רשימה שהיא
תמצית מה שכבר נתבאר כאן עם הוספות שכ' לומר לפני הציבור. לבסוף בשעת מעשה יצאו מן הלב דברים אחרים במקצת.
יראתי בפצותי שיח להשחיל. רבינו זצוק"ל היה אומר שלפעמים לשונות של ענוה זה ג"כ גאוה. אינו מן המדה לנסות להגדיר ולתאר את דמותו של רבינו זצוק"ל, שהיה למעלה למעלה מהשגתנו, גבוה ומרומם מאוד, עמוק מאוד, רחב מאוד, ונסתר מאוד.
שמעתי פעם מרבינו זצוק"ל, שהשתתף ביחד עם ידידו ורעו הגאון רבי אפרים זלזניק זצוק"ל בהספד על הרב מבריסק זצוק"ל [כמדומה שאמר שהיה זה בבית הכנסת 'זכרון משה'], והיתה התעוררות גדולה בציבור מהדברים הגבוהים שנאמרו, ואמר לו ר' אפרים, בא נלך ונלמד ונתפוס משהו למעשה מכל העסק. וזה היה דרכו של רבינו זצוק"ל שבד בד עם מה שהיה מרומם ומנשא את שומעי לקחו והחוסים בצלו גבוה מעל גבוה, במושגים גבוהים בכל התחומים, בתורה, בעבודה, בקדושת הזמנים וכו' וכו', היה מוריד הדברים לעולם המעשה, שיהיה למעשה למעשה.
ובהזדמנות אחת הזכיר דברי הרמב"ן הידועים בספר האמונה והבטחון (פרק יט), וז"ל,
וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ... ופי' עד שתחפץ, עד שתצא מן הכח אל הפועל, כלומר לא תעירו עצמכם... לא התעוררות האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו. זהו עד שתחפץ, שתעשה חפץ על ידי הסבה ההיא, מלשון רז"ל לאנקוטי חפצא בידיה, כלומר כלי.
לכך נראה לנכון להתמקד בנקודה אחת הכוללת הרבה, וכל אחד יקח מזה לפי ערכו ומדרגתו. [הנני מתנצל בפני אלו שרצונם לשמוע עובדות וסיפורים, קשה הדבר להתפרס על פני נקודות רבות, העליתי על הכתב מן הדברים שראיתי ושמעתי בקונטרס מיוחד בשם 'מילין זעירין', ומה שאינו ראוי להיכתב מפני כמה סיבות, בודאי אינו ראוי להיאמר בציבור].
כבר דברו הרבה בהספדים על כמה וכמה דברים פלאיים שראינו ברבינו זצוק"ל, שממש לא נמצא כדוגמתו, וננסה למצוא איזה הגדרה ודרך שנוכל ליטול מזה לקח לעצמנו.
החלק הראשון, בלימוד התורה. היה מפליא לראות היאך הוא מתענג על הדברים הפשוטים ממש ומוצא בהן חיות וטעם בפעם האלף כאילו לומדם זה הפעם הראשונה, ואינו נלאה לחזור שוב ושוב, כמו ילד המשנן אותיות האל"ף בי"ת. וכשם שסיפרו כמה תיאורים בזה ממה שלמד פרק כירה, וחזר על המשנה, כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מאה פעמים ויותר, וכן נוכחתי בעצמי כאשר היה משנן באזניי פרק כל הכלים שלמד בשנים המאוחרות יותר.
למי ששמע מעט והכיר מעט מעוצם מוחו הכביר של רבינו זצוק"ל ומכח תפיסתו וזכרונו העילויים, שחבקו זרועות עולם, זהו חיזיון מפעים מאוד, הרי לא עשה זאת כ'עבודה' מתוך שכפה את עצמו, אלא באהבה וברצון. ופשוטו של דבר שזה נבע מרוב אהבתו לתורה שלכן היה בבחינת 'מתרפקת על דודה', על ה'אמר אביי' 'אמר רבא', וכפי שאמר הגר"י פטרוף באשכבתיה דרבי.
אבל באמת כדברים הללו ממש היה גם בשיחותיו הנוראות, בכל שיחה ושיחה ששמענו, בפרט אלו שנאמרו במקהלות עם במקומות שונים, היינו מחפשים ומחזרים במאמץ רב אחרי דברים שנתחדשו בהם, היה חוזר ללא הרף על אותם הדברים בנפש חיה – רוח ממללא, עם כל החיות וההרגשה, כדיוגמא חדשה ממש.
ובאמת כך היה בכל דבר ודבר שעשה, בכל ענין הוא נכנס כל כולו ללא שיור. זה מתחיל בלימוד. וכן הוא בתפילה, ההרגשה שלנו הוא שהדביקות בתפילה והאריכות המופלאה לא היתה על כוונות האר"י או כוונות הרש"ש, אף שבודאי גם מזה לא הניח את ידו, אלא כמו שאמרו על הר"ש מקינון שהיה מתפלל כתינוק בן יומו.
ואמנם כך היה גם בעשיית חסד, בהשתתפות בשמחות ובאבל, ובכל דבר.
ולכאורה נראה שתמצית הענין הוא שרבינו זצוק"ל חי ונשם וחווה את הדברים בעצמותם. ככה זה היה בתורה, בתפילה, בש"ק ובמועדים, במעשי חסד והטבה ובכל ענין אחר.
ברם, ישנה חויה חיצונית, למשל, אדם שמביאים לו איזה דבר מאכל מיוחד ונדיר, ככל שירבה אדם ויתמיד באכילתו כך יאבד ויסור ממנו הטעם המיוחד של הדבר. הטעם המיוחד זה החידוש והנדירות שלו. שונה הוא הדבר בדברים שאדם חווה כחלק מחייו. אדם לא מואס לעולם בכוס קפה שלו, או בלחם עם חביתה בארוחת בוקר.
רבינו זצוק"ל הפך את כל הקנינים הרוחניים לחתיכות ונתחי החיים בעצמם. אדם לא מואס בחיים עצמם, וכך רבינו הכ"מ חי את ה'חיים האמתיים' כלשונו כחיים ממש ברובד הכי בסיסי והכי פנימי ששייך.
היכולת המופלאה הזאת להיכנס לתוך כל לימוד וקיום מצוה עם כל החיות, לחוות כל שמחה וצער של הזולת עם כל העומק והרוחב, לפרטיהם ולדקדוקיהם, כנראה נבעה שאלו היו בשבילו החיים בעצמם, ואדם מעולם לא התעייף מלחיות.
חזיון פלא נוסף היה ההשתתפות של רבינו בשמחות ול"ע גם באבילות ובצער. לפעמים היה זה בסמיכות ממש, בשמחה היה נראה לפעמים כי הוא שש ושמח יותר מבעלי השמחה, וכן השתתפותו בצער ובאבל היתה לאין ערוך, וכבר ידוע כמה מעשים באסונות קשים שאירעו רח"ל שהעידו כי קיבלו ניחומים רק מרבינו זצוק"ל.
רבינו זצוק"ל גילה טפח מעבודתו במאמרו הנפלא על עבודת התפילה מכתי"ק, שנדפס לראשונה בספר הליכות שלמה, וז"ל,
בעבודת התפילה הדרישה דוקא לאידך גיסא, שכל תפלה ותפילה תהיה כחדשה ממש, עכשיו ממש מבקש ומתפלל, ובאמת כנודע כי כן הדברים בשרשם העליון, וכלשונו של הנפש החיים הקדוש, דלא אתי אינש על יבשתא לתקן תקון נורא כזה לכלול במטבע תפילה קבועה כו' שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל, לא היה ולא יהיה שום תפילה דומה לחברתה וכו' ע"ש באורך נועם דברי קדשו, אבל כמובן שעיקר גדול בזה בחינת העבודה מצד האדם המתפלל, אף במי אשר לאו בר הכי בדברים בשרשם, אבל כל המצב הרגשי של התפילה, כל המציאות, לא חלילה לחזור על דברים, אלא עכשיו, מיצוי נפשו עתה, בלי רצף העבר וההוה.
'מיצוי נפשו עתה בלי רצף העבר וההוה' זה היה כמדומה אבן יסוד במשנת חייו ודרך עבודתו של רבינו.
היה קשה להכיל את התופעה השכיחה, בכל פעם מחדש רבינו מפעיל את כל כח השפעתו בשביל לסייע למישהו שאינו מכירו כלל. ומה יהיה בפעם הבאה? 'אין לו אלא ד' אלקיו'. 'ועתה – מה ד' א' שואל מעמך'. כעת יהודי זקוק לעזרה, והיא הרי מגיעה לו, מחוייבים לעשות הכל, וגם לתבוע מאחרים בחזקה. להשפיל את כבודו ולהתבזות, להעשות בעל חוב, וגם להתעמת ולבלוע קפידא מעוד מישהו שקשה לו לעמוד בדרישות ה'פשוטות' הללו.
ב'בית האבל' נמנו וגמרו אחיו שליט"א שבהעמדת תלמידים אין לרבינו זי"ע אח ורע מזה דורות. ה'רב' שאנו מכירים מבתי המדרשות שה'קבלה' זהו השלט שתלוי בפתחם, הוא זה שהצליח להנחיל לתלמידים מתורתו ודרך לימודו, האציל עליהם מרוחו, והשפיע עליהם מיראתו ומעבודתו. רבינו לא כן עמו, הוא שח לעפר ונטל את תלמידיו וינשאם למעלה ראש. כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, להגביה עוף, לפרוש כנפים. 'פי שנים ברוחך', שלך, בכוחותיך שחננך ה'.
הוא מיצה ונתן את נפשו לדברי התורה בעצמן, לעבודת התפילה ולהתחטא כבן לפני אביו, לקדושת השבתות והמועדים, לתלמידיו, לאלמנות וליתומים, ולכל יהודי.
לא שמעו ממנו כמעט 'וורטים' או פרפראות למרות שבודאי לא אניסי ליה, והיה קשה לחדש לו דבר. אלו היו סתירה למהותו – להתחבר לדברים בעצמם. דיבר בביקורת על אלו שאומרים פשט טוב באיזה רמב"ם, שטיקל יפה, וזונחים את הסוגיא כולה.
וזוהי עבודה גדולה בשבילנו בכל תחומי החיים, לצאת מן השטחיות הרדודה כאילו אנחנו והתורה והתפילה, אנחנו והמצוות, אנחנו והמערכת של בין אדם לחברו, הם שתי מציאויות נפרדות של חיים, וכל אלו הם 'עבודות' חיצוניות, אלא להתמזג עם עצם המציאות של תורה, תפילה, שבת קודש, מועדים, בין אדם לחברו, שזוהי מציאות חיינו.
עצם השינוי בחשיבה, לא לחפש את החידושים ואת ההברקות הצפות ועולות מן הסוגיא, אלא להתייגע ולירד לשרשי הדברים בעצמן, וכן בעבודת התפילה, לא לילך בגדולות אחרי הערות ופשטים, אלא להתחבר לדברים בעצמן, וכך בכל ההנהגה בין אדם לחבירו, לנסות להיכנס לתוך עולמו של השני, ולהשתתף עמו באמת בשמחה ובעצב, בעצה טובה וכו', זוהי כברת דרך משמעותית בהליכה בדרכיו של רבינו זצוק"ל.
לאחר זמן, ניתן לבדוק ולבחון האם אמנם קיבלנו טעם בדברים כמות שהן, האם אנו מסוגלים לצאת מעט מעצמנו ולהשתחרר מן הכבלים של הצמצום שלנו, האם אנו יכולים להתמלא עונג משטיקל גמרא כמות שהוא או מתפילה 'פשוטה' כצורתה, האם אנחנו מרחיבים את יריעת חיינו להיכנס בתוך עולמו של הזולת באמת, או שאנו מתעקשים להשתתף עמו רק מתוך הארבע אמות שלנו.
עוד נקודה אזכיר מצד דינא דגמ' ד'ל' יום קודם הפסח', ידידי הרה"ג ר' יחזקאל שוב שליט"א שאל את רבינו זצוק"ל, היאך היא הדרך לקיים את החיוב של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', דאמנם לפי גירסת הרמב"ם (פ"ז מחמץ ומצה ה"ו) ועוד ראשונים הגירסא היא 'להראות', וזו קולא גדולה, כי המכוון הוא שיראה בפעולות חיצוניות וימחיש כאילו יוצא עתה ממצרים, אבל לפי גירסת רב עמרם גאון ועוד שהגירסא היא 'לראות את עצמו', והמכוון הוא על הרגשת הלב, היאך מגיעים לידי מדרגה זו.
ומתחילה הזכיר רבינו את המשגיח ר' חצק'ל זי"ע שהוא כלשונו של הרב וולבה היה האחרון ליוצאי מצרים, ושזו דרגה גבוהה וכו'.
ושוב שאל השואל, אבל היאך נוכל לקיים את המצוה הלכה למעשה. ואזי השיב רבינו זצוק"ל, והרי בכל יום אנו מחויבים לקיים מצות 'ואהבת את ד' אלקיך'.
נורא למתבונן כמה מונח בתשובה זו, אנחנו מייגעים את שכלנו היאך לקיים המצוה של סיפור יציאת מצרים פעם אחת בשנה, כאשר אנו מכינים עצמנו לעבודת ליל הסדר הלילה המקודש בשנה, ואילו אצל רבינו זצוק"ל היו הדברים חיים וקיימים, מצות אהבת ד' בכל עת ובכל שעה.
אנו מתחננים בפני רבינו זי"ע, 'דהתם קאימנא', שיהיה מליץ יושר עלינו, על כל תלמידיו הרבים, ובכללם רבבות אלפי תלמידיו האמיתיים, המסורים והנאמנים, בשנים האחרונות שהלכו לאורו באש ובמים בעוז ובתעצומות.
יהיה הכח הזה של
'וחיי עולם נטע בתוכינו' שהשריש בנו, לחיות את החיים הרוחניים כמציאות של החיים בעצמם, 'כי הם חיינו' כפשוטו ממש, כתריס וכמגן בפני כל הקמים עלינו מבית ומחוץ, ולאורו נסע ונלך עד שנזכה ל'ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק בב"א.