האם יוצאים במצוות הגדה בהרהור?

[ראש]

חולה כמו שהיה רבי יעקב אדלשטיין שלא יכל לדבר. האם יכול לצאת ידי חובת הגדה בהרהור, או שמא כאנוס ואינו יכול לצאת ידי חובת מצוה זו?

עוד יש לי ספק, האם יוכל לצאת מדין שומע כעונה או שמא רק מי שיכול לדבר- יכול גם לצאת בשמיעה.
אולי זה תלוי בספק האם שומע הוא כמי שדיבר בעצמו, או שרק מתייחס אליו הדיבור?

אשמח בכל מראי מקומות או סברא ברורה.

[אפשר]

פשיטא שלא, אתה יכול לספר סיפור בהרהור? אבל באבודרהם ועוד ראשונים כתבו שיוצאים אפילו במילה אחת, ואין לו שיעור, והדברים ידועים וארוכים.

בענין שומע כעונה נחלקו בזה הרא"ם והמהר"ם אלשקר, וזה בשו"ת של זה או של זה [התכתבו ביניהם], וצ"ל סביב סי' מא.
וע"ע בשו"ת חתם סופר או"ח סי' טו, ומנחת חינוך מצוה כא אות ד.

[לפני שנים במספר, הזדמנתי לביה"מ ביאלה, יש לאדמו"ר מלא סט ספרים שיבר, ופתחתי לתהות על קנקנו, ובדיוק נפתח לי לנושא הזה, וראיתי שדן כיד ה' הטובה].

[נשר]

ראיתי שמישהו כותב סברא ולכאורה היא נכונה מאד, שלא צריך להגיע לדין שומע כעונה, דהסיפור מתקיים על ידי שאחד מספר לשני ואדרבה כאשר שניהם מספרים חסר בסיפור כי הם לא מספרים לאף אחד. ובזה מבואר השיטות שאחד מספר וכולם שומעים, דאין זה מדין שומע כעונה אלא כך הוא הסיפור שאחד מספר ואחד שומע.

[אפשר]

ראיתי שמישהו כותב סברא ולכאורה היא נכונה מאד, שלא צריך להגיע לדין שומע כעונה, דהסיפור מתקיים על ידי שאחד מספר לשני ואדרבה כאשר שניהם מספרים חסר בסיפור כי הם לא מספרים לאף אחד. ובזה מבואר השיטות שאחד מספר וכולם שומעים, דאין זה מדין שומע כעונה אלא כך הוא הסיפור שאחד מספר ואחד שומע.

כך עשה הגר"א, וכדאיתא במעשה רב קצא 'ואומר הגדה וכולם שומעים', ובמעשה רב של זלושינסקי דנו בנ"ל.

[לעומקו של דבר]

ראיתי שמישהו כותב סברא ולכאורה היא נכונה מאד, שלא צריך להגיע לדין שומע כעונה, דהסיפור מתקיים על ידי שאחד מספר לשני ואדרבה כאשר שניהם מספרים חסר בסיפור כי הם לא מספרים לאף אחד. ובזה מבואר השיטות שאחד מספר וכולם שומעים, דאין זה מדין שומע כעונה אלא כך הוא הסיפור שאחד מספר ואחד שומע.

הגרח"י קפלן כתב אודות כך כמדומני במוריה פסח הקודם.

[אפשר]

יש להעיר עוד, דהראשונים גם האחרונים דנו למה אין מברכים על ההגדה, ונאמרו תירוצים רבים, באם אפשר לצאת בהרהור יש תירוץ פשוט דאין מברכים על מצוה שבלב, [ובפשטות אף כשאומר בפה, ודומיא דביטול דאין מברכים משום דאיתא בלב, אף כשאומר בפה], וכיון דלא נחתו לתירוץ זה ש"מ דלא איתא בלב. [ויל"ד עוד בזה].

[נשר]

ראיתי שמישהו כותב סברא ולכאורה היא נכונה מאד, שלא צריך להגיע לדין שומע כעונה, דהסיפור מתקיים על ידי שאחד מספר לשני ואדרבה כאשר שניהם מספרים חסר בסיפור כי הם לא מספרים לאף אחד. ובזה מבואר השיטות שאחד מספר וכולם שומעים, דאין זה מדין שומע כעונה אלא כך הוא הסיפור שאחד מספר ואחד שומע.

כך עשה הגר"א, וכדאיתא במעשה רב קצא 'ואומר הגדה וכולם שומעים', ובמעשה רב של זלושינסקי דנו בנ"ל.

אאל"ט במ"ב ג"כ משמע שיוצא בשמיעה לגבי נשים שצריכות ליכנס לשמוע (לא עיינתי עכשיו)

[ספרים וועלט]

לגבי הרהור יש התייחסות ישירה במנחת חינוך, הוא כותב שאין יוצאים בהרהור.

[אפשר]

ראיתי שמישהו כותב סברא ולכאורה היא נכונה מאד, שלא צריך להגיע לדין שומע כעונה, דהסיפור מתקיים על ידי שאחד מספר לשני ואדרבה כאשר שניהם מספרים חסר בסיפור כי הם לא מספרים לאף אחד. ובזה מבואר השיטות שאחד מספר וכולם שומעים, דאין זה מדין שומע כעונה אלא כך הוא הסיפור שאחד מספר ואחד שומע.

כך עשה הגר"א, וכדאיתא במעשה רב קצא 'ואומר הגדה וכולם שומעים', ובמעשה רב של זלושינסקי דנו בנ"ל.

אאל"ט במ"ב ג"כ משמע שיוצא בשמיעה לגבי נשים שצריכות ליכנס לשמוע (לא עיינתי עכשיו)

אכן [לא שמתי לב לדיוק הזה], ז"ל סי' תעג ס"ק סד
ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא בשביל ישראל.

ויצויין דהמשנ"ב לשיטתו דנשים מחוייבות, ועי' מנ"ח מצוה כא בזה. [ובמעשה רב הרצון לדייק אפילו לגבי אנשים].

[אפשר]

והיום שמתי לב לדברי הביה"ל סי' תעב

ודע דלפי מה שפסק הש"ע דנשים חייבות ג"כ בד' כוסות כאנשים א"כ צריכות ליזהר שיאמרו סדר ההגדה על כל כוס וכוס או שעכ"פ ישמעו מבעליהן.

[נשר]

היום הרהרתי קצת, למה יש עדיפות שכל אחד יאמר את הסיפור, לכאורה אם הסיפור מתקיים על ידי שאחד שואל ואחד עונה הרי עדיף שיהיה צורה של סיפור ולא שכולם אומרים פה אחד, דבצורה כזו למי הם מספרים?

וגם במ"ב שציין כעת הרב אפשר משמע שהעדיפות היא שכל אחד יגיד בעצמו את ההגדה.

והרי להדיא נפסק שאם שאלו אותו מה נשתנה אינו חוזר ואומר מה נשתנה אלא ממשיך את ההגדה.

[אבי 1000]

פשיטא שלא, אתה יכול לספר סיפור בהרהור? אבל באבודרהם ועוד ראשונים כתבו שיוצאים אפילו במילה אחת, ואין לו שיעור, והדברים ידועים וארוכים.

בענין שומע כעונה נחלקו בזה הרא"ם והמהר"ם אלשקר, וזה בשו"ת של זה או של זה [התכתבו ביניהם], וצ"ל סביב סי' מא.
וע"ע בשו"ת חתם סופר או"ח סי' טו, ומנחת חינוך מצוה כא אות ד.

[לפני שנים במספר, הזדמנתי לביה"מ ביאלה, יש לאדמו"ר מלא סט ספרים שיבר, ופתחתי לתהות על קנקנו, ובדיוק נפתח לי לנושא הזה, וראיתי שדן כיד ה' הטובה].

הצדק עמך על הרהור שאין כאן צורת סיפור כלל.

אך ניתן לשפר את שאלת הרב ראש ולדון האם יוצאים יד"ח ברמזים או בהצבעה והמחשה מתוך הכתב שבאופן זה יש צורה של העברת מסר בין אחד לשני אמנם אינה מעולה כמו והגדת לבנך שיש במילים ביטויים עשירים יותר אך גם באופן של רמזים יש רמה מסויימת ועל כן יש לדון האן יוצ"ח כשאין לו אפשרות אחרת.

[אפשר]

היום הרהרתי קצת, למה יש עדיפות שכל אחד יאמר את הסיפור, לכאורה אם הסיפור מתקיים על ידי שאחד שואל ואחד עונה הרי עדיף שיהיה צורה של סיפור ולא שכולם אומרים פה אחד, דבצורה כזו למי הם מספרים?

וגם במ"ב שציין כעת הרב אפשר משמע שהעדיפות היא שכל אחד יגיד בעצמו את ההגדה.

והרי להדיא נפסק שאם שאלו אותו מה נשתנה אינו חוזר ואומר מה נשתנה אלא ממשיך את ההגדה.

הלשון, שני ת"ח שואלים זה לזה, והפשט כי אכן אחד מספר והשני מקשיב, אבל המאזין לא מקיים 'והגדת', שניהם צריכים לספר, ולכן שניהם צריכים לדבר.
אכן, האידיאל היה אם זה לא היה בב"א כמו חבורה של תהלים זאגער'ס, אלא זה לזה, ושוב זה לזה, וכפשטות הלשון הנ"ל, ששניהם שואלים זל"ז, אבל אם אחד מגיד והשני מקשיב, המקשיב לא קיים הגדה.

[נשר]

היום הרהרתי קצת, למה יש עדיפות שכל אחד יאמר את הסיפור, לכאורה אם הסיפור מתקיים על ידי שאחד שואל ואחד עונה הרי עדיף שיהיה צורה של סיפור ולא שכולם אומרים פה אחד, דבצורה כזו למי הם מספרים?

וגם במ"ב שציין כעת הרב אפשר משמע שהעדיפות היא שכל אחד יגיד בעצמו את ההגדה.

והרי להדיא נפסק שאם שאלו אותו מה נשתנה אינו חוזר ואומר מה נשתנה אלא ממשיך את ההגדה.

הלשון, שני ת"ח שואלים זה לזה, והפשט כי אכן אחד מספר והשני מקשיב, אבל המאזין לא מקיים 'והגדת', שניהם צריכים לספר, ולכן שניהם צריכים לדבר.
אכן, האידיאל היה אם זה לא היה בב"א כמו חבורה של תהלים זאגער'ס, אלא זה לזה, ושוב זה לזה, וכפשטות הלשון הנ"ל, ששניהם שואלים זל"ז, אבל אם אחד מגיד והשני מקשיב, המקשיב לא קיים הגדה.

הלשון היא "שואלים" זה לשזה, ולפי דיוקך היו צריכים לשאול כל אחד את השני, ואילו בהלכה נפסק (רמ"א) שלא צריך לשוב ולשאול אם שמע את השאלה.

[אפשר]

היום הרהרתי קצת, למה יש עדיפות שכל אחד יאמר את הסיפור, לכאורה אם הסיפור מתקיים על ידי שאחד שואל ואחד עונה הרי עדיף שיהיה צורה של סיפור ולא שכולם אומרים פה אחד, דבצורה כזו למי הם מספרים?

וגם במ"ב שציין כעת הרב אפשר משמע שהעדיפות היא שכל אחד יגיד בעצמו את ההגדה.

והרי להדיא נפסק שאם שאלו אותו מה נשתנה אינו חוזר ואומר מה נשתנה אלא ממשיך את ההגדה.

הלשון, שני ת"ח שואלים זה לזה, והפשט כי אכן אחד מספר והשני מקשיב, אבל המאזין לא מקיים 'והגדת', שניהם צריכים לספר, ולכן שניהם צריכים לדבר.
אכן, האידיאל היה אם זה לא היה בב"א כמו חבורה של תהלים זאגער'ס, אלא זה לזה, ושוב זה לזה, וכפשטות הלשון הנ"ל, ששניהם שואלים זל"ז, אבל אם אחד מגיד והשני מקשיב, המקשיב לא קיים הגדה.

הלשון היא "שואלים" זה לשזה, ולפי דיוקך היו צריכים לשאול כל אחד את השני, ואילו בהלכה נפסק (רמ"א) שלא צריך לשוב ולשאול אם שמע את השאלה.

הרמ"א כתב כן רק על בן שואלו או אשתו שואלתו, אבל בשני ת"ח לא, בבן התירוץ שהוא לא חייב, ובאשה ג"כ הייתי רוצה לומר כן, וכמו שהאריך המנ"ח, ולכן הם אינם צריכים שום הגדה, ולכן הבעה"ב רק מספר והם שואלים. וכ"ז לסברא דאין יוצאים בשמיעה נגד הרהוריך.
אבל לפי המשנ"ב שנקט דנשים חייבות בהגדה, אכן מוכרח מהרמ"א דנשים אי"צ להגיד, וכן הוא באמת שיטתו דס"ל דיוצאים בשמיעה, וכנ"ל במשנ"ב וביה"ל. וזה כפי הרהוריך.

[נשר]

אבל במ"ב כתב להדיא שגם בת"ח לא צריך לחזור על מה נשתנה

[אפשר]

אבל במ"ב כתב להדיא שגם בת"ח לא צריך לחזור על מה נשתנה

נו, זה כשיטתו.

שוב, יש נידון אם יוצאים בשמיעה, או צריך דווקא הגדה, והבאנו אחרונים לעיל שדנו בזה והגר"א, שוב התברר מהמשנ"ב וביה"ל שהוא מבין הסוברים דשומע כעונה מספיק, וא"כ לשיטתו ברור שבשני ת"ח אי"צ שאחד ישאל את השני.
ועד"ז היה קוטב הרהוריך.

אני אתמול באתי לבאר הצד שכנגד, לדעת הסוברים דאין שומע כעונה מועיל, דלכן גם הרהוריך אינם נכונים, כי אע"פ שצריך סיפור, אבל צריך ששני הצדדים יספרו, זה לזה, בזה אחר זה, ולפי הצד הזה א"ש לישנא דשני ת"ח, דכ"א צריך הגדה. ולפ"ז דברי הרמ"א רק בבן ואשה ולא בשני ת"ח.
שו"ר בד"מ שכתב על הטור, שהביא ששני ת"ח שואלים זל"ז, ע"ז כתב הד"מ 'אבל' כשאשתו שואלתו או בנו אי"צ לומר מה נשתנה, לכאו' מלישנא ד'אבל' מוכח דלא כהמשנ"ב, אלא ס"ל דיש חילוק בין אשתו ובנו לב' ת"ח, ובב' ת"ח צריכים לשאול זל"ז, ודלא כמו בן ואשה.

[עושה חדשות]

ע"ע כאן.

[איש_ספר]

ככה יעשה לגרע"י שספריו אינם באוצר. בשו"ת חזו"ע לפסח, תשובה ארוכה מאר'ש בענין זה, ואין איש שם על לב.

[עושה חדשות]

זה זמן כבר נמצא תח"י שיעור נפלא מאת הרה"ג אהרן פוגל (י-ם, עז"ת) בגדרי מצות והגדת וכו', ונכלל בו ענין סיפור ע"י הרהור ושומע כעונה וכו'. נראה לי שכבר העליתי אותו כאן בשנים עברו, אבל ל"מ כעת. הריני מצרפו כאן שוב לתועלת הרבים, (ומן הסתם לא יקפיד הנ"ל), ולשמחת יו"ט...

והגדת - הגרא''פ.pdf

(335.66 KiB) הורד 351 פעמים