כששוחחתי על סיפור השלילה של לימוד "הלכות ברכות" בכולל פוניבז', ואמרתי שמעניין כי דבר שהיה מתאים להני אמוראים ותנאים קדושים כרב כהנא ורב חסדא, להתעסק בחביצא ובאניגרון, כבר לא מתאים ליהודי בני ברק?
הראה לי פלוני את הגמרא בשבת:
שבת פב. -
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה?
אמר ליה: מאי איזיל לגביה?
דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא.
אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה.
אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה.
הרי אותו 'תסכול' - הלימוד על עניינים גשמיים לכאורה - כבר נדרש במשא ומתן בין חכמינו הקדושים לכאן ולכאן, ולכאורה המסקנא ברורה.
אך לאחר מחשבה שניה, אמרתי: אם כן מה דעתך כאשר נשמע על מישהו שהקים "כולל" ובו ילמדו בזמן חורף שיעורי גאסטרו וכו' וכו', כדי לעסוק בחיי דברייתא.... [מובן, שבתוך מסגר לימוד רגילה, רשאי ואולי צריך ראש הישיבה לעורר מדי פעם גם על ענייני הגוף התלויים בהלכה ובשמירת הגוף, אבל לא כסדר לימוד שיטתי]
כנראה שכך ראה הגראי"ל את העיסוק בהלכות מאכלים על ידי אברכים האמורים להתעסק בלומדות עמוקה.
הסיפור שנוא עלי, רק בגלל הקטע האליטיסטי שבתוך המעשה, כאומר: לנו, לרמה של האברכים שלנו, זה לא מתאים, זה מתאים אולי לאסכולות אחרות.... חשיבה כ"כ מתאימה להרבה ראשי ישיבות דגלילת חברון וכדומה, אבל כ"כ לא מתאים למה שחשבנו על הגראי"ל.
ללמדך ש...