות הקודרת מן האם ואח"כ מן האב, ועוד. הגר"י מכנה את הגרי"ג במכתביו 'אחי וראש'.

ב) אולם כל המתבונן יבחין על נקלה כמה שונים הם באופיים זה מזה:
הגרי"ג שליט"א הוא אדם פרטי במהותו, לא איש של כלל. מעודו כמעט אינו יוצא מתוך ד' אמותיו. ממעט מאוד לבוא בחברת בני אדם, מקצר מאוד בדיבורו עמם. מסוגר ומופנם בתוך עצמו, ומשתף אך מתי מעט, אם בכלל, בתחושותיו ובדעותיו. התענינותו מעבר לגמרתו ולספרי תלמודו מזערית, אם בכלל. רשותו רשות היחיד היא, דעתו מוצקה וחזקה כברזל, ואינו נתון להשפעת הסביבה.

ולעומתו להבחל"ח, ר' יענק'ב זצ"ל, כ"כ שונה, איש מדיני ביסודו, איש רעים להתרועע, שמוצא שפה משותפת ורבת ענין עם כל אדם. נער כזקן חילוני כחרד. מוצא מסילות ללבם של רחוקים, מהלך כנגד רוחו של יחיד ויחיד באומנות מדהימה, והכל נעשה ברוח עלומים רעננה ובעליצות שובבה.
מרבה לשתף ולספר חויות מן העבר העשיר ומן ההווה המרתק, מכתת רגליו משמחה משפחתית לאירוע קהילתי, כמובן תוך ניצול הזמן המצומצם היקר מפז, אבל 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'.

א) היה אשכול בפורום אודות גדולי עולם שחוו ילדות טראגית בצל היתמות. האחים הקדושים לבית אדלשטיין הם דוגמא קלאסית (לא בדקתי אם נמנו שם). רבינו הגר"ג שליט"א היה כבן 8 או 9 עת התייתם מאימו הורתו, ורבינו הגר"י זצ"ל היה אז כבן 7 שנים בלבד.

ב) יפה כתבת. אכן לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שביניהם מלבד גדלותם התורנית, או ליתר דיוק, בד בבד עם גדלותם התורנית, הוא צניעותם המופלגת וענוונתנותם מעוררת ההשתאות. אכן "עקב ענווה יראת ה'" "ואת צנועים חכמה", אשרי העם שאלו הם גדוליו.
כשקראתי את תיאורך הנ"ל אודות רבינו הגר"ג, נזכרתי בשני גדולי עולם שתיאורך המצוטט הולם להפליא גם את דמויותיהם כפתור ופרח, הלא המה רבותינו החזו"א והגרי"ש אלישיב נ"ע (הזדקקותם לענייני הכלל באה אך ורק בערוב ימיהם ובעכ"ח).
נראה שגם בין גדול"י היו שני סוגי "אבטיפוס" בעניין זה, וכפי שהגדרת באר היטב: ה'גדול' המצטנע והמסוגר בעולמו הפנימי העשיר, שאם הנהגת הכלל נמצאת בידיו, הרי היא עליו למשא ובבחינת "כופין עליו עד שיאמר רוצה אני". ולעומתו ה'גדול' המדיני כלשונך, אשר לו שפה משותפת עם כאו"א, והרואה חובה נעימה לעצמו ליטול את עולו של הציבור על כתפיו, לעוררם ולגדור את פרצות אולמם.
רבותינו האחים הקדושים לבית אדלשטיין באישיותם המרוממת גבוה מעל גבוה, כל אחד כפי טעמו ואופיו, מייצגים את שני סוגי האבטיפוס הנזכרים.

[איש_ספר]

בתמונה הראשונה שהביא נוטר לעיל מופיעות דמויותיהם של אב ושלושת ילדיו. האב מן הסתם הג"ר צבי יהודא זצ"ל, ושני הבנים הגדולים הלא המה מרנן הגר"י ויבל"ח רבינו הגר"ג.
מי הוא הילד השלישי? הלא (אאל"ט) לא יתכן שמדובר באחיהם הצעיר ר' שלמה שליט"א, שהרי הוא צעיר מהם בשנים רבות.
.

התמונה הובאה כאן לפורום על ידי בעבר ושם רשמתי את פרטי המצולמים
ראה כאן ואילך
viewtopic.php?t=3405&start=960#p126876

[מן השורה]

פעם הגיע אליו אב עם בתו להתייעץ אודות שידוך מסויים שנפגשה עמו פעמיים, במהלך הדברים כשנודע לו שהמוצע למד באחת הישיבות ה'פתוחות' יותר ,הפטיר 'אה מ..., נו, שם עושים 14 פגישות'. וכך הוי, שנפגשו 14 פגישות, ואז נפרדה החבילה..

אגב, מה שרשמתי באשכול זה, הוא מבעל המעשה בעצמו, ועכ"פ מכלי שני.

[מן השורה]

רבות ידובר אודות הקשר האמיץ וחזק בין האחים שהיו כרוכים בעבותות אהבה כל הימים. לא לפלא הוא הדבר לאור נסיבות לימודם והקורות אותם בימי בחורותם. הלימוד המשותף באותם המקומות, בבית אצל האב הדגול, בלומזא, ובעיקר ביסודה של פוניבז'. היתמות הקודרת מן האם ואח"כ מן האב, ועוד. הגר"י מכנה את הגרי"ג במכתביו 'אחי וראש'.

כשנותח ואסרו עליו הרופאים לדבר, היה כתוב על פתק שע"ג שלחנו, בערך כך, 'בהוראת אחי וראש שליט"א, ובצוואת הרופאים, הנני מנוע מלדבר'

[הגרח]

אפתח במשל פי, ידוע שאחד החידושים המבריקים של עולם האמנות המודרנית הוא ,שהציור של הציירים איננו קופי ,למה שהצייר ראה, אלא גם הרגש והחוויתיות שליוו אותו בשעת הציור, (בהמשך הפסיכולוגיה עשתה בזה שימוש בקלפי רוצאס )ועכשיו לנמשל ,כל גדול שנפטר זה פוגע בנו בכל אדם באופן שונה, למשל ר'משה שפירא היתה בו איזשהוא מקוריות ואלגנטיות שכל אחד הרגיש צורך לתת ביטוי לשייכות הזאת ,כיון שזה מאד מחמיא לאגו הפרטי והציבורי, שיש לכותב איזשהוא קירבה רעיונית עם אישיות כל כך נחשבת ,ולכך ר'משה זכה בפורום המכובד הזה ל900תגובות, לעומת זאת ר'יעקב שניתן לומר עליו, שהיה ממש מתלמידיו של אהרן , אוהב שלום אוהב הבריות וכו',אין הבריות מרגישות צורך לבטא את החויה והרגש שהסתלקותו יצרו אצלם ,כי זה פשוט לא מורגש אצלם ,באופן מוחשי שיביא אותם לידי ביטוי מוחשי של כתיבה ,ועל דא ודאי קא בכינא:

[ממללא]

נהניתי לקרוא את דברי חכמי הפורום דכאן, כפי שאני נוהג לקרוא בו מעת לעת ולהעשיר ידיעותיי על צדיקים וגדולים בבחינת דבריהם ומעשיהם הם זכרונם.

כמי שגדל בעיר רמת השרון ומכיר את המרא דאתרא זצ"ל כשלושים שנה, אוסיף קצת נקודות שראיתי, כיהודה ועוד לקרא.

א. בהיותי נער הייתה יוזמה במועצה הדתית לחלק מלגה לנערים מבני העיר שלמדו בישיבות - לא רק ישיבות קטנות לסוגיהן אלא גם ישיבות תיכוניות שלומדים בהם לימודי קודש בהיקף מצומצם, באשר הייתה הכרה שיש לעודד כל נער מבני העיר שלומד במסגרת תובענית יחסית לחינוך הרגיל ושחלק ניכר מהיום מוקדש ללימוד תורה. באותה תקופה אחי למד בישיבה תיכונית שכזו והיה זכאי למלגה.

ערב אחד צלצל הטלפון בבית והרמתי את השפופרת: "שלום, מדברים כאן מבית הרב..." אני שומע את קולו של הגר"י, המוכר לכל, ומתמלא אימה ולא כל כך יודע איך להמשיך. העברתי את הטלפון לאבי ז"ל. התברר שהרב התקשר כדי להזמין את אחי, נער בן 15 שלומד בישיבה של בני עקיבא, לטקס המלגות.

חשבתי לעצמי - מה קורה פה? אין במועצה הדתית איזה פקיד שיכול להתקשר? אי אפשר לשלוח הזמנות בדואר? למה מטריחים לדבר כזה את הרב? ואולם מאוחר יותר הבנתי את התשובה. היה חשוב לרב זצ"ל לתת לכל בחור מרמת השרון שלומד תורה, ולו במעט, את ההרגשה שהרב של העיר עומד מאחוריו. הוא ולא מלאך או שרף מהמועצה הדתית. היה חשוב לו להעביר את המסר שאין דבר כזה "קצת" תורה - כל לימוד תורה מזיז רקיעים וחשוב, ואחד המרבה ואחת הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

ב. מעולם לא ראיתי אותו כועס או מרים את הכל. גם שלכאורה היה אפשר שיש איזו פגיעה בכבודו או משהו כזה, תמיד היה בשלוות נפש. הפעם היחידה שראיתיו כועס הייתה כשדיבר בעניין אותו מרכז רפורמי שהוקם בקצה העיר כפי שסיפר אחד הכותבים לעיל. רק כבוד שמים וסילוף התורה הביאו לכעס. שום דבר אחר לא.

ג. תמיד נפעמתי במיוחד מהיכולת שלו להיות סולם ארצה וראשו מגיע השמימה. אמר לי פעם מישהו: אנחנו בבני ברק צריכים לחכות בתור כמה שבועות כדי לקבל כמה דקות עם הרב. אצלכם ברמת השרון אפשר לתפוס אותו לכמה דקות בין מנחה למעריב. אמרתי לי: כמה דקות? מעשים שבכל יום שבאים אליו אנשים פשוטים, עם שאלות שנשמעות לעיתים כטפשיות וכבזבוז זמן והוא, כדרכו בקודש ובסבלנות אין קץ, מקדיש לכל אחד מהם דקות ושעות ארוכות עד שיצא ומלוא תאוותו הרוחנית בידו. כמה אנשים יש בדור שמסוגלים להיות ראש ישיבה ודיין הספון לכאורה ב"מגדל שן" תורני ויחד עם זאת קשוב לכל אחד ואחד כמו אברך צעיר שעוסק ב"קירוב" או סתם שכן טוב? בשבעה השווה אותו הגר"י הלל לרופא-על שהוא גם רופא עיניים וגם רופא לב וגם רופא כירורג וכו' - יודע לתת מענה לכל סוגי האנשים, יודע ללמוד בעיון ולפסוק הלכה וכו' - אמר שהוא מזכיר לו במידת מה את הגרח"פ שיינברג זצ"ל.

סיפור ידוע ברמת השרון הוא על אדם מבוגר שהתגורר בשכנות אליו ולא ידע שמדובר ברב של רמת השרון. כשעבר בגיל מבוגר לבית אבות ביקש מאחד מקרוביו שימסור דש ל"איש דתי עם זקן" שגר ברחוב נעמי שהיה מברך אותו כל יום ושואל לשלומו ומשיח עמו בענייני דיומא.

ד. דיברו כאן על עניין הסגולות, שגם אני באופן אישי קצת רחוק מזה - ואולם אני חושב שהרב ראה בזה צורך של הדור. היו לו גם כמה הנהגות אדמו"ריות שלא כל כך מקובלות אצל רבנים ליטאים כמדומני. למשל בשנים האחרונות בליל שבת שירה היה עורך טיש מיוחד עם קריאת שירת הים כשבביהמ"ד היו מעמידים פערנצעס והוא יושב במרכז כאדמו"ר. גם בימים טובים היה עורך בביתו סעודת נעילת החג בצאת החג ומזמין את הציבור וראו את החשיבות הרבה - אנשים באו ממרחקים ארוכים עם ילדיהם כדי להיות בטיש של רמת השרון.

ה. כגדול בתורה בעיון ובהלכה ידע להלך על רוחו של כל אחד ואחד. אמר לי פעם אחד מבני העיר, איש משכיל מאוד וביקורתי מאוד, שאינו מהמחמירים אבל קשור עקב עבודתו בהרבה רבנים, שכשיש לו שאלות בהלכה הוא מקפיד לשאול רק את הגר"י: "לפעמים הוא אומר לי אסור והרבה פעמים הוא אומר לי מותר, אבל אני תמיד מרגיש שהוא יודע מי אני, מה הרמה שלי ומה ההוראה הנכונה עבורי".

ו. הכל רחשו לו כבוד ואהבה, גם אנשים הרחוקים מתורה. אחד הרגעים המרגשים בהלוויה היה הספדו של ראש העיר - אדם חילוני, מחוספס וקשוח - נחנק מדמעות כשקרא את הספדו. הייתי לא אחת בטקסים כאלו בהם פוליטיקאי חילוני משלם "מס שפתיים" ואומר כמה מילים שמישהו כתב לו על רב כזה או אחר. מעולם לא ראיתי אדם מסוג זה נחנק מדמעות משל לא היה מדובר ברבה הישיש של העיר אלא באחד מקרוביו.

ז. מסירות נפשו לעיר הייתה לשם דבר. דובר מקודם על כך שהיו שסברו שבהגיעו לגיל פנסיה יעזוב את רמת השרון ויעבור לבני ברק, כפי שקרה עם כמה רבני ערים. ואולם לבני רמת השרון לא הייתה הווה אמינא שהוא יעזוב את העיר. בה גידל את ילדיו שאף הם באים כיום במסירות נפש כמעט מדי יום למסור שיעורים ולדאוג לחיי התורה בעיר ולא מתיראים מהמחיר החינוכי שעלול אדם לשלם בעיר כזאת.

אני תפילה שרוחו תמשיך לחפוף על העיר רמת השרון ובע"ה יתמידו בניו ותלמידיו את דרכו.

[פרנקל תאומים]

בתמונה הראשונה שהביא נוטר לעיל מופיעות דמויותיהם של אב ושלושת ילדיו. האב מן הסתם הג"ר צבי יהודא זצ"ל, ושני הבנים הגדולים הלא המה מרנן הגר"י ויבל"ח רבינו הגר"ג.
מי הוא הילד השלישי? הלא (אאל"ט) לא יתכן שמדובר באחיהם הצעיר ר' שלמה שליט"א, שהרי הוא צעיר מהם בשנים רבות.
.

התמונה הובאה כאן לפורום על ידי בעבר ושם רשמתי את פרטי המצולמים
ראה כאן ואילך
viewtopic.php?t=3405&start=960#p126876

תודה רבה.

א"כ הגבר בין הבנים הוא כלל אינו אביהם כ"א בן דודם ר' יהודה אלינסון ז"ל. והילד השלישי איננו ילד כ"א ילדה, וזו היא אחותם, לימים הרבנית אשת הג"ר ראובן יוסף גרשונוביץ' זצ"ל. כדאי לציין זאת בעמוד הראשון באשכול במקביל לתמונה.


האם ישנה תמונה של אביהם הג"ר צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל?

[פרנקל תאומים]

ו. הכל רחשו לו כבוד ואהבה, גם אנשים הרחוקים מתורה. אחד הרגעים המרגשים בהלוויה היה הספדו של ראש העיר - אדם חילוני, מחוספס וקשוח - נחנק מדמעות כשקרא את הספדו. הייתי לא אחת בטקסים כאלו בהם פוליטיקאי חילוני משלם "מס שפתיים" ואומר כמה מילים שמישהו כתב לו על רב כזה או אחר. מעולם לא ראיתי אדם מסוג זה נחנק מדמעות משל לא היה מדובר ברבה הישיש של העיר אלא באחד מקרוביו.

גם ההתחייבות הפומבית שלו באותו המעמד, שהוא יעשה כל מאמץ למלא את רצונו של הרב ולמנות אחריו את אחד מבניו כרבה של העיר, היתה ייחודית ויוצאת דופן. הוא אף ניגש להגר"ג שליט"א ושאל אותו: "מי יהיה הרב שלנו" כלומר: מי מבין הבנים (הגר"ג השיב לו שקשה לו לענות כעת והם עוד ידברו על כך). בדר"כ בציבור הכללי לא אוהבים את ההלכה הזאת של ירושה ברבנות...

[לעומקו של דבר]

ממללא, תודה! זכרונות אותנטיים כאלו מרוממים את הנפש טפחיים מן הקרקע.

ז. מסירות נפשו לעיר הייתה לשם דבר. דובר מקודם על כך שהיו שסברו שבהגיעו לגיל פנסיה יעזוב את רמת השרון ויעבור לבני ברק, כפי שקרה עם כמה רבני ערים. ואולם לבני רמת השרון לא הייתה הווה אמינא שהוא יעזוב את העיר. בה גידל את ילדיו שאף הם באים כיום במסירות נפש כמעט מדי יום למסור שיעורים ולדאוג לחיי התורה בעיר ולא מתיראים מהמחיר החינוכי שעלול אדם לשלם בעיר כזאת.

על הקטע הנ"ל , אני בחלומי זכור משהו שבצעירות ילדיו הוא עבר לבני ברק. וכך אמר לו הגרמ"ש שפירא ששמע מהחזו"א. וכך עשה גם הגרמ"ש. צריך לבדוק.

[ממללא]

יכול להיות - אני קצת יותר צעיר מהבנים הצעירים ועברנו להתגורר ברמת השרון כשהייתי כבן 10 - כך שמבחינתי הוא תמיד היה גר בביתו המיוחד ברמת השרון, שהיה בית קרקע נמוך בשכונה של בניינים בני 2-4 קומות. מאוחר יותר נבנה שם הבניין בו התגוררו בשנים האחרונות. אכן הבנים הצעירים, לפחות 2 מהם, מאוד מאוד נוכחים ברמת השרון וקשורים בקהילה.

לא זוכר היכן שמעתי/ראיתי זאת, אולי גם אחד הרבנים כתב זאת לעיל, שמעתי שבצעירותם היו לומדים הגרי"ג והגר"י עם אביהם בבית ברמת השרון. כשאביהם התיעץ עם החזו"א אם לשלוח אותם לישיבה (ככל הנראה לומז'ה) אז החזו"א אמר שעדיף שימשיכו ללמוד בבית עם האבא שיודע להורות אותם את דרך העיון הנכונה (ביטוי כזה או ביטוי דומה דומני שכתב הגר"י פעם באחד מספריו או מאמריו ביחס לאיך שהחזו"א הגדיר את אביהם זצ"ל). אחרי שנה/שנתיים שאל אותו שוב ואז החזו"א אמר לו שמשום גילם עדיף בשלב זה שיעברו לישיבה וכך הגיעו לפוניבז'. כך זכור לי מפי השמועה.

אופי המקום אז היה מושבה של חקלאים. הרב עצמו סיפר פעם שהיו באים לאביו חקלאים עם תרנגול על מנת שישחט להם אותו וכיו"ב.

דבר מעניין נוסף - בילדותי אני זוכר כמה משפחות שחזרו בתשובה והם עזבו לאחת הערים החרדיות. בתקופה מאוחרת יותר הרבה בעלי תשובה המשיכו להתגורר בעיר, חלקם אמרו לי שאינם יכולים להתנתק ממחיצת הרב. בשנים האחרונות הגיעו גם אברכים מהכולל להתגורר בעיר והדבר בהחלט עושה רושם ואני תפילה שכך יהיה גם מכאן ולהבא.

[אפשר]

הרב ממללא התוכל להחכימני על מצב היהדות שם ברמת השרון, האם בכלל יש קהילה מגובשת, יש משפחות חרדיות?
עד כמה היתה השפעתו של הרב, ואם היא כללה במידת מה השפעה על החילונים?
נאמרו כאן כמה רמזים לכאן ולשם, אבל התוכל להרחיב קצת בענין העיר תושביה הדתיים, ויחס והשפעת הרב?
[לאמו"ר היו ענינים ברמה"ש והיה רגיל קצת שם, ומשם היה לו קשר מסויים לר' יעקב, אבל ממנו היה משמע שהוא מדבר שממה, ור' יעקב היה כמו ענתיקה].

לגרח זה שיש אשכולות ארוכות לרבנים מסויימים, ולאחרים לא, אי"ז שייך בכלל לגדלות הנפטר וכדומה, הרי יש כאן אשכולות ארוכות גם על אנשים שרחוקים מלהיות מוגדרים כצדיקים, אלא הכל לפי המעניין במעשה האדם, ור' משה שפירא היה אדם מורכב ומעניין, ור' יעקב כפי העולה מן האשכול היה אדם פשוט ולא מורכב, ולכן מה לכתוב עליו? שלמד ולמד ולמד, שחייך וחייך וחייך, שגמל חסדים שגמל חסדים וכו'. ספר אפשר להוציא על כלום אבל לנתח וכו' אפשר רק על מיוחדים, אם הגראז מלצר היה נפטר עכשיו היה אפשר להוציא אשכול יותר משני עמודים עליו?

להר' סובל אם זה אמת או לא כל הסגולות וכל הענינים האלו, אכ"מ. מה שכן עד כמה שזכור לי, הח"ח החזו"א הגרי"ז ודומיהם היו מקבלים אנשים ושומעים צרותיהם ג"כ, ואיני יודע אם מישהו יכול למצוא אפילו סיפור אחד מכל אותם אישים, ועוד עשרות דוגמיהם, שפעם אחת, אפילו רק פעם אחת, הוציאו את איזה שואל ומבקש מביתם בפדיון נפש או התרת קללות וכיוצא. ור' יעקב הוא תלמיד של ישיבה זו, ואם ישיבה זו לא נתפסה אפילו בהיסח הדעת בכאלו דברים, ור' יעקב בכל יום ויום, הדבר אומר דרשיני, ויותר מדרשיני, הרי במידת מה הייתי אומר שזה קצת עוולה לאברך הבא לשאול, הרי במקום להוציאו מהבית ולומר לו שישועתך תבוא על ידי תקיעה בשופר פלוני או קבר אלמוני, היה צריך להגיד להם אחד משלשה דברים, תשובה תפילה וצדקה, או תורה עבודה וגמ"ח. ולכן יש כאן צורך גדול לבאר. הרב ממללא התחיל כיוון מסויים, שהוא 'צורך הדור', ויש לדון.

[עושה חדשות]

מה המקור של שידוכים לפי השמות והגימטריא וכו', מי נוהג לחשב את זה, ועל פי מה מחשבים.
אני שואל כאן, כי כפי הנשמע, בענין הזה הגרי"א זצ"ל באמת האמין, (ולא בתור זרימה עם צורכי הדור), עד כדי שלפעמים אירע לו לשלול שידוך אפשרי עפ"ז. ושמעתי על עוד ת"ח מופלגים שיש להם מסורת כזו, ובכל שידוך הם בודקים את השמות, מוסיפים יו"ד וגורעים וי"ו ועוד כהנה. אז בקצרה, מה מקורות הענין, באיזה ספר כתוב את הנוסחה.

[מן השורה]

[ישנם מתלמידי החזו"א שאומרים להתפלל על קברו של הגר"מ פרוגרמנסקי זצ"ל,
כנראה בהשראה מזה שהחזו"א מאד העריך אותו [ומירר בבכי בהלוויתו - כך מסופר]. -
אמנם קברי צדיקים אין זה כמו שאר הדברים שהיה עורך הגר"י]

אולם הנה החזו"א בעצמו היה שולח אל הסנדלר, כידוע.
א"כ מה יותר פשוט מאשר שתלמידו ר' יעקב זצ"ל יצור קשר עם הסנדלר, [כפי שהעיד ע"ע שיותר ממאה פעמים היה אצלו], ויקבל ממנו דרכים בנסתרות.
הלא אמרו חז"ל צ"ט מתוך ק' מתים בעין הרע (ב"מ ק"ז), א"כ ישנם סיבות 'צדדיות' שגורמים למידת הדין לקטרג ואז יכול אדם להענש על עברות שעשה. א"כ לפעמים הסרת עין הרע תבטל לו את הקטרוג, אפילו אם העברות נשארו.
נכון לעולם הבא זה לא יעזור לו, לשרו של הגיהנם לא משנה אם יש עין הרע או לא, אבל אורך ימים או מנוחת הנפש בעוה"ז שוה הרבה מאד, כל מצוה שעושים היא נצח נצחים. רק במקרים חריגים קיים כלל מוטב ימות זכאי וכו'.

והגרי"ז והח"ח שלא הלכו כך, או שפשוט לא היה להם קשר עם הסנדלר.., או שלפי ערך דורם היה אפשר לתבוע מאנשים לתקן את המעשים עצמם, לשמור שבת וכו', וממילא תבוא להם הישועה.

כנלע"ד והכל יבוא על מקומו בשלום

[מן השורה]

אני בחלומי זכור משהו שבצעירות ילדיו הוא עבר לבני ברק. וכך אמר לו הגרמ"ש שפירא ששמע מהחזו"א. וכך עשה גם הגרמ"ש. צריך לבדוק.

בארבעים וחמש השנים האחרונות היה גר תמיד ברמה"ש [ואת ילדיו היה שולח לת"ת בב"ב], א"כ כנראה שגם קודם..
או יבוא בעל החלום ויביא עדות.

[נוטר הכרמים]

איני נכנס לעצם הנידון כאן שהיה תמיד מופלא בעיני מאוד. אבל מוזר להשוות מה שולחים מחיים להתברך אצל פלוני (וגם זה יש לברר, את מי שלח, וכמה פעמים זה היה וכו') להליכה על קברו, וז"פ.

[לא ידען]

אפתח במשל פי, ידוע שאחד החידושים המבריקים של עולם האמנות המודרנית הוא ,שהציור של הציירים איננו קופי ,למה שהצייר ראה, אלא גם הרגש והחוויתיות שליוו אותו בשעת הציור, (בהמשך הפסיכולוגיה עשתה בזה שימוש בקלפי רוצאס )ועכשיו לנמשל ,כל גדול שנפטר זה פוגע בנו בכל אדם באופן שונה, למשל ר'משה שפירא היתה בו איזשהוא מקוריות ואלגנטיות שכל אחד הרגיש צורך לתת ביטוי לשייכות הזאת ,כיון שזה מאד מחמיא לאגו הפרטי והציבורי, שיש לכותב איזשהוא קירבה רעיונית עם אישיות כל כך נחשבת ,ולכך ר'משה זכה בפורום המכובד הזה ל900תגובות, לעומת זאת ר'יעקב שניתן לומר עליו, שהיה ממש מתלמידיו של אהרן , אוהב שלום אוהב הבריות וכו',אין הבריות מרגישות צורך לבטא את החויה והרגש שהסתלקותו יצרו אצלם ,כי זה פשוט לא מורגש אצלם ,באופן מוחשי שיביא אותם לידי ביטוי מוחשי של כתיבה ,ועל דא ודאי קא בכינא:

וגם יתכן שבנאדם שכפי תיאורך היה בו :איזשהוא מקוריות ואלגנטיות שכל אחד הרגיש, מכירים אותו רבים הרבה יותר מאשר מי שאין בו תכונות אלו.

[ממללא]

ראשית חשוב לי לציין שאיני רב ואיני ראוי לשאת בתואר כעין זה, גם לא כמליצה.

לגופם של דברים -

רמת השרון היא במהותה עיר חילונית מאוד מאוד, גם בהשוואה לערים אחרות. יחד עם זאת, היא כוללת במזרח העיר את שכונת מורשה שהייתה במקור מעברה של עולים מתימן ובמשך שנים רבות יש בה תושבים רבים מבני עדות המזרח, ובהם גם חרדים ודתיים - וכמובן שומרי מסורת רבים. בשכונה זו היו תמיד מספר רב של בתי כנסיות וגם כוללים וכן פועלים בה בתי הספר של החינוך העצמאי שהיו תחת ליווי קרוב מאוד של הרב. לפני כחמש עשרה שנה נעשה ניסיון לפתוח מחדש ישיבה קטנה בשכונה זו תחת חסות הרב ובראשות אחד מבניו, בניסיון להקל על בחורים צעירים שילמדו קרוב לבית - אבל שמעתי שלבסוף היא נסגרה כי אנשים המשיכו לשלוח ילדים ליש"ק בבני ברק.

מאידך מרכז העיר ומערבה זו אוכלוסיה מאוד מבוססת, אשכנזית/שמאלנית (על דרך ההכללה). רבים מהם אינם אנטי דתיים אלא פשוט אדישים לדת. כך למשל למרות שאותו מרכז רפורמי הוקם לפני שנים לא מעטות, עדיין רוב מוחלט של הבר מצוות של משפחות חילוניות לגמרי נערכות בבתי הכנסת ע"פ ההלכה וזה לא מובן מאליו בעיני.

מעבר לכך קרה תהליך של "קנאת סופרים" שהגדילה את כח התורה. בילדותי כמעט ולא היו חרדים ואף לא דתיים במרכז העיר ומערבה. אברכי הכולל של הרב היו מסיימים ללמוד לפנות ערב ונוסעים לבני ברק. בשלב מסוים הגיע שליח הרבי מחב"ד שיצר סביבו קבוצה. לאחר מכן הגיע "גרעין תורני" של הציבור החרד"ל שהביא הרבה משפחות תורניות לעיר. בשנים האחרונות יש גם כעשרים אברכים ליטאיים בכולל של הרב שעברו לגיר בעיר - ולכל זה יש השפעה.

כאמור יש גם כמה עשרות משפחות של בעלי תשובה, ברמות שונות, חלקם אנשים מפורסמים, שנשארו לגור וזה מפרנס כמה וכמה מוקדי תפילה ותורה.

אחד ממקורבי הרב הוא שחקן כדורגל לשעבר שחזר בתשובה וידו לא משה מידו ובבחירות האחרונות כמעט וזכה בראשות העיר, עם כיפתו השחורה (כיום משמש כסגן ראש העיר). אלו תהליכים שאיש לא דמיין בעבר.

אני אישית לא מתגורר בעיר בשנים האחרונות אך מתארח בשבתות והמראה של אנשים באים והולכים מבתי הכנסת, חלקם עם הטלית עליהם, מפתיע אותי כל פעם מחדש. שלא לדבר על כך שיש הרבה שיעורי תורה (כמה שיעורי דף יומי), למשל, שיעורים בשבתות בכל בתי הכנסת ועוד. גם הרב עצמו היה מוסר שיעורים לתושבים עד לפני כשנה. בתקופת נעוריי השיא של השיעורים היה שיעור בעין יעקב בין מנחה לערבית והיום להערכתי יש כמה עשרות שעברו על השס בדף היומי ועוד היד נטויה. זה כמובן עדיין כטיפה בים, אבל זה הרבה יותר ממה שהיה בעבר.

יכול להיות שדווקא בגלל שהקהילה קטנה זה גרם לחמימות יתר - באשר הרב היה מכיר כל אחד ואחד מבאי בתי הכנסת (שזה כמה אלפים, אם סופרים את מורשה).

עוד נקודה מעניינת - אני חושב שהגר"י התייחד בהערכה וקשרים טובים עם הרבנים הספרדים כולם, וזה לא מובן מאליו בעיני, ודאי לא בעשרים וחמש השנים האחרונות. קשריו עם הגר"ע יוסף היו מהמפורסמים ובמשך עשרות שנים. גם לאחר שנלב"ע הגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל, זכור לי שהגר"י הגיע לניחום אבלים גם אצל בניו וגם אצל אביו ואחיו.

[ממללא]

שמעתי שהיה ניסיון להקים חיידר בהרצליה, יחד עם משפחת יעקובוביץ', אבל זה לא הצליח ולכן שלחו לב"ב.

[הגרח]

אגב גררא של מידותיו האציליות של הרב, יש לי תימא רבתי ,מתיאור של הגמ'בשבת, על ענוותו של הלל שבא אליו אדם ביום שישי לבית המרחץ והטרידו ג'פעמים בשאלות של הבל תוך כדי שהוא קוראהו בשמו הפרטי מי כאן הלל וכו',הנה יש להניח שהלל לא היה תמים ועמד כבר מהפעם הראשונה על טיבו ,וא"כ יש לתמוה וכי יש מידת חסידות לתת לרשעים לעלוב ולהטריד ולהציק לבעלי המידות סתם ללא סיבה, וע"ד מאמרו של אדמון וכי בשביל שאני חסיד יציקו ויבזו אותי ,עוד יש לתמוה דמדינא דכבוד התורה, היה אסור לו לשתף פעולה עם הבזיון הזה, גם אם נניח שהוא היה נוברדוקר, הלא זקן ואינה לפי כבודו ,פטרתו תורה מהשבת אבידה
יש לי הרגשה שעל שאלה כזו יכול לענות רק אדם שיש בו
מיין הרקח של הנהגה כזו אנא החכימוני חכמי לב כי בנפשי הדבר

[חלמישצור]

מעשה על הרב שסיפר יהודי בשם רן בר-יושפט, עו"ד וסמנכ"ל פורום קהלת.

הרב אדלשטיין, הרב של רמת השרון, נפטר אתמול.
הייתה לי הזכות לפגוש אותו באופן אישי.
אני מגיע ממשפחה ערכית, ציונית, עמוקה, מלאה ברוח ובזהות חזקה של יהדות לאומית ותרבותית, אבל הדת מעולם לא הייתה מרכיב דומיננטי אצלנו.
ברמת השרון בה גדלתי, אפילו לא היה כל כך מקובל שכולם יחגגו בר מצווה במובן האורתודוכסי.
בגיל שש עשרה, החלטתי לגשת לביתו של הרב אדלשטיין, אשר באותו זמן היה בית קרקע קטן וישן במרחק הליכה קצרה מבית הוריי. היום כנראה שלא הייתי מרגיש בנוח אפילו לעשות זאת, אבל באותה תקופה מתוך תמימות פשוט ניגשתי אל ביתו, דפקתי על הדלת ואמרתי: "שלום, אני רן. אתה יכול להסביר לי מה יהודי נוהג לעשות? מבחינה דתית?".
הרב, בלי להסס או להתבלבל מהסיטואציה, הכניס אותי לביתו. ביתו השאיר אותי פעור פה יותר מכל בית אחר בו ביקרתי, ויצא לי לראות בחיי בתים גדולים ומרשימים.
ביתו של הרב, היה קטן, ישן, צנוע – ומלא ספרים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים. מהרצפה, עד התקרה, בלי מילימטר מיותר. לקח לי כמה דקות לספוג את האווירה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי "ארון ספרים יהודי", רק שמאותו מפגש ועד היום לא ראיתי כזה "ארון ספרים" בשום מקום.
הרב אדלשטיין הראה לי מה עושים בסבלנות ובצורה פשוטה, אך נראה שיותר היה אכפת לו מההתנהגות הבינאישית. ברור לי שלרב אדלשטיין היה חשוב קיום תורה ומצוות אצל כל יהודי, אבל מה שהוא שידר לי זה שחשוב להיות בן אדם טוב. קלישאתי ככל שיהיה, זו הייתה התחושה שלי. בצורה ברורה.
לאחר שסיים ללמד אותי כיצד מניחים תפילין, איך נוטלים ידיים וכדומה, הרב אדלשטיין דאג שבשבת אעלה לתורה בפעם הראשונה.
באופן אישי אני פחות מתחבר לרבנים, למגזרים ול"דתיות" בכלל. אבל האמת שהפטירה שלו מעציבה אותי. הוא מצא שלווה, אבל חבל על כל מי שלא מצא אותו.
יהי זכרו ברוך.

אולי ייטב לציין כאן שבר-יושפט, כיום בן 33, אף שעדיין מגדיר עצמו חילוני הרי הוא כיום מתפלל, שומר שבת, אינו אוכל בשר וחלב, ולדבריו לומד דף יומי, שניים מקרא ואחד תרגום, משנה יומית, משנה ברורה יומית, עלי שור ועוד. אפשר לומר שהפעם הראשונה שנפגש עם רב הייתה עם רבנו ושהיתה לזה השפעה גדולה עליו. ורבים השיב מעון.
[הגרח, עיין מהרש"א בח"א שם ששאל בסגנון זה והשיב]

[נוטר הכרמים]

הרהורי דברים שמלוים אותי מזה זמן רב בנושא הסגולות.

אקדים לכך סיפור, הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שיבח פעם בפומבי אימרה חריפה מאוד של האדמו"ר מלעלוב ר' שמעו'לי (נתן נטע) זצ"ל, הוא אמר שכנגד מידת הכעס יש לו שני פתרונות, סגולה ועצה, הסגולה היא להגיד את איגרת הרמב"ן, והעצה היא ללמוד את איגרת הרמב"ן שם כתוב שהכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם וכו'.

וללמדך בא כי יש והסגולה כרוכה בעצה כשלהבת בפתילה לא יפרדו, כי יש לך אדם הטבול כולו ללא שיור בים של דכדוך מחמת הצרה שנתרגשה עליו, ואין דעתו מיושבת ופנויה דיה לשיח אמיתי לפני קונו, לתפילה אמיתית ומרוכזת, ממלמל ללא הרף פסוקי תהילים לפני התפילות הקבועות ולאחריהן ואין הוא מוצא בהן קורטוב של כוונה ולב, שכן לבו נתון בתוך צרתו ולא בתפילתו, שמתוך שאינו מעריך כדבעי כח תפילתו והרי הוא מזלזל בה כדרכו, אף היא מודדת לו באותה מדה, והרי היא יוצאת מפיו מבולבלת ומוטרדת, חטופה ומקוטעת, חסרת נשמה וצורה.

וכאן ה'סגולה' הידועה מביאתו לידי תפילה של ממש. הרי הוא מחזר תחילה אחר כל תנאי ופרטי הסגולה, שתהא זאת שעת חצות של ליל שישי, ומוטב שתהא זו שעת רחמים ועת רצון שברצון, עשי"ת, 'שובבי"ם' או כל כיוצא בזה, יאסוף עמו בצינעא עשרה אנשים יראי אלקים הקרובים אל הצרה, ומוכנים בכל לב ונפש לשלם כל מחיר ומאמץ על מנת להחלץ ממנה. הללו מפנים לבם ונפשם, גופם ועסקיהם וכל חבילי טרדין המשתרגים על צוארם, ויסעו מקרוב ומרחוק, ויחנו על פי הקבר הקדוש של החזו"א, ויעשו ככל אשר צוה אותם רבינו יעקב. הכל ככתוב בפיתקא המקופלת המחליפה ידים בדחילו וברחימו, נקראת במאמץ רב לאור צלליות הפרוזקטור היחיד המאהיל על פני ההמון הרב.
מנינים על גבי מנינים יתקבצו בכל סביבות הקבר, ויהי המקום לחרדת אלקים.

ואחר הדברים האלה, אמירת כל ספר התהילים במתון, וכל הסדר הזה, במשך מספר שעות, יפנו כפופי קומה וכנועי חיל לקברו של ה'סנדלר' הקדוש, ושם יפרקו את שארית לחלוחיתם, סמוכים ובטוחים בשומע צקון תחינה, ובזכות כל הצדיקים הטמונים במקום הזה, ובפרט...

נאדות של דמעות נשפכות, ממחטות נשלפות בזו אחר זו, גניחות ואנחות עמוקות מהדהדות בינות לקריאות רמות של התחלה וסוף. ומתוך אמונה זכה וטהורה ב'סגולה' על פרטיה ודקדוקיה יחוו המה תפילה שכבר זמן רב לא ידעו כמותה, יעתירו ויתחננו מעומקא דלבא,ישאו עיניהם לשמים כגמול עלי אמו, תשתפך נפשם אל חיק תפילתם עד שיעשו מקשה אחת. ללא הטרדות שונות של חלומות או נגינות ניידים, וללא המתנת עוללים ממהרים וסדרי כוללים.

תפילות כאלו, הסגולה הינם או עצה מחוכמה?! הגידו נא אחי!

[לייבעדיג יענקל]

אדכרתן מעשה ברופא שבדק את עיניו הלקויות של הגה"ק ר' שלום משאץ לונדון זי"ע, ונתן לו תרופה כלשהיא והזהירו שיש לקחתה רק לאחר האכילה לשובע. ושוב נם הרופא לבני הבית שכמעט שאין ממש בתרופה שהוא נתן, אלא שהוא הבין שהבעיה בעיניו של ר' שלום נובעת מחמת היותו ממעט מאוד לאכול, ואילו יאמר לו להרבות באכילה ברי שלא ישמע לו, וע"כ הורהו ליקח תרופה ודייקא באופן זה, ואולי עי"כ הוא יאכל יותר וזה ישפר את ראייתו.