מיללער כתב:שמואל דוד כתב:מדוע אמר אביי "וראוי אני לעסוק בתורה"
שרצה בזה למנוע קושית רבא
בברכה המשולשת כתב:אם ראוי ולא עוסק גריעא טפי וכדברי הצי"א בכה"ג
שמואל דוד כתב:בברכה המשולשת כתב:אם ראוי ולא עוסק גריעא טפי וכדברי הצי"א בכה"ג
הצי"א??
(וכל המשך הסוגיא)"המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים"
"ערב היוצא לאחר חיתום שטרות - גובה מנכסים בני חורין.
מעשה בא לפני רבי ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין.
אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין.
אמר לו: למה?
אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: 'הנח לו ואני אתן לך' -
פטור, שלא על אמונתו הלוהו;
אלא איזהו ערב שהוא חייב?
'הלוהו ואני נותן לך' - חייב,
שכן על אמונתו הלוהו.
אמר רבי ישמעאל:
הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות,
שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן,
שהן כמעיין הנובע.
והרוצה שיעסוק בדיני ממונות,
ישמש את שמעון בן ננס"
ועיין שם בארוכה."וזה בחינת הדין המבואר בשולחן ערוך: ערב בשעת מתן מעות משתעבד, שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין (= ראה בגמ' דף קעו, ב: 'והלכתא'). ומקורו בהמשנה בסוף בבא בתרא שאמר שמעון בן ננס: הרי החונק את חבירו בשוק וכו' שכן לא על אמונתו הלוהו. והתנא שיבח מאד את דבריו (= ראה בגמ' דף קעו, א: 'אף על פי שקילס רבי ישמעאל את בן ננס') ואמר: הרוצה שיחכים וכו' עד ישמש את שמעון בן ננס"
עיין שם בארוכה, ולהלן שם אות לח."וזה מרומז במה שאמר שמעון בן ננס על זה הדין שערב שלא בשעת הלוואה אינו משתעבד: הרי החונק את חבירו בשוק וכו'.
והדבר תמוה לכאורה, למה הזכיר דווקא מה שחבירו תובעו ואינו מסלק בשם 'החונק את חבירו' וכי לא סגי בלאו הכי?!"
"אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות.
והרוצה שיעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס"
(ועי' תוד"ה גובה)"אמר רב פפא:
הלכתא - מלוה על פה גובה מן היורשין..."
"ואינו גובה מן הלקוחות... דלית ליה קלא"
"והלכתא,
ערב בשעת מתן מעות - לא בעי קנין,
אחר מתן מעות - בעי קנין"
"ערב דבית דין לא בעי קנין"
עושה חדשות כתב:וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דנסבי עצה לרב הונא דליגרש לדביתהו ותיתבע כתובתה מאבוה ולהדרה מיהדרי א"ל רבא והאנן ידור הנאה תנן ואביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה אמר אביי בתר עניא אזלא עניותא ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל בריה שאני וצורבא מרבנן שאני
ובפי' רגמ"ה שם:
בריה שאני. [דסבר] דסוף דבר ראוי הוא ליורשו:
וצורבא מרבנן שאני. דמצוה להשיאו עצה כדי שיהו לו נכסים ויעסוק בתורה:
2 חידושים שמענו כאן:
א. כשבן מרמה את אביו (עושה נגדו קנוניא, מגרש את אשתו ע"מ להחזירה כדי לגבות את הערבות על הכתובה), זה פחות חמור, כי סו"ס הוא ראוי ליורשו.
ב. כדי שיהיו נכסים לצורבא מרבנן ויוכל לעסוק בתורה, מותר וראוי לעשות השתדלות כזו שבמקום אחר יש בה מן הרשעות.
עמדו בזה?
עושה חדשות כתב:כהיום רגילים לומר שהשתדלות הגובלת בחוסר ישרות אינה הדבר הנרצה אפילו למען לימוד תורה.
אכן מלש' השו"ע נראה שהצריך למעשה את ב' התנאים.
שמואל דוד כתב:לא מצינו גוזמא במספר ״שבעים״ וגם מן הסוגיא בבכורות לכאורה מבואר דאין זה גוזמא.
ושמעתי לתרץ, דרבי יהושע (דהוא דדריש בחגיגה 'באפי נשבעתי וחזרתי בי') כרבי אליעזר (דס"ל הכי בפרק חלק), ורבה בר בר חנה וחבריו כרבי עקיבא (דפליג ארבי אליעזר וס"ל דלא הדר ביה קוב"ה משבועתיה). דתניא בפרק חלק:וְעַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי מִי מֵפֵר לִי. וְתֵמַהּ, דְּאַמַּאי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵפֵר בְּעַצְמוֹ, דְּהָא מַסְּקִינַן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה דִּנְדָרִים יֵשׁ לָהֶן הֲפָרָה מִדִּכְתִיב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי', וְדָרְשִׁינַן בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחוֹזְרַנִי, אַלְמָא שֶׁהוּא מֵפֵר בְּעַצְמוֹ. (תוספות)
דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ'; 'יִתַּמּוּ' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'וְשָׁם יָמֻתוּ' בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹמֵר: 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי'. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בָּאִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח'; אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי'? בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחוֹזְרַנִי בִּי.
מגופת חבית כתב:קובץ שיטות קמאי מסכת בבא בתרא דף קנו עמוד ב
[רבינו ישמעאל בן חכמון].
היאך מבינים קטע זו, האם פמני שהי' מפואה ויקרה ביותר להכי תיקנו מתנת שכיב מרע, או הכונה שאע''פ שהיו מתנה מרובה אפ''ה תיקנו מתנת שכיב מרע
HaimL כתב:אבל תימה אחריתי איכא, דרש"י פירש הכא, דקנסו חכמים לקיים מתנתה בלא קניין, משום דרשעים היו. ובגיטין פירש, משום דרשעים היו, לא הוזכרו בבית המדרש, ואין לדקדק מהם את הדין.
ואולי יש לומר דכוונת רש"י ז"ל לרמוז, דבגיטין, דאין שם מקומו, אין לנו לדקדק ממעשה הרשעים, דאינו ראוי, שיוזכרו בביהמ"ד. אבל בב"ב דאיירי בהו במתניתין, יש לנו לדקדק וללמוד ממעשה רב, דעיקר הטעם שקיימו את מתנתה הוא באמת מטעם קנסא.
אהרן תאומים כתב:HaimL כתב:
בבא בתרא זה רשב"ם ובגיטין זה רש"י ומה לנו לתרץ סתירה ביניהם, ועוד לכתוב בלשון תימה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 110 אורחים