יבנה כתב:קראתי מאמר בקולמוס בענין, אבל לא זכור לי איפה.
ישראל אליהו כתב:יבנה כתב:קראתי מאמר בקולמוס בענין, אבל לא זכור לי איפה.
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?176207&
גם הם החליטו שאם המצות עבות ממילא הם רכות, ואם דקות ממילא הם קשות. ולא היא. וכמו שכתבתי לעיל. [דוגמא לדבר, "לאפה" היא דקה ורכה].
ישראל אליהו כתב:מעלתן:
שמים יותר מים [כ600 סיסי] והעיבוד הרבה יותר קל, וא"צ "פינר". [במאפיית בית שמש אין משתמשים עם פינר, אלא מעבדים ביד, ולכן חייבים לשים כ600 סיסי, אלא שבכדי שהמצה תהיה קשה, 'מייבשים' את המצה בתנור בחום נמוך יחסית למאפיות אחרו כמאה שערים למשל [כ45 שניות במקום כ20 שניות] .
המים מקררים יותר את העיסה.
אינם מתנפחות כלל [ואין שום חשש של "נפוחות"] ממש גוש אחד.
חסרונן:
אינם מתרדדין לדקות ממש, אלא נעצרות קצת לפני הדיקוק הגמור. [ולענ"ד נראה ברור שהם בכלל "רקיקין" שהציכו הראשונים. וישנם מאפיות, כבית שמש, שזה העובי, רק אח"כ מייבשים בתנור, וכנ"ל].
יש חשש שנשרפים בחוץ, ולא נאפה בפנים כדבעי. [ולענ"ד נראה מהנסיון, שאם מדקקים אותן, ואופים כ25 שניות, האפייה בפנים מעולה].
כפי שכתבתי, אין הבדל בין הרבה מצות קשות, לאלו הרכות [כפי שתארתי], רק שבתנור מייבשים אותם. ולאשכנזים מותר לאכול מצות שנעשו באופן דלעיל. כנלע"ד.
[ישנם מצות רכות, שהם עבות כ2-3 מצות מכונה. ונ"ל שעליהם דברו הפוסקים האשכנזים שאין לאכלם. משא"כ באופן המתואר לעיל].
יבנה כתב:מוסכם שהמצות שהוזכרו בגמ' ובראשונים ובהרבה מהאחרונים היו רכות ובעובי שבין אצבע לטפח. גם ברור שכעת המצות הן קשות ודקות פחות מאצבע. השאלה היא האם יש איזה תועלת בדברים אלו וחסרונות, והאם לשינויים אלו יש דין של מנהג או לא. [רכות ודקות הם שני נושאים וצריך לדון בכל א' בפנ"ע].
כשהמצה יותר דקה היא נאפית יותר טוב ומהר ויש פחות חשש חמץ. כשהמצה עבה יש אפשרות שהיא נאפית מבחוץ ועדיין עיסה מבפנים. האם יש הבדל בזה בין אם היא עבה או רכה?
במצות רכות יש כמה מעלות, כזית בהם הרבה יותר קטן [במצה א' יש הרבה כזיתים], ויותר קל לאכול, וגם אינו חוסם את המעיים, והוא ודאי בגדר לחם לענין ברכה, וגם ניתן לקיים בה כורך. כך שיש בזה גם קיום מצוות מצה [מצד שודאי יאכלו כשיעור], וגם אין בה חשש ברכה לבטלה, וגם קיום מנהג כורך, וגם עונג יו"ט.
לענין אם יש עליהם שם מנהג, או לא. תלוי האם זה דבר שהונהג בדוקא ע"י הרבנים והציבור, או שמא זה מנהג האופים שרצו למכור כמויות גדולות של מצות בלי שיתעפשו, וכשהן קשות הן לא מתעפשות. [בזמנינו אופים מצות לפחות מכסלו.] ומאז שהמציאו את מכונות המצות הנהיגו האופים כן.
כפי הנראה זה מנהג האופים ולא מצינו בפוסקים שבזמן המ"ב או שקדמו לו רמז שיש צורך שהמצות יהיו קשות, ובמ"ב סי' תפ"ו ס"ק ג' כתב- "וה"ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף החלל לשיעור כזית וצריך למעכו אבל אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג א"צ למעכו." ולא רמז שיש חסרון בכך. ואף לענין עביין כתב בסי' ת"ס ס"ק ט"ז על דברי רמ"א שיש לעשות המצות רקיקין ולא עבין כשאר לחם, "רקיקין - היינו אף דמבואר בס"ה דפחות מטפח מותר לעשות מ"מ נכון יותר לכתחלה לעשות רקיקין דקין." והיינו שהוא הידור לכתחילה, אך אין שום חסרון באכילת עבים פחות מטפח.
נכתבו בענין כמה מאמרים ראה אור ישראל נ"א עמ' קכ"א ואילך, שם נ"ב עמ' ע"ג ואילך, ירושתינו ז' עמ' קצ"ג ואילך, וכאן יש מאמר באנגלית http://halachicadventures.com/wp-conten ... matzah.pdf.
קראתי מאמר בקולמוס בענין, אבל לא זכור לי איפה.
ישראל אליהו כתב:'קרמו פני המצה' אין הכוונה רק על פניה מלמעלה. כי אם תכניס בצק עבה לתוך תנור לוהט, מיד יקרמו פניה למעלה ובפנים יהיה בצק וודאי.
לדעתי 'קרמו פניה' היינו פני כל המצב [העובי]. שכל העובי שינה צבע.
אפשר כתב:מהיכן השיעור אצבע? בביה"ל כנ"ל לא משמע הכי, אלא צריך רקיקים דקים דווקא, וזה שייך רק בקשה ולא ברך, אם כי בודאי גם הרכים [אם הם רקיקים] כשרים.
יבנה כתב:אפשר כתב:מהיכן השיעור אצבע? בביה"ל כנ"ל לא משמע הכי, אלא צריך רקיקים דקים דווקא, וזה שייך רק בקשה ולא ברך, אם כי בודאי גם הרכים [אם הם רקיקים] כשרים.
מביאים כן כמה אחרונים בשם בית הלל יו"ד סי' צ"ו או צ"ז. ראה חק יעקב ת"ס י"ג, באר היטב ס"ק ח', פמ"ג א"א ס"ק ד'.
ביה"ל שם ס' ה' לא פירש שיעור עובי הרקיקים, רק שהם פחות מטפח. וגם אצבע ויותר נחשב דק. עכ"פ באחרונים לא נתפרש שיעור הפחות מאצבע, וודאי כן דעת הביה"ל.
וגם יכול להיות רכה וכפי הנמצא בבתי המאפים פיתות ושאר מיני לחמים דקים ורכים. ותלוי באחוז המים שבו. ועי' לעיל שהוכחתי מהמ"ב שאין שום חסרון ברכות.
וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה (מה דנקט חובה משום דאז בעינן שמירה יתירה ולכך זהירין לעשות רקיקין דקין אף על פי שמן הדין אפילו אינן דקין מותר כל שאינן עבין)
גביר כתב:מצות רכות, נאפו בידי הרב שמעון כהן , מרבני עיר האבות באר שבע ת"ו. הרב שמעון אמר לי ששמע מהרב אשר וייס שאם היו מצטרפים אליו אחרים היה מתיר אותן לאשכנזים. נדמה לי שגם מסר בשם הרב מרדכי אליהו שהתיר אכילתן לאשכנזים.
יוסף חיים אוהב ציון כתב:
חסום מישהו יכול להוריד .תו"מ.
יוסף משה כתב:בדבר שאלתו האם ראוי לאשכנזים לאכול ממצות עבות ורכות שעושים הספרדים כמו פיתות בפסח. הנה, מבואר בטור סי’ תע”ה שנוהגין באשכנז ובצרפת לעשות שלשת המצות של הסדר מעשרון, וכך הביא הרמ”א שם בסעיף ז’ ובמשנ”ב שם ס”ק מ”ו הביא שהבית מאיר פקפק בזה ושהיום נשתקע מנהג זה עי”ש. והנה, לפי חשבון זה יוצא שהמצות גדולות ועבות מאד ובהכרח שהיו רכות דאם היו קשות א”א לאכלן וללעוס אותן, וע”ע בחק יעקב שם ס”ק כ”ו מהרי”ו דהמצה האמצעית יעשה גדולה כדי שיוכל לחלק ממנה לכל בני הבית שני זיתים אחד למצה ואחד לאפיקומן, וע”כ יעשה עבה ורכה. וגם במנהגי החת”ס כתוב שחילק מהמצה הבצועה כזית לכל אחד ואחד, ובמצות הדקות שלנו זה בלתי אפשרי, וחזינן שכך היה המנהג. ואף הבית מאיר לא פקפק משום חשש חימוץ אלא משום דנראה כאוכל קדשים בחוץ כיון דהוי זכר ללחמי תודה. ומכל זה משמע דאין בזה חשש חימוץ.
ומה שנהגו לעשות רקיקין דקין כמ”ש הרמ”א סי’ ת”ס ס”ד היינו שלא יהיה עב כלחם כמ”ש שם “ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ”. וכ”כ המחבר שם ס”ה “אין עושין בפסח פת עבה טפח”, ובמשנ”ב שם ס”ק ט”ז כתב דלהרמ”א המנהג לעשות הרבה פחות מטפח אך מ”מ נראה דגם מצות רכות אלה הוי בכלל רקיקין. ונראה לכאורה דמה שנהגו בזמנינו לעשות מצות דקות מאד אינו בהכרח חומרא מחשש חימוץ אלא משום הייצור ההמוני שמייצרים הרבה זמן לפני הפסח והמצות הרכות לאחר זמן מועט או מעלות עובש או מתייבשות ומתקשות כמו לחם וא”א לאכלן אחרי זמן מועט.
אך מ”מ חוכך אני בזה דאפשר דאין אנו בקיאין כ”כ לעשות מצות עבות ורכות ללא חשש חימוץ כלשהו ואפשר דמשום חומרא זו נהגו לעשות רקיקין דקין וקשין, וא”כ יש להמנע מזה ומ”מ מתירא אני מן החידושים וכל כה”ג הוי בכלל אל תטוש תורת אמך, ובפסח ראוי לנקוט בכל זהירות וחומרא.
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:אאל"ט, השו"ע הרב מביא מה שנשתנו העתים בזמנו זה כעשרים שנה, והתחילו לאפות מצות דקות וקשות. יבאו המלנקקים מארצות המערב ויוכיחו.
לבי במערב כתב:"נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים" אינה לשון של אי־הסכמה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 50 אורחים