הופיע ספר
מעלות התורה
עובדות, הנהגות והדרכות להתעלות במעלות התורה והיראה
מראש הישיבה מרן הגאון החסיד רבי שמואל אויערבאך זצוק"ל
ע"י י. הרשקוביץ
הוצאת יפה נוף
מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
-
חבר פורום אוצר החכמה
- הודעות: 1246
- הצטרף: א' ינואר 15, 2017 9:05 pm
Re: חשך אור העולם! רבינו שמואל איננו!!!!
דורשי יחודך כתב:דעת_האברך כתב:
4. בהנ"ל שהגר"ש לא אהב לקבל מחלוקות יסודיות בין הראשונים בעיקרי הסוגיא, הרי זה מתאים לשיטתו של החזון איש כפי שיודע כל העוסק בדבריו, שדוחק לעיתים בכח גדול לשונות הראשונים, והעיקר שלא יסתרו את הסברא הברורה שעלתה לו ממעמקי הסוגיא. האם היה שייכות בין הגר"ש לחזון איש ולתורתו, האם נשמע ממנו בעניין גדולת החזון איש?
אע"פ שההערות לא הופנו אלי, כמובן, מ"מ אם יורשה לי לציין משהו בנוגע להערה 4: באמת רבינו העריץ מאד מאד את מרן החזו"א, וכבר דובר מזה למעלה. ואכן יש הרבה משותף וכפי שגם אני כתבתי למעלה.
אולם לענ"ד יש להצביע כאן על הבדל מהותי:
כפי שהחזו"א בעצמו כותב באחד ממכתביו, אצלו העיקר זה העיון בגמרא, ורק אם יש ראשונים מפורשים נגדו הוא מוכרח - מוכרח, לא רוצה! - לבטל דעתו. לכן כל עוד שניתן לידחק בד' הראשונים, הרי הוא מוגן... הסברת דברי הראשונים לא היתה משימת חייו של החזו"א, הוא מוכן להציע מהלך משלו, וכמעט ניתן לומר שהוא ראה את עצמו כאחד מהראשונים... ולכן אף שטורח הרבה לבאר דבריהם, לא איכפת לו כ"כ לידחק.
לא כן הוא אצל רבינו זצ"ל, אף שלפעמים מוכן אף הוא להגיד "לולי"ד הראשונים", אבל בכללות הוא ראה את עצמו כמשועבד לראשונים, ולא רק משועבד אלא רוצה באמת לבאר דבריהם, ולכן מאד לא אהב לידחק בדבריהם ולהכניס בהם את מחשבותיו, אלא שתמיד חתר לבאר את דבריהם באופן שיתאים גם להלך רוח העולה מן הגמרא, וכמו כן היה מוכן לפעמים הביע לאן רגשות לבו נוטים אפילו בהכרעה בין הראשונים.
Re: חשך אור העולם! רבינו שמואל איננו!!!!
המשורר כתב:דורשי יחודך כתב:דעת_האברך כתב:
4. בהנ"ל שהגר"ש לא אהב לקבל מחלוקות יסודיות בין הראשונים בעיקרי הסוגיא, הרי זה מתאים לשיטתו של החזון איש כפי שיודע כל העוסק בדבריו, שדוחק לעיתים בכח גדול לשונות הראשונים, והעיקר שלא יסתרו את הסברא הברורה שעלתה לו ממעמקי הסוגיא. האם היה שייכות בין הגר"ש לחזון איש ולתורתו, האם נשמע ממנו בעניין גדולת החזון איש?
אע"פ שההערות לא הופנו אלי, כמובן, מ"מ אם יורשה לי לציין משהו בנוגע להערה 4: באמת רבינו העריץ מאד מאד את מרן החזו"א, וכבר דובר מזה למעלה. ואכן יש הרבה משותף וכפי שגם אני כתבתי למעלה.
אולם לענ"ד יש להצביע כאן על הבדל מהותי:
כפי שהחזו"א בעצמו כותב באחד ממכתביו, אצלו העיקר זה העיון בגמרא, ורק אם יש ראשונים מפורשים נגדו הוא מוכרח - מוכרח, לא רוצה! - לבטל דעתו. לכן כל עוד שניתן לידחק בד' הראשונים, הרי הוא מוגן... הסברת דברי הראשונים לא היתה משימת חייו של החזו"א, הוא מוכן להציע מהלך משלו, וכמעט ניתן לומר שהוא ראה את עצמו כאחד מהראשונים... ולכן אף שטורח הרבה לבאר דבריהם, לא איכפת לו כ"כ לידחק.
לא כן הוא אצל רבינו זצ"ל, אף שלפעמים מוכן אף הוא להגיד "לולי"ד הראשונים", אבל בכללות הוא ראה את עצמו כמשועבד לראשונים, ולא רק משועבד אלא רוצה באמת לבאר דבריהם, ולכן מאד לא אהב לידחק בדבריהם ולהכניס בהם את מחשבותיו, אלא שתמיד חתר לבאר את דבריהם באופן שיתאים גם להלך רוח העולה מן הגמרא, וכמו כן היה מוכן לפעמים הביע לאן רגשות לבו נוטים אפילו בהכרעה בין הראשונים.
כבוד חברי הפורום הנכבד
זכות גדולה לי להצטרף לפורום הנוגע לגדולת מו''ר הגר''ש זצוק''ל.
פרשת זיקת רבינו זצ''ל להחזו''א היא מן המפורסמות. ואני כותב כמה מילים הידועים לי.
בלומדינו מס' שבת בישיבה הק' דן רבינו באריכות בדברי החזו''א הידועים בדבר דלתות נעולות ברה''ר שלשיטתו לא מועיל ללא צוה''פ.
והביא רבינו בשיעור שמצא בתשו' הרע''א הנדפ''מ [הוצאת גשטטנער] סי' ו' או ז' שכתוב שם להדיא שלא כדברי החזו''א ומועיל דלתות בלבד.
אחר כמה שנים נזדמן לי ליסע עמו והזכרתי לו דבריו בנוגע למחלוקת על החזו''א ונתגלגלו הדברים לדבר אודות גדולת מרן זצוקלל''ה ואמר לא אז רבינו דברים נוראים בהפלגה גדולה על רבינו שאני חושש לחזור כאן מפאת תגובות הקוראים.
כמו''כ ידעתי מעד ראיה איך דנתיגע רבינו רבות על דברי החזו''א בתקיעת שופר והיה מיצר רבות שלא זכה לירד לסוף דעתו בזה.
ישר כח לכל הכותבים המנסים להנחיל למי שלא זכה קצת ממה שהיה עמנו ואין עוד.
אחד מתלמידיו
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
חבר פורום אוצר החכמה כתב:הופיע ספר
מעלות התורה
עובדות, הנהגות והדרכות להתעלות במעלות התורה והיראה
מראש הישיבה מרן הגאון החסיד רבי שמואל אויערבאך זצוק"ל
ע"י י. הרשקוביץ
הוצאת יפה נוף
מח""ס 'הסוד' איך צומחים הגרי"ש אלישיב
'המלאך' שערי השגות,
וכו' וכו'
Re: חשך אור העולם! רבינו שמואל איננו!!!!
המשורר כתב:כבוד חברי הפורום הנכבד
זכות גדולה לי להצטרף לפורום הנוגע לגדולת מו''ר הגר''ש זצוק''ל.
פרשת זיקת רבינו זצ''ל להחזו''א היא מן המפורסמות. ואני כותב כמה מילים הידועים לי.
בלומדינו מס' שבת בישיבה הק' דן רבינו באריכות בדברי החזו''א הידועים בדבר דלתות נעולות ברה''ר שלשיטתו לא מועיל ללא צוה''פ.
והביא רבינו בשיעור שמצא בתשו' הרע''א הנדפ''מ [הוצאת גשטטנער] סי' ו' או ז' שכתוב שם להדיא שלא כדברי החזו''א ומועיל דלתות בלבד.
אחר כמה שנים נזדמן לי ליסע עמו והזכרתי לו דבריו בנוגע למחלוקת על החזו''א ונתגלגלו הדברים לדבר אודות גדולת מרן זצוקלל''ה ואמר לא אז רבינו דברים נוראים בהפלגה גדולה על רבינו שאני חושש לחזור כאן מפאת תגובות הקוראים.
כמו''כ ידעתי מעד ראיה איך דנתיגע רבינו רבות על דברי החזו''א בתקיעת שופר והיה מיצר רבות שלא זכה לירד לסוף דעתו בזה.
ישר כח לכל הכותבים המנסים להנחיל למי שלא זכה קצת ממה שהיה עמנו ואין עוד.
אחד מתלמידיו
הרב המשורר החכימנו ולמדנו מהידוע לאלו אשר הכירו את רבנו מקדמת דנא ובטוח אני שיש עמך עוד דברים הרבה
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
גימפעל כתב:חבר פורום אוצר החכמה כתב:הופיע ספר
מעלות התורה
עובדות, הנהגות והדרכות להתעלות במעלות התורה והיראה
מראש הישיבה מרן הגאון החסיד רבי שמואל אויערבאך זצוק"ל
ע"י י. הרשקוביץ
הוצאת יפה נוף
מח""ס 'הסוד' איך צומחים הגרי"ש אלישיב
'המלאך' שערי השגות,
וכו' וכו'
עלעלתי בין דפי הספר. נחמד מאוד.
ניתן לומר שחלק גדול ונכבד מאוד באיכות ובכמות נלקח מהפורום הזה על כל מה שהוא מכיל. הרבה מאוד מקונט' מילין זעירין ומשאר הקבצים והמובאות.
יש גם מכתב ארוך ומעניין בסופו מאיזה תלמיד.
מישהו יודע מה האפשרויות להשיג את המחבר (בטל' או במייל)? [הוא פנה אלי לצורך הספר, אך נאבד לי המספר].
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
מבקש דעת כתב:בהספד על הרבנית הביא הגר"ש בשם (כמדומני) הרב מנחם מהורודנא ששכר האשה שמאפשרת לבעלה ללמוד יותר גדול משכר האיש,
מישהו יודע מקור הדברים.
א' החיד"א ועוד כותבים, שיש לפעמים שגדול שכר האשה - שהרי היא שולחת את בעלה ללמוד תורה והיא מסייעת לו ומפקירה את טובת עצמה למען תורתו, אך יש שהאברך הזה מבטל תורתו בתוך סדריו - אזי לא נגרע שכרה של האשה, שהרי מצידה הוא אמור ללמוד ולמלא את שיעור לימודו כנדרש. וכך יוצא שהאישה נשכרת בשמים יותר מבעלה האיש.
אולי זו הכוונה.
ב' כנראה הכוונה לרבי נחומ'קה מהורודנא - שהיה אחד מרבותיו הרוחניים של החפץ חיים [שמו המדויק: מנחם נחום קפלן]. יש לציין שמעל מיטתו של מרן הגרש"א זצ"ל בחדרו הפנימי היה תלוי תמונת קדשו של ר' נחומ'קה הנ"ל. בביקורי אצלו בתוך חדרו כשהוא על יצועו, לפני כמה שנים, גם סיפר לי שצייר פלוני מסר לו זאת, ואמר לי בעקבות מה מסר לו את התמונה במתנה. שכחתי את הפרטים.
-
רוצה לעיין
- הודעות: 74
- הצטרף: ד' אפריל 02, 2014 11:45 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
לאור שרבו המדברים על דברי הרב יחיאל מאיר וילפתי חיפוש מחיפוש ולא מצאתי את דבריו, ואבקש מי יורני מקום אשיג את דבריו
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
רוצה לעיין כתב:לאור שרבו המדברים על דברי הרב יחיאל מאיר וילפתי חיפוש מחיפוש ולא מצאתי את דבריו, ואבקש מי יורני מקום אשיג את דבריו
בבקשה viewtopic.php?f=19&t=39001&start=640#p443680
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
דודי צח כתב:כנראה הכוונה לרבי נחומ'קה מהורודנא - שהיה אחד מרבותיו הרוחניים של החפץ חיים [שמו המדויק: מנחם נחום קפלן]. יש לציין שמעל מיטתו של מרן הגרש"א זצ"ל בחדרו הפנימי היה תלוי תמונת קדשו של ר' נחומ'קה הנ"ל. בביקורי אצלו בתוך חדרו כשהוא על יצועו, לפני כמה שנים, גם סיפר לי שצייר פלוני מסר לו זאת, ואמר לי בעקבות מה מסר לו את התמונה במתנה. שכחתי את הפרטים.
מלשון ההספד לא משמע שהכונה לר' נחומ'קה המפורסם.
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
אברהם כתב:על זה הבאתי דוגמא ברורה מלולב שלנו שאורכו גדול בהרבה משיעור לולב מצומצם, ואפילו הכי לא מצאנו שחותכים את הלולב בשביל שיוכל הקטן לנענע בו. [הרי ברור ששיעור נענוע בלולב מצומצם ד' טפחים איננו שווה לגיל נענוע לולב שראשו בשמי שמיים כדרכנו...] והיינו שלא מוטל על האב לעשות כל טצדקי על מנת שיוכל בנו לקיים המצוה, אלא כל שבאופן הרגיל אצלו איננו יכול ליתן לו לולבו לנענע בו אינו חייב יותר מזה.
מאיזה טעם נפטר האב מחובתו?
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
לעיל הובאה התפעלות מההספד של בן אחיו של רבינו, הג"ר אהרן יוסף בהגרא"ד אויערבאך שליט"א שנאמרו בעצרת מספד בכולל "ישועות אריה", יום שלישי י"ב אדר, תשע"ח
הנה הם הדברים.
אוי נא לנו כי חטאנו, איך הגענו למצב הזה שאנו צריכים להספיד את האיש אשר חשבנו שבצילו נחיה, רבינו הגדול, שר התורה, גאון ישראל, צדיק מושל יראת אלקים, עמוד האש שהלך לפני המחנה. מי אני ומה חיי לעמוד כאן ולהספידו, ישנם רבים וטובים ממני, אני סבור שאין על קטנים כמוני תביעה של "המתעצל בהספדו של חכם" (שבת קה, ב), אבל בכ"ז משהו אנו מחויבים, לומר קצת מהרגשת הלב איך היינו מביטים על דמות הפלאים הזו.
איש חי רב פעלים
על הפסוק "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג". איתא בגמ' ברכות (יח, א) "בן איש חי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פועלים לתורה, והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני".
הנה בניהו בן יהוידע היה בזמן תחילת בית ראשון, והכתוב כבר מעיד עליו שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני תשע מאות שנה אח"כ. אנו איננו יודעים עתידות ואת אשר ההשגחה העליונה צופה לכלל ישראל, אולם בדורינו פשוט וברור שרבינו הגדול משיירי כנסת הגדולה, לא הניח כמותו, לא הניח כמותו.
"בן איש חי", כל מי שהכיר במקצת את הדוד את רבינו ראש הישיבה זצ"ל, ידע שכל המהות שלו היתה "איש חי", כל תורת האדם שבו היה בהגדרה זו של "איש חי", היה כל כולו חיות, לעבדיקייט, רעננות, פרישקייט, כל עסק התורה שלו, השקידה האינסופית, העמל והיגיעה, הכל היה מתוך חיות רעננה ותוססת. ולא רק מתוך חיות, אלא מתוך בערה פנימית יוקדת של אש תמיד, הוא היה ממש "סנה בוער באש", היה כל כולו אש להבה, בער בתורה, בהשגת חכמתה, באהבתה ובחשקתה, בעמלה וביגיעתה, בער ביראת שמים טהורה, בער בעבודת התפילה ובדבקות בה', בער בעסק מצוות ה', ובער בעשית חסד ובמעש"ט, הכל הכל נעשה אצלו מתוך בערה פנימית "סנה בוער באש", חי נושם תוסס רוגש ולוהט.
וכמה שהוא היה כזה בעצמו, כך היה "רב פעלים מקבציאל שריבה וקבץ פועלים לתורה", כל עסק הרבצת התורה והעמדת התלמידים אצלו, הכל היה מתוך "איש חי", לא נתן לאנשים סביבו לישון, לא נתן מנוחה, היה מבעיר את הלבבות לעמל התורה ליגיעתה, להשגתה ולדרכי לימודה, כל מי שהתקרב אליו לא יכל להיות יבש בלא לחלוחית, לא היה שייך להיות עצמות יבשות, היה מלא עוז ותעצומות חיים לו ולכל סובביו, אף פעם לא נתן לא לעצמו ולא לתלמידיו לשקוט על השמרים, היה כל הזמן מחיל אל חיל, דחף ודרבן והמריץ, לא לעמוד במקום אחד, מי לא שמע את הזעקה הנצחית שלו "לא להיות עומד", "אורח חיים למעלה למשכיל", אם לא עולים אזי יורדים, דרש כל הזמן לעשות ולפעול ולעלות מעלה מעלה. כך היה בעסק התורה, וכך היה בעסק התפילה, וכך היה ב"כל מעשיך לשם שמים" שלו. וכל מי שהתקרב אליו, נדבק מהחיות שלו, מהבערה הפנימית שלו, וקיבל עוז ותעצומות לעלות לגדול ולפרוח, כל מי שזכה לידבק בו קיבל כנפיים להמריא ולנצל את כוחותיו.
והוא היה בזה ממש חד בדרא, כי מלבד עוצם גאונותו ורוחב השגתו, שקידתו ויגיעתו האינסופיים, התיחד בענין זה שהיה כל כולו חיות, כל כולו סנה בוער באש, בכל הענינים ובכל המעשים. אנו מכירים בדורינו הרבה גאוני עולם וצדיקים, אבל רובם ככולם מתיחדים באיזו מידה מסוימת, באיזו מעלה באופן לימוד התורה, או בעסק התפילה, אך בשאר חלקי האדם שבהם לא כ"כ רואים את המעלה, ופעמים נראים כמעט כמתים בענינים שאינם עיקר מעלתם.
אולם רבינו ראש הישיבה זצ"ל, היה איש האשכולות, אשר בכל ענין ודבר שיש בו שייכות לאיש יהודי, היה כל כולו "איש חי" ו"סנה בוער באש", לא היה בגופו ובמערכות נפשו גיד או עורק או וריד אשר לא זרם בו דם חיים, שלא פיכו בו מעיינות של דם הנפש.
היה כלבה רותחת ומתפרצת בהשגת התורה ובשידוד מערכותיה, סער ורגש ביגיעתה ובעמלה, לבו בער בתאות שקידתה, נפשו גחלים ליהטה באהבתה ובחשקתה, יקד והשתלהב ברשפי אש בבואו עד סודה, אש ליהטה סביבותיו בעבודת התפילה, היה אש אוכלה אש בדביקות בקונו, בער כאש להבה ביראת שמים טהורה, תסס המה ורגש בתורת המוסר, במוסרים ותביעות נוקבים עד שיתי הנפש, היה סוער ברגשה פנימית וחיצונית בחסד ובמעשים טובים, והיה מקרין כל כולו חיות ורעננות ושמחה עד אין קץ בהעמדת תלמידים, ובער כולו באש קודש בללמד דעת את העם.
וכל זה לא היה אצלו מעבר לדבר שנקרא "חיים", זה היה לגביו המינימום הנצרך בשביל לחיות ולהרגיש את החיים, כמה היה מדבר וחוזר ומדבר על חובת האדם להרגיש את החיים הזורמים סביבו, לנשום את החיים היהודיים המפכים מכל עבר, לחיות את הזמן, את זמני היום, את התפילות, את השבתות, את המועדים, את המצוות, לשמוע את הבת קול מן השמים בשעת קריאת התורה, לנשום ולחיות ולהרגיש את הזמן, את התורה המקיפה את האדם מכל צד, לחוות את החיים היהודים הרוגשים שהאיש יהודי זוכה להם בחסד ה', לתפוש אותם ולא רק בידים אלא בעיקר בלב, לא להפסיד מהם מאומה. והוא מעולם לא דיבר דבורים שהוא לא עמד בהם, דיבורים שלא היה שייך להם, כל דיבור ודיבור שלו נחצב מעומק ההויה שלו, והיה מעצם מהותו.
אלקים שיר חדש אשירה לך
כמה וכמה היינו שומעים ממנו את ההרגש של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדיוטגמא חדשה, וזה היה כל מהותו, בחיים הפנימיים שלו כל הזמן חיפש להתחדש בתורה ובמצוות, כל יום ויום היה כולו התחדשות והתרעננות.
הנה יש לנו "פרק שירה" שנזכרים בו כל הנבראים ובע"ח אשר כל אחד מהם יש לו את השירה שלו ואת הפסוק שלו, אכן יש כאן שאלה גדולה על כל ה"פרק שירה", כי לכאורה עיקר הבריאה ותכליתה שהוא האדם בחיר הבריאה, דוקא לו לא מצאנו מאומה בכל הפרק שירה.
אכן הביאור הוא פשוט, כי בע"ח הם "עומדים", והפסוק שעמו הם נולדו איתו הם גם ימותו, אותה שירה ששוררו בשעת בריאתם ישוררו ביום שיתבטלו. אבל האדם, האדם... "אלקים שיר חדש אשירה לך", האדם מצווה כל יום ויום על שירה חדשה, כל יום מדרגה חדשה, הפסוק של אתמול לא מתאים למדרגה של היום, הפסוק של היום כבר לא מתאים ליום המחר, כל יום ויום שיר חדש.
וכך היה רבינו ראש הישיבה זצ"ל, הוא היה בכל מהותו "אלקים שיר חדש אשירה לך", ראו עליו בחוש כל יום את השירה חדשה, את השיר חדש אשירה לך, כל יום היה מתחיל עם חיות חדשה עם ברען חדש, עם בעירה חדשה, בכל יום חיפש התחדשות אם בתורה אם בתפילה, אם בשאר חובות האדם בעולמו, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.
ואיזה שיר זה היה, הנה יש בגמ' (הוריות יג, ב) על רבי נתן ורבי מאיר שערערו על נשיאותו של רבן גמליאל, ובאו בטענה שרבן גמליאל לא יודע עוקצין, וכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו".
השיר של רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שיר של כל תהלתו, מברכות ועד עוקצין, כל התורה כולה היתה ערוכה ושמורה אצלו, בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא, רמב"ם טור ושו"ע על כל נו"כ, לא הניח דבר גדול ודבר קטן, לא מעשה מרכבה ולא הויות אביי ורבא, לא היתה פינה בתורה שלא נשתטח בה, היה בקי נפלא בכל הספרות התורנית על כל ענפיה, שותי"ם וספרי אחרונים ללא סוף, ספרי מוסר חסידות מחשבה וקבלה, כתבי האר"י והגר"א ועוד ועוד, והכל בעומק העיון, אשר היה עמוק מאוד מי יכילנו, עומק לפנים מעומק, גם אלו שחלקו עליו היה זה מקוצר דעת המשיגים שלא יכלו לעמוד על עומק דעתו ועל קצות רוחב בינתו, "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו אלא שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" (עירובין יג, ב). ומתוך ה"כל תהלתו" הזה, הוא היה בכל יום ויום "שיר חדש", שיר שכולו תורה, כל כולו שירה, כל כולו רננה בלתי פוסקת.
בשעה שהמים מקלסין לבוראן
כולם יודעים כמה צער כמה מכאובים ומרורות עברו עליו בימי חלדו בחייו האישים והציבורים, כמה תלאות ורדיפות שלא יאומנו עברו עליו בנוה התלאות הזה, וביותר בתקופות האחרונות, שמענו ממנו ביטוי שאמר על עצמו, שהנה הגמ' (תענית ט, א) אומרת על הפסוק "ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", והגמ' אומרת ע"ז שזהו פירוש הפסוק "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", שהאדם במעשיו מביא על עצמו עונשי שמים ואח"כ הוא זועף על הקב"ה. והוא זצ"ל אמר על עצמו שכל ימיו היו "תסלף דרכו", קיבל על ימין ועל שמאל, אבל דבר אחד יכול לומר על עצמו, שלא היה מעולם במצב של אפילו משהו של משהו של "ועל ה' יזעף לבו".
והנה זה אמר הוא זצ"ל בענותו הנשגבה, אבל האמת שהוא היה הרבה הרבה יותר מזה, תמיד היה במצב של שמחה פנימית עצומה, של הודיה ושבח לקב"ה, של אושר פנימי אינסופי, וזה קרן ממנו על כל הסובבים אותו, עד שכמדומה שהיה אחד האנשים היותר שמחים ומאושרים בימינו, והפליאה עצומה מהיכן זה מגיע.
יש בירושלמי ע"ז (דף טז, ע"ב) "רבי חייא בר בא אזל לצור ואשכח לרבי מנא בר תנחום שהתיר תורמוסין שלהן, אתא גבי רבי יוחנן א"ל מה מעשה אירע לידך אמר ליה אשכחית לרבי מנא בר תנחום שהתיר תורמוסין שלהן. א"ל ולא פגעת ביה, א"ל אדם גדול הוא והוא יודע למתק את מי הים גדול, אמר לו לאו בני חשבון מים הוא יודע ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין, א"ר יצחק בר לעזר בא לומר גנייו ואמר שבחו", ע"כ. והיינו שרבי חייא חשש לנדות את רב מנא שהתיר תורמוסי עכו"ם ולא חייש לאיסור בישולי עכו"ם, לפי שראהו כאדם גדול שידע למלא כלי ממימי האוקיינוס והיו שותין אותן וטועמין בהן טעם מים מתוקים, וא"ל רבי יוחנן שאי"ז אדם גדול, אלא יודע הוא חשבון המים, שישנו רגע אחד ביום שהמים מקלסין לבוראן ובאותה שעה הם מתמתקין.
והענין אומר דרשני, אכן נראה בביאור ענין זה, כי הנה בבריאת יום השני הבדיל הקב"ה בין מים למים, ויש במדרש שמים התחתונים התחילו בוכין "בעינן למהוי קמיה מלכא", ובכייתם לא נפסקת ואינה מדמימה, וכל מליחות המים ומרירותם היא ממרירות הבכיה הבלתי פוסקת הזו דבעינן למהוי קמיה מלכא. אכן ישנה שעה אחת ביום שהמים אומרים שירה לפני הקב"ה, את הפרק שירה שלהם "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'", ובשעה זו שהן זוכים למהוי קמיה מלכא, הכל בטל והכל מבוטל, "בשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין".
אוי.. מי שהכיר את רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק קדוש וטהור לברכה, הוא היה כל כולו, כל ימיו, כל שעה ושעה, כל רגע ורגע, מקלס לפני בוראו, היה במצב של קילוס תמידי לפני הקב"ה, שיר חדש אשירה שלך, כל כולו שירה כל כולו רננה, כל כולו קילוס לפני בוראו, קילוס של כל תהלתו. במצבים הכי קשים והכי מסובכים כשהיה מוקף מכל עבר, היה מניח הכל ומתישב ללמוד סוגיא בעומק העיון, והקילוס היה בוקע עד שמי רום. במצבים הכי מתוחים היה נעמד ליד הכותל ופותח בתפילת שמו"ע סוחפת ומרגשת במשך שעה ומחצה, והכל היה נשכח, הכל היה בטל, הכל היה מבוטל, והקילוס היה בוקע ועולה ומעלה עמו את כל הבריאה כולו, ובשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין, בשעה שהרב'ה ראש הישיבה רבינו שמואל זצ"ל היה מקלס לבוראו הכל היה מתמתק, והוא זצ"ל לא היה רגע ללא קילוס לבוראו, וממילא תמיד היה במצב של עוז וחדוה במקומו.
ומכאן נבעה המתיקות הנפלאה שלו, שכל מי שטעם בקצה המטה מיערת הדבש של המתיקות שלו, נפשו נדבקה בו, ומכאן האהבה העצומה לכל בר ישראל, מכאן הלב הגדול שהכיל ונשא על לבו את כל כלל ישראל, הלב שהיה בו כח ושיעור קומה למתק את כולם, כי בשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין, היהודי הזה שהיה כל כולו קילוס, היה כל כולו מתיקות, אוי.. אוי.. רבינו הקדוש... הלוא "טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים", "טוב אתה לישראל מגלגל חמה", אוי... מי יתן לנו תמורתך.
דבש וחלב תחת לשונך
כל מי ששמע אותו פעם, מי שנכח בין בשיעורי תורה בין בשיחות, כל מי שראה את המעמדות הרוגשים האלו, את הלב את הנפש ואת הרוח ונשמה שהיו בתוך הדיבורים שלו, את הרוח ממללא ואת החיים הם למוציאיהם, מי שהיה שם והרגיש את האוירה שריחפה בחלל, יודע שהיתה שם הרגשה עצומה, שאני רוצה לתת לה איזה ביטוי.
הנה במעמד הר סיני שעה שהקב"ה נתן לנו את התורה, עשרת הדברים, הדיבור של הקב"ה היה נשמע, "אוזן ששמעה בהר סיני", לא היה מי שלא שמע וכדכתיב "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", אכן לא רק ששמעו אלא גם ראו את הדיבור וכדכתיב "וכל העם רואים את הקולות", ולא רק ששמעו וראו, אלא יש בגמ' (שבת פז, ב) שיכלו גם להריח את הדיבור, "לחייו כערוגת הבשם, מלמד שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים", ולא רק ששמעו וראו והריחו, אלא יכלו ג"כ למששו בחוש, וכדאיתא במדרש שיר השירים על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" כי הדיבור היה ניגש לכל אחד מישראל ושואלו האם מקבל אתה עליך את הדיבור, והוא אומר הן, והיה הדיבור נושקו על פיו, הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו.
ומאחר שנתברר ששמעו את הדיבור וראו אותו, וגם יכלו להריחו ולמששו, נשאלת השאלה האם היה לדיבור גם טעם, האם יכלו לטעום את דיבורו של הקב"ה. אכן כשהיינו רואים את רבינו הגדול זיע"א ידענו כי לדיבור גם היה טעם, ומה היה טעמו, "דבש וחלב תחת לשונך", שבשעה שהיהודי היה מקבל עליו את הדיבור ואומר הן, היה הדיבור נכנס לתוך פיו, "דבש וחלב תחת לשונך".
רבינו הגדול והקדוש, מי שראה אותו בדיבורו, מי שראה את ה"נפשי יצאה בדברו", את העין הדומעת "עין נושאים לך לשמים", את הלב העורג וכוסף "לב שופכים נכחך כמים", את ה"צמאה לך נפשי", את ה"כמה לך בשרי", את הרוח ממללא שהיתה בכל דיבור ודיבור שלו, את ה"ישקני מנשיקות פיהו", ראו עליו שהמתיקות של הדיבור נמצאת לו על הלשון, הדבש והחלב נטפו לו משפתותיו, הוא מעולם לא דיבר דיבור שלא עמד בו, הוא היה כל כולו יהודי של "הן, מקבל אני עלי את הדיבור", "מקבל אני עלי את הדיבור", וכל דיבור שלו, ראו עליו שהוא חי אותו, נשם אותו, טעם אותו ומצץ אותו, והיה הדיבור שימה בפיו, "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי", ראו את החוט של דבש שיורד לו על השפתים מרוב המתיקות של הדיבור, ראו עליו בחוש שהוא מרגיש בגשמיות את המתיקות של הדיבור. אוי מי יתן לנו את מתק הדיבורים שלו, ואת שגב השיחות הרוגשות שלו.
והיה כאשר ירים משה ידו
הכל יודעים שהוא היה עמוד היראה של דורינו, הוא בער ביראת שמים טהורה, וכמה שהוא היה בוער הוא ידע להבעיר את הלבבות, היה בו כח עצום להבעיר ולהלהיב לבבות, וכמה שהיה רחוק מתורת הנאום והדיבור שלו לא היה כריזמטי, אולם הגחלים הלוחשות שנבעו מהדיבורים הקדושים שלו נתפסו בכל הלבבות שסביבותיו והתלקחו לאש בוערת.
כמה עשרות אם לא מאות פעמים היינו שומעים ממנו להיזהר מקרירות של דורינו, להיזהר מה"אשר קרך", כמה חזר על הדברים עוד הפעם ועוד הפעם ללא לאות. כמה פעמים הייתי חושב לעצמי רבש"ע כמה אפשר לומר אותו דבר, כמה אפשר לחזור על אותו מסר, תוסיף איזה וורט, תחדש איזה קנייט'ש, תתרץ איזה רמב"ם, אבל הוא זצ"ל לא נלאה שוב ושוב, לחזור ולשוב ולחזור על אותם מסרים, עד כדי כך שאין ילד בדור שלא קלט את המסרים שלו, אין ילד בדור שלא קיבל את הבהירות הטהורה שלו. והיום רבותי אנו יודעים, שזה לא היה מספיק, זה לא היה מספיק, מה שהוא הספיק להחדיר בנו בשנים הקצרות האלו, אם היה מוסיף לשנן לנו את זה עוד כמה פעמים היה יותר טוב, היינו מחוזקים יותר, היה לנו כוחות יותר, חסרות לנו עוד כמה שיחות בוערות כאלו של חיזוק.
הידים הקדושות שלו, שני ידיו כשני גלילי ספר תורה, מי שלא ראה את הידים האלו המונפות למעלה, הידים הקדושות האלו שכשהוא היה מגביה אותם היה מרים את כל לבבות הסובבים יחד עמו, שמעתי שגם בשעת מיתת הנשיקה שלו הוא עשה את התנועה הקדושה הזו. זכורני בשנים קודמות אחד מהדודים הזקנים במשפחה, שלא היה יכול לסבול את התנועה הזו, והיה מתרעם "מה הוא מניף שם את הידים", היה נראה לו שאי"ז תנועה אמיתית. אבל היום רבותי... אנו יודעים שהידים האלו, החזיקו והרימו את כל כלל ישראל, "אשר הונף ואשר הורם", איזו פנימיות עצומה הם ביטאו, איזו לבת אש של יראה ואהבה הם ביטאו, אהבת ה' ויראתו שלב הארי שלו לא יכל להכיל, לא יכל נשוא לבדו, וזה היה פורץ החוצה בידים הקדושות שלו שהיו מורמות לשמים, שני ידיו כשני גלילי ספר תורה.
תבר גזיזי דברדא
הגמ' בברכות שם ממשיכה, "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא". הגמ' אומרת שני פרושים מה זה שהכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, או שהוא שנה סיפרא דבי רב ותירץ את הסוגיות החמורות שבו ביום השלג (עיין מהרש"א), או דתבר גזיזי דברדא והיינו ששבר את מעטה הקרח מעל הבור ונחת וטבל.
מה הענין הגדול בתבר גזיזי דברדא ומה כוונת הגמ' בזה, אנו לא יודעים בדיוק, אבל את הביאור בזה ביחס לדורינו אנו יודעים היטב. הרי מהראש ישיבה שמענו כל היום השכם והערב, שיש בזמנינו מצב של "אשר קרך", אין ילד בדור שלא שמע את הביטוי שלו, שזה לא סתם אשר קרך, אלא זוהי רתיחה של אשר קרך, "א קאכ'צאך של אשר קרך". והנה החטא הקדמון של עמלק היה שהוא בא בזמן שהאמבטי היתה רותחת, והוא קפץ לאמבטי הרותחת לקרר אותה, ירד ונחת וטבל בה וציננה.
אוי... בדורינו המצב הפוך, היה כאן "בור השלג", רתיחה של קרירות, קפאון, גזיזי דברדא, ורבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, קפץ לתוך בור השלג הזה, "תבר גזיזי דברדא ונחת וטבל" לחמם את בור השלג, והוא אכן חימם והבעיר והרתיח את הבור הזה עד אשר גחלים ניתזו לכל סביבותיו. ואיך הוא עשה את זה, עם הספרא דבי רב שלו, עם הכל תהלתו שלו, עם האש הבוערת של התורה שלו, של היראת שמים שלו, עם ה"והכה את הארי" של סיפרא דבי רב במלחמתה של תורה שלו, עם החמימות הבוערת הזו, הוא ירד והכה את האר"י גזיזא דברדא, ונחת וטבל והרתיח את כל הדור הזה שכבר פשט בלבו הקפאון של "בור השלג".
ומה הסממנים של המלחמה הזו בעמלק, במלחמת עמלק כתוב בתורה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואומרת המשנה בראש השנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא בשעה שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתגברין". רבינו ראש הישיבה זצ"ל, הידים הקדושות שלו שני הגלילי ספר תורה שלו, היו ה"ידי משה" של דורינו, הלב הזה שהיה כל כולו משועבד לאביו שבשמים, הידים שלו היו ידים של מסתכלין כלפי מעלה, ובשעה שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתגברין.
דעה קנית מה חסרת
ולדאבון כל לב לא זכינו, ובאנו לשעה שידי משה כבדים, רבינו הקדוש והטהור ראש הישיבה נסתלק מעמנו, אולם מהי הצוואה שהוא השאיר לנו, לא צריך לחפש בגנזכים ולפשפש בכל תולדות חייו משהו ללמוד ממנו, הצוואה שלו חיה וקיימת, מה שהוא לימד אותנו כל הזמן, מה שהוא דרש מעמנו בכל עת, זה ה"כזה וראה וקדש" הגדול ביותר.
יש בספר מלכים על אלישע ביום שאליהו עלה השמימה, שהיו בני הנביאים יוצאים לקראתו בכל מקום ואומרים לו "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך", "ויאמר גם אני ידעתי". אולם אחרי עלות אליהו בסערה וברכב אש השמימה, כשאלישע חזר נגשו אליו בני נביאים לבקשו לחפש את אליהו אולי הושלך באחד ההרים או הגאיות.
וכבר תמהו בזה, הרי בתחילה ידעו שאליהו עומד לעלות השמימה, והנה לבסוף חוששים שמא אבד באחד ההרים. ומבארים בזה, כי נבואת בני הנביאים לא היתה נבואה עצמית, אלא נצוצות מרוח קדישין רוח הנבואה ששרתה על אליהו, וכשעלה אליהו ונסתלקה רוח נבואתו, ממילא גם נסתלקה הנבואה מכל בני הנביאים ונפלו מכל השגתם, ורק אלישע שנבואתו היתה עצמית "ויהי-נא פי-שנים ברוחך אלי", הוא נשאר נביא לה'.
מורי ורבותי, הרב'ה ראש הישיבה זצ"ל, לא דרש מעמנו רוח קדישין, לא דרש מעמנו רוח נבואה, הוא היה דורש וחוזר ודורש רק דבר אחד, "דעה קנית מה חסרת", דעה, דעה את ה', להיות בר דעת, לשמור על הדעה, על ה"דעה קנית". דבר זה לא צריך בשבילו רוח נבואה, את זה גם אנחנו יכולים וגם כשהרב'ה הסתלק מעמנו, שכל אחד ואחד יבדוק בעצמו כמה קנה בנפשו את הדעה, ויראה לשמור את הדעה מכל משמר, "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים".
ולאחוז בקצות דרכיו שכל אחד יהא איש חי בתורה, איש חי בעבודת התפילה, איש חי בכל חיי היהודי, להיות רב פעלים, להיות שיר חדש אשירה לך, לאחוז ככל האפשר ב"כל תהלתו", שכל אחד ישתדל שה"ימלל" שלו יהיה ימלל של "ישמיע כל תהלתו", להיות שמח בה' ובתורתו, שכל אחד יהיה מקלס לפני בוראו, להשתדל לחדש בעצמו כל יום חיים חדשים ורוח חדשה, לידבק בה' באמת ובתמים, לתת את הלב לקב"ה, שכל אחד ואחד יהא "הן, מקבל אני עלי את הדיבור", להרגיש את מתיקות אהבת ה' ויראתו, להחזיק במעוז היראה הטהורה, ולהישמר ולהיזהר מכל תעתועי הדור הזה, להיות אך ורק "משעבדין את ליבן לאביהן שבשמים". ויה"ר שמה שנחזיק בקצות דרכיו יהא לעילוי לנשמתו הטהורה בשגב שמי עדן.
הנה הם הדברים.
אוי נא לנו כי חטאנו, איך הגענו למצב הזה שאנו צריכים להספיד את האיש אשר חשבנו שבצילו נחיה, רבינו הגדול, שר התורה, גאון ישראל, צדיק מושל יראת אלקים, עמוד האש שהלך לפני המחנה. מי אני ומה חיי לעמוד כאן ולהספידו, ישנם רבים וטובים ממני, אני סבור שאין על קטנים כמוני תביעה של "המתעצל בהספדו של חכם" (שבת קה, ב), אבל בכ"ז משהו אנו מחויבים, לומר קצת מהרגשת הלב איך היינו מביטים על דמות הפלאים הזו.
איש חי רב פעלים
על הפסוק "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג". איתא בגמ' ברכות (יח, א) "בן איש חי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פועלים לתורה, והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני".
הנה בניהו בן יהוידע היה בזמן תחילת בית ראשון, והכתוב כבר מעיד עליו שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני תשע מאות שנה אח"כ. אנו איננו יודעים עתידות ואת אשר ההשגחה העליונה צופה לכלל ישראל, אולם בדורינו פשוט וברור שרבינו הגדול משיירי כנסת הגדולה, לא הניח כמותו, לא הניח כמותו.
"בן איש חי", כל מי שהכיר במקצת את הדוד את רבינו ראש הישיבה זצ"ל, ידע שכל המהות שלו היתה "איש חי", כל תורת האדם שבו היה בהגדרה זו של "איש חי", היה כל כולו חיות, לעבדיקייט, רעננות, פרישקייט, כל עסק התורה שלו, השקידה האינסופית, העמל והיגיעה, הכל היה מתוך חיות רעננה ותוססת. ולא רק מתוך חיות, אלא מתוך בערה פנימית יוקדת של אש תמיד, הוא היה ממש "סנה בוער באש", היה כל כולו אש להבה, בער בתורה, בהשגת חכמתה, באהבתה ובחשקתה, בעמלה וביגיעתה, בער ביראת שמים טהורה, בער בעבודת התפילה ובדבקות בה', בער בעסק מצוות ה', ובער בעשית חסד ובמעש"ט, הכל הכל נעשה אצלו מתוך בערה פנימית "סנה בוער באש", חי נושם תוסס רוגש ולוהט.
וכמה שהוא היה כזה בעצמו, כך היה "רב פעלים מקבציאל שריבה וקבץ פועלים לתורה", כל עסק הרבצת התורה והעמדת התלמידים אצלו, הכל היה מתוך "איש חי", לא נתן לאנשים סביבו לישון, לא נתן מנוחה, היה מבעיר את הלבבות לעמל התורה ליגיעתה, להשגתה ולדרכי לימודה, כל מי שהתקרב אליו לא יכל להיות יבש בלא לחלוחית, לא היה שייך להיות עצמות יבשות, היה מלא עוז ותעצומות חיים לו ולכל סובביו, אף פעם לא נתן לא לעצמו ולא לתלמידיו לשקוט על השמרים, היה כל הזמן מחיל אל חיל, דחף ודרבן והמריץ, לא לעמוד במקום אחד, מי לא שמע את הזעקה הנצחית שלו "לא להיות עומד", "אורח חיים למעלה למשכיל", אם לא עולים אזי יורדים, דרש כל הזמן לעשות ולפעול ולעלות מעלה מעלה. כך היה בעסק התורה, וכך היה בעסק התפילה, וכך היה ב"כל מעשיך לשם שמים" שלו. וכל מי שהתקרב אליו, נדבק מהחיות שלו, מהבערה הפנימית שלו, וקיבל עוז ותעצומות לעלות לגדול ולפרוח, כל מי שזכה לידבק בו קיבל כנפיים להמריא ולנצל את כוחותיו.
והוא היה בזה ממש חד בדרא, כי מלבד עוצם גאונותו ורוחב השגתו, שקידתו ויגיעתו האינסופיים, התיחד בענין זה שהיה כל כולו חיות, כל כולו סנה בוער באש, בכל הענינים ובכל המעשים. אנו מכירים בדורינו הרבה גאוני עולם וצדיקים, אבל רובם ככולם מתיחדים באיזו מידה מסוימת, באיזו מעלה באופן לימוד התורה, או בעסק התפילה, אך בשאר חלקי האדם שבהם לא כ"כ רואים את המעלה, ופעמים נראים כמעט כמתים בענינים שאינם עיקר מעלתם.
אולם רבינו ראש הישיבה זצ"ל, היה איש האשכולות, אשר בכל ענין ודבר שיש בו שייכות לאיש יהודי, היה כל כולו "איש חי" ו"סנה בוער באש", לא היה בגופו ובמערכות נפשו גיד או עורק או וריד אשר לא זרם בו דם חיים, שלא פיכו בו מעיינות של דם הנפש.
היה כלבה רותחת ומתפרצת בהשגת התורה ובשידוד מערכותיה, סער ורגש ביגיעתה ובעמלה, לבו בער בתאות שקידתה, נפשו גחלים ליהטה באהבתה ובחשקתה, יקד והשתלהב ברשפי אש בבואו עד סודה, אש ליהטה סביבותיו בעבודת התפילה, היה אש אוכלה אש בדביקות בקונו, בער כאש להבה ביראת שמים טהורה, תסס המה ורגש בתורת המוסר, במוסרים ותביעות נוקבים עד שיתי הנפש, היה סוער ברגשה פנימית וחיצונית בחסד ובמעשים טובים, והיה מקרין כל כולו חיות ורעננות ושמחה עד אין קץ בהעמדת תלמידים, ובער כולו באש קודש בללמד דעת את העם.
וכל זה לא היה אצלו מעבר לדבר שנקרא "חיים", זה היה לגביו המינימום הנצרך בשביל לחיות ולהרגיש את החיים, כמה היה מדבר וחוזר ומדבר על חובת האדם להרגיש את החיים הזורמים סביבו, לנשום את החיים היהודיים המפכים מכל עבר, לחיות את הזמן, את זמני היום, את התפילות, את השבתות, את המועדים, את המצוות, לשמוע את הבת קול מן השמים בשעת קריאת התורה, לנשום ולחיות ולהרגיש את הזמן, את התורה המקיפה את האדם מכל צד, לחוות את החיים היהודים הרוגשים שהאיש יהודי זוכה להם בחסד ה', לתפוש אותם ולא רק בידים אלא בעיקר בלב, לא להפסיד מהם מאומה. והוא מעולם לא דיבר דבורים שהוא לא עמד בהם, דיבורים שלא היה שייך להם, כל דיבור ודיבור שלו נחצב מעומק ההויה שלו, והיה מעצם מהותו.
אלקים שיר חדש אשירה לך
כמה וכמה היינו שומעים ממנו את ההרגש של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדיוטגמא חדשה, וזה היה כל מהותו, בחיים הפנימיים שלו כל הזמן חיפש להתחדש בתורה ובמצוות, כל יום ויום היה כולו התחדשות והתרעננות.
הנה יש לנו "פרק שירה" שנזכרים בו כל הנבראים ובע"ח אשר כל אחד מהם יש לו את השירה שלו ואת הפסוק שלו, אכן יש כאן שאלה גדולה על כל ה"פרק שירה", כי לכאורה עיקר הבריאה ותכליתה שהוא האדם בחיר הבריאה, דוקא לו לא מצאנו מאומה בכל הפרק שירה.
אכן הביאור הוא פשוט, כי בע"ח הם "עומדים", והפסוק שעמו הם נולדו איתו הם גם ימותו, אותה שירה ששוררו בשעת בריאתם ישוררו ביום שיתבטלו. אבל האדם, האדם... "אלקים שיר חדש אשירה לך", האדם מצווה כל יום ויום על שירה חדשה, כל יום מדרגה חדשה, הפסוק של אתמול לא מתאים למדרגה של היום, הפסוק של היום כבר לא מתאים ליום המחר, כל יום ויום שיר חדש.
וכך היה רבינו ראש הישיבה זצ"ל, הוא היה בכל מהותו "אלקים שיר חדש אשירה לך", ראו עליו בחוש כל יום את השירה חדשה, את השיר חדש אשירה לך, כל יום היה מתחיל עם חיות חדשה עם ברען חדש, עם בעירה חדשה, בכל יום חיפש התחדשות אם בתורה אם בתפילה, אם בשאר חובות האדם בעולמו, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.
ואיזה שיר זה היה, הנה יש בגמ' (הוריות יג, ב) על רבי נתן ורבי מאיר שערערו על נשיאותו של רבן גמליאל, ובאו בטענה שרבן גמליאל לא יודע עוקצין, וכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו".
השיר של רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שיר של כל תהלתו, מברכות ועד עוקצין, כל התורה כולה היתה ערוכה ושמורה אצלו, בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא, רמב"ם טור ושו"ע על כל נו"כ, לא הניח דבר גדול ודבר קטן, לא מעשה מרכבה ולא הויות אביי ורבא, לא היתה פינה בתורה שלא נשתטח בה, היה בקי נפלא בכל הספרות התורנית על כל ענפיה, שותי"ם וספרי אחרונים ללא סוף, ספרי מוסר חסידות מחשבה וקבלה, כתבי האר"י והגר"א ועוד ועוד, והכל בעומק העיון, אשר היה עמוק מאוד מי יכילנו, עומק לפנים מעומק, גם אלו שחלקו עליו היה זה מקוצר דעת המשיגים שלא יכלו לעמוד על עומק דעתו ועל קצות רוחב בינתו, "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו אלא שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" (עירובין יג, ב). ומתוך ה"כל תהלתו" הזה, הוא היה בכל יום ויום "שיר חדש", שיר שכולו תורה, כל כולו שירה, כל כולו רננה בלתי פוסקת.
בשעה שהמים מקלסין לבוראן
כולם יודעים כמה צער כמה מכאובים ומרורות עברו עליו בימי חלדו בחייו האישים והציבורים, כמה תלאות ורדיפות שלא יאומנו עברו עליו בנוה התלאות הזה, וביותר בתקופות האחרונות, שמענו ממנו ביטוי שאמר על עצמו, שהנה הגמ' (תענית ט, א) אומרת על הפסוק "ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", והגמ' אומרת ע"ז שזהו פירוש הפסוק "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", שהאדם במעשיו מביא על עצמו עונשי שמים ואח"כ הוא זועף על הקב"ה. והוא זצ"ל אמר על עצמו שכל ימיו היו "תסלף דרכו", קיבל על ימין ועל שמאל, אבל דבר אחד יכול לומר על עצמו, שלא היה מעולם במצב של אפילו משהו של משהו של "ועל ה' יזעף לבו".
והנה זה אמר הוא זצ"ל בענותו הנשגבה, אבל האמת שהוא היה הרבה הרבה יותר מזה, תמיד היה במצב של שמחה פנימית עצומה, של הודיה ושבח לקב"ה, של אושר פנימי אינסופי, וזה קרן ממנו על כל הסובבים אותו, עד שכמדומה שהיה אחד האנשים היותר שמחים ומאושרים בימינו, והפליאה עצומה מהיכן זה מגיע.
יש בירושלמי ע"ז (דף טז, ע"ב) "רבי חייא בר בא אזל לצור ואשכח לרבי מנא בר תנחום שהתיר תורמוסין שלהן, אתא גבי רבי יוחנן א"ל מה מעשה אירע לידך אמר ליה אשכחית לרבי מנא בר תנחום שהתיר תורמוסין שלהן. א"ל ולא פגעת ביה, א"ל אדם גדול הוא והוא יודע למתק את מי הים גדול, אמר לו לאו בני חשבון מים הוא יודע ובשעה שהמים מקלסין את בוראן הן מתמתקין, א"ר יצחק בר לעזר בא לומר גנייו ואמר שבחו", ע"כ. והיינו שרבי חייא חשש לנדות את רב מנא שהתיר תורמוסי עכו"ם ולא חייש לאיסור בישולי עכו"ם, לפי שראהו כאדם גדול שידע למלא כלי ממימי האוקיינוס והיו שותין אותן וטועמין בהן טעם מים מתוקים, וא"ל רבי יוחנן שאי"ז אדם גדול, אלא יודע הוא חשבון המים, שישנו רגע אחד ביום שהמים מקלסין לבוראן ובאותה שעה הם מתמתקין.
והענין אומר דרשני, אכן נראה בביאור ענין זה, כי הנה בבריאת יום השני הבדיל הקב"ה בין מים למים, ויש במדרש שמים התחתונים התחילו בוכין "בעינן למהוי קמיה מלכא", ובכייתם לא נפסקת ואינה מדמימה, וכל מליחות המים ומרירותם היא ממרירות הבכיה הבלתי פוסקת הזו דבעינן למהוי קמיה מלכא. אכן ישנה שעה אחת ביום שהמים אומרים שירה לפני הקב"ה, את הפרק שירה שלהם "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'", ובשעה זו שהן זוכים למהוי קמיה מלכא, הכל בטל והכל מבוטל, "בשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין".
אוי.. מי שהכיר את רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק קדוש וטהור לברכה, הוא היה כל כולו, כל ימיו, כל שעה ושעה, כל רגע ורגע, מקלס לפני בוראו, היה במצב של קילוס תמידי לפני הקב"ה, שיר חדש אשירה שלך, כל כולו שירה כל כולו רננה, כל כולו קילוס לפני בוראו, קילוס של כל תהלתו. במצבים הכי קשים והכי מסובכים כשהיה מוקף מכל עבר, היה מניח הכל ומתישב ללמוד סוגיא בעומק העיון, והקילוס היה בוקע עד שמי רום. במצבים הכי מתוחים היה נעמד ליד הכותל ופותח בתפילת שמו"ע סוחפת ומרגשת במשך שעה ומחצה, והכל היה נשכח, הכל היה בטל, הכל היה מבוטל, והקילוס היה בוקע ועולה ומעלה עמו את כל הבריאה כולו, ובשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין, בשעה שהרב'ה ראש הישיבה רבינו שמואל זצ"ל היה מקלס לבוראו הכל היה מתמתק, והוא זצ"ל לא היה רגע ללא קילוס לבוראו, וממילא תמיד היה במצב של עוז וחדוה במקומו.
ומכאן נבעה המתיקות הנפלאה שלו, שכל מי שטעם בקצה המטה מיערת הדבש של המתיקות שלו, נפשו נדבקה בו, ומכאן האהבה העצומה לכל בר ישראל, מכאן הלב הגדול שהכיל ונשא על לבו את כל כלל ישראל, הלב שהיה בו כח ושיעור קומה למתק את כולם, כי בשעה שהמים מקלסין לבוראן הן מתמתקין, היהודי הזה שהיה כל כולו קילוס, היה כל כולו מתיקות, אוי.. אוי.. רבינו הקדוש... הלוא "טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים", "טוב אתה לישראל מגלגל חמה", אוי... מי יתן לנו תמורתך.
דבש וחלב תחת לשונך
כל מי ששמע אותו פעם, מי שנכח בין בשיעורי תורה בין בשיחות, כל מי שראה את המעמדות הרוגשים האלו, את הלב את הנפש ואת הרוח ונשמה שהיו בתוך הדיבורים שלו, את הרוח ממללא ואת החיים הם למוציאיהם, מי שהיה שם והרגיש את האוירה שריחפה בחלל, יודע שהיתה שם הרגשה עצומה, שאני רוצה לתת לה איזה ביטוי.
הנה במעמד הר סיני שעה שהקב"ה נתן לנו את התורה, עשרת הדברים, הדיבור של הקב"ה היה נשמע, "אוזן ששמעה בהר סיני", לא היה מי שלא שמע וכדכתיב "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", אכן לא רק ששמעו אלא גם ראו את הדיבור וכדכתיב "וכל העם רואים את הקולות", ולא רק ששמעו וראו, אלא יש בגמ' (שבת פז, ב) שיכלו גם להריח את הדיבור, "לחייו כערוגת הבשם, מלמד שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים", ולא רק ששמעו וראו והריחו, אלא יכלו ג"כ למששו בחוש, וכדאיתא במדרש שיר השירים על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" כי הדיבור היה ניגש לכל אחד מישראל ושואלו האם מקבל אתה עליך את הדיבור, והוא אומר הן, והיה הדיבור נושקו על פיו, הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו.
ומאחר שנתברר ששמעו את הדיבור וראו אותו, וגם יכלו להריחו ולמששו, נשאלת השאלה האם היה לדיבור גם טעם, האם יכלו לטעום את דיבורו של הקב"ה. אכן כשהיינו רואים את רבינו הגדול זיע"א ידענו כי לדיבור גם היה טעם, ומה היה טעמו, "דבש וחלב תחת לשונך", שבשעה שהיהודי היה מקבל עליו את הדיבור ואומר הן, היה הדיבור נכנס לתוך פיו, "דבש וחלב תחת לשונך".
רבינו הגדול והקדוש, מי שראה אותו בדיבורו, מי שראה את ה"נפשי יצאה בדברו", את העין הדומעת "עין נושאים לך לשמים", את הלב העורג וכוסף "לב שופכים נכחך כמים", את ה"צמאה לך נפשי", את ה"כמה לך בשרי", את הרוח ממללא שהיתה בכל דיבור ודיבור שלו, את ה"ישקני מנשיקות פיהו", ראו עליו שהמתיקות של הדיבור נמצאת לו על הלשון, הדבש והחלב נטפו לו משפתותיו, הוא מעולם לא דיבר דיבור שלא עמד בו, הוא היה כל כולו יהודי של "הן, מקבל אני עלי את הדיבור", "מקבל אני עלי את הדיבור", וכל דיבור שלו, ראו עליו שהוא חי אותו, נשם אותו, טעם אותו ומצץ אותו, והיה הדיבור שימה בפיו, "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי", ראו את החוט של דבש שיורד לו על השפתים מרוב המתיקות של הדיבור, ראו עליו בחוש שהוא מרגיש בגשמיות את המתיקות של הדיבור. אוי מי יתן לנו את מתק הדיבורים שלו, ואת שגב השיחות הרוגשות שלו.
והיה כאשר ירים משה ידו
הכל יודעים שהוא היה עמוד היראה של דורינו, הוא בער ביראת שמים טהורה, וכמה שהוא היה בוער הוא ידע להבעיר את הלבבות, היה בו כח עצום להבעיר ולהלהיב לבבות, וכמה שהיה רחוק מתורת הנאום והדיבור שלו לא היה כריזמטי, אולם הגחלים הלוחשות שנבעו מהדיבורים הקדושים שלו נתפסו בכל הלבבות שסביבותיו והתלקחו לאש בוערת.
כמה עשרות אם לא מאות פעמים היינו שומעים ממנו להיזהר מקרירות של דורינו, להיזהר מה"אשר קרך", כמה חזר על הדברים עוד הפעם ועוד הפעם ללא לאות. כמה פעמים הייתי חושב לעצמי רבש"ע כמה אפשר לומר אותו דבר, כמה אפשר לחזור על אותו מסר, תוסיף איזה וורט, תחדש איזה קנייט'ש, תתרץ איזה רמב"ם, אבל הוא זצ"ל לא נלאה שוב ושוב, לחזור ולשוב ולחזור על אותם מסרים, עד כדי כך שאין ילד בדור שלא קלט את המסרים שלו, אין ילד בדור שלא קיבל את הבהירות הטהורה שלו. והיום רבותי אנו יודעים, שזה לא היה מספיק, זה לא היה מספיק, מה שהוא הספיק להחדיר בנו בשנים הקצרות האלו, אם היה מוסיף לשנן לנו את זה עוד כמה פעמים היה יותר טוב, היינו מחוזקים יותר, היה לנו כוחות יותר, חסרות לנו עוד כמה שיחות בוערות כאלו של חיזוק.
הידים הקדושות שלו, שני ידיו כשני גלילי ספר תורה, מי שלא ראה את הידים האלו המונפות למעלה, הידים הקדושות האלו שכשהוא היה מגביה אותם היה מרים את כל לבבות הסובבים יחד עמו, שמעתי שגם בשעת מיתת הנשיקה שלו הוא עשה את התנועה הקדושה הזו. זכורני בשנים קודמות אחד מהדודים הזקנים במשפחה, שלא היה יכול לסבול את התנועה הזו, והיה מתרעם "מה הוא מניף שם את הידים", היה נראה לו שאי"ז תנועה אמיתית. אבל היום רבותי... אנו יודעים שהידים האלו, החזיקו והרימו את כל כלל ישראל, "אשר הונף ואשר הורם", איזו פנימיות עצומה הם ביטאו, איזו לבת אש של יראה ואהבה הם ביטאו, אהבת ה' ויראתו שלב הארי שלו לא יכל להכיל, לא יכל נשוא לבדו, וזה היה פורץ החוצה בידים הקדושות שלו שהיו מורמות לשמים, שני ידיו כשני גלילי ספר תורה.
תבר גזיזי דברדא
הגמ' בברכות שם ממשיכה, "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא". הגמ' אומרת שני פרושים מה זה שהכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, או שהוא שנה סיפרא דבי רב ותירץ את הסוגיות החמורות שבו ביום השלג (עיין מהרש"א), או דתבר גזיזי דברדא והיינו ששבר את מעטה הקרח מעל הבור ונחת וטבל.
מה הענין הגדול בתבר גזיזי דברדא ומה כוונת הגמ' בזה, אנו לא יודעים בדיוק, אבל את הביאור בזה ביחס לדורינו אנו יודעים היטב. הרי מהראש ישיבה שמענו כל היום השכם והערב, שיש בזמנינו מצב של "אשר קרך", אין ילד בדור שלא שמע את הביטוי שלו, שזה לא סתם אשר קרך, אלא זוהי רתיחה של אשר קרך, "א קאכ'צאך של אשר קרך". והנה החטא הקדמון של עמלק היה שהוא בא בזמן שהאמבטי היתה רותחת, והוא קפץ לאמבטי הרותחת לקרר אותה, ירד ונחת וטבל בה וציננה.
אוי... בדורינו המצב הפוך, היה כאן "בור השלג", רתיחה של קרירות, קפאון, גזיזי דברדא, ורבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, קפץ לתוך בור השלג הזה, "תבר גזיזי דברדא ונחת וטבל" לחמם את בור השלג, והוא אכן חימם והבעיר והרתיח את הבור הזה עד אשר גחלים ניתזו לכל סביבותיו. ואיך הוא עשה את זה, עם הספרא דבי רב שלו, עם הכל תהלתו שלו, עם האש הבוערת של התורה שלו, של היראת שמים שלו, עם ה"והכה את הארי" של סיפרא דבי רב במלחמתה של תורה שלו, עם החמימות הבוערת הזו, הוא ירד והכה את האר"י גזיזא דברדא, ונחת וטבל והרתיח את כל הדור הזה שכבר פשט בלבו הקפאון של "בור השלג".
ומה הסממנים של המלחמה הזו בעמלק, במלחמת עמלק כתוב בתורה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואומרת המשנה בראש השנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא בשעה שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתגברין". רבינו ראש הישיבה זצ"ל, הידים הקדושות שלו שני הגלילי ספר תורה שלו, היו ה"ידי משה" של דורינו, הלב הזה שהיה כל כולו משועבד לאביו שבשמים, הידים שלו היו ידים של מסתכלין כלפי מעלה, ובשעה שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים היו מתגברין.
דעה קנית מה חסרת
ולדאבון כל לב לא זכינו, ובאנו לשעה שידי משה כבדים, רבינו הקדוש והטהור ראש הישיבה נסתלק מעמנו, אולם מהי הצוואה שהוא השאיר לנו, לא צריך לחפש בגנזכים ולפשפש בכל תולדות חייו משהו ללמוד ממנו, הצוואה שלו חיה וקיימת, מה שהוא לימד אותנו כל הזמן, מה שהוא דרש מעמנו בכל עת, זה ה"כזה וראה וקדש" הגדול ביותר.
יש בספר מלכים על אלישע ביום שאליהו עלה השמימה, שהיו בני הנביאים יוצאים לקראתו בכל מקום ואומרים לו "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך", "ויאמר גם אני ידעתי". אולם אחרי עלות אליהו בסערה וברכב אש השמימה, כשאלישע חזר נגשו אליו בני נביאים לבקשו לחפש את אליהו אולי הושלך באחד ההרים או הגאיות.
וכבר תמהו בזה, הרי בתחילה ידעו שאליהו עומד לעלות השמימה, והנה לבסוף חוששים שמא אבד באחד ההרים. ומבארים בזה, כי נבואת בני הנביאים לא היתה נבואה עצמית, אלא נצוצות מרוח קדישין רוח הנבואה ששרתה על אליהו, וכשעלה אליהו ונסתלקה רוח נבואתו, ממילא גם נסתלקה הנבואה מכל בני הנביאים ונפלו מכל השגתם, ורק אלישע שנבואתו היתה עצמית "ויהי-נא פי-שנים ברוחך אלי", הוא נשאר נביא לה'.
מורי ורבותי, הרב'ה ראש הישיבה זצ"ל, לא דרש מעמנו רוח קדישין, לא דרש מעמנו רוח נבואה, הוא היה דורש וחוזר ודורש רק דבר אחד, "דעה קנית מה חסרת", דעה, דעה את ה', להיות בר דעת, לשמור על הדעה, על ה"דעה קנית". דבר זה לא צריך בשבילו רוח נבואה, את זה גם אנחנו יכולים וגם כשהרב'ה הסתלק מעמנו, שכל אחד ואחד יבדוק בעצמו כמה קנה בנפשו את הדעה, ויראה לשמור את הדעה מכל משמר, "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים".
ולאחוז בקצות דרכיו שכל אחד יהא איש חי בתורה, איש חי בעבודת התפילה, איש חי בכל חיי היהודי, להיות רב פעלים, להיות שיר חדש אשירה לך, לאחוז ככל האפשר ב"כל תהלתו", שכל אחד ישתדל שה"ימלל" שלו יהיה ימלל של "ישמיע כל תהלתו", להיות שמח בה' ובתורתו, שכל אחד יהיה מקלס לפני בוראו, להשתדל לחדש בעצמו כל יום חיים חדשים ורוח חדשה, לידבק בה' באמת ובתמים, לתת את הלב לקב"ה, שכל אחד ואחד יהא "הן, מקבל אני עלי את הדיבור", להרגיש את מתיקות אהבת ה' ויראתו, להחזיק במעוז היראה הטהורה, ולהישמר ולהיזהר מכל תעתועי הדור הזה, להיות אך ורק "משעבדין את ליבן לאביהן שבשמים". ויה"ר שמה שנחזיק בקצות דרכיו יהא לעילוי לנשמתו הטהורה בשגב שמי עדן.
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
א גיוואלדיקע הספד!!!
יישר כוח גדול על התמלול.
אוי מי ייתן לנו תמורתו... אוי מה היה לנו שלא זכינו ולא היה הדור כולו זכאי והצליח מעשה שטן להפריד בין הדבקים. אני מרגיש קצת כתלמידי דרב שחזרו מהספדו וקרעו קריעה נוספת כשקלטו כמה גדולה האבידה.
יישר כוח גדול על התמלול.
אוי מי ייתן לנו תמורתו... אוי מה היה לנו שלא זכינו ולא היה הדור כולו זכאי והצליח מעשה שטן להפריד בין הדבקים. אני מרגיש קצת כתלמידי דרב שחזרו מהספדו וקרעו קריעה נוספת כשקלטו כמה גדולה האבידה.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
אחר שהג"ר אהרן יוסף שליט"א הוא ספדנא רבא, הרשיתי לעצמי להביא עוד הספד שנאמר על ידו בעיה"ק טבריה, במעמד אביו המרא דאתרא שליט"א ורבני העיר. [לא צינזרתי את מה שנוגע לעניני השעה, וה'אלרגיים' מתבקשים לדלג או לבלוע].
אנו עומדים כאן בהספדו של חכם, רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה. דוד המלך אומר בתהלים "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", ואני שואל את עצמי מה לי האזוב שבקיר לבוא ולהספיד את רבינו הגדול, התמר הפורח הארז השגיא הזה. אולם יש בגמ' (מו"ק כה, ב) "אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת, א"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר", והיינו דרב אשי הוא הארזים ובר קיפוק הספדנא הוא האזוב, ועיי"ש כל המעשה, אכן לפי דרכנו למדנו שגם אזובי הקיר יכולים לעמוד ולהספיד את הארזים.
לב אחד לאביו שבשמים
בגמ' (שם) "כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא, תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר יפרח, נשים לילות כימים על משים לילות כימים". מהו התואר הזה שהצדיק מקבל, כתמר, עיין מהרש"א שם שיש בגמ' (סוכה מה, א) "רבי יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין בצידי המזבח ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות", ובגמ' (שם ע"ב) "מאי טעמא אמר רב לוי כתמר, מה התמר אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים".
כשאנו באים לעמוד ולתת איזה ביטוי להסתכלות שהיתה לנו על האדם הגדול בענקים הזה, איך ראינו אותו בעינים שלנו, הרי שיש במטבע לשון זו איזו מקצת מההרגשה שהיתה לנו כלפיו, הוא היה יהודי שכל כולו "לב, לב בוער באש, לב אחד לאביו שבשמים".
תנה בני לבך לי
הרי הוא היה ממש ג' עמודי עולם, תורה עבודה וגמילות חסדים. בתורה, כל מי שהתקרב אליו פעם ידע שהיה גאון הגאונים, היה מרא דכולא תלמודא, שלט ביד רמה בתורה כולה בכל מכמניה, כל רז לא אניס ליה, כל מי שדיבר איתו פעם בלימוד השתומם מההיקף העצום והשליטה המלאה שהיתה לו.
ומעל הכל היה מעיין ועמקן עצום, עומק לפנים מעומק, ובדורינו אפשר לומר עליו מה שהרמב"ם כותב על הר"י מיגאש שהיה לו "לב מבעית בתלמוד", מרוחב שכלו ועוצם בינתו ועומק השגתו היה קשה לעמוד על סוף דעתו, ממש כדברי הגמ' בעירובין (יג, ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, אלא שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו", גם אלו שחלקו עליו היה זה בגלל קטנות וקוצר דעת המשיג שלא עמדו על עומק דעתו.
והוא זצ"ל כל ימיו יגע בעשר אצבעותיו בתורה, יגיעה אחר יגיעה, עמל אחר עמל, שחק וכיתת עצמו על דברי תורה, והמית עצמו באהלה של תורה, גריס באורייתא תדירא ולא פסיק פומיה מגירסיה, מוחו ושפתיו לא פסקו מלהגות בתורה, גם בלילה לא שכב ליבו, נידד שנה מעיניו ולא נתן לעפעפיו תנומה, למד ולימד והרביץ תורה לאלפי תלמידים קרוב לשישים שנה.
אכן מעל הכל ריחף הלב הגדול שלו, שהכל הכל נעשה מתוך לב, לא לימוד תורה בעלמא, ולא יגיעה בתורה בעלמא, אלא הכל מתוך חיות נפלאה ולב שוקק, עסק התורה שלו, העמל והיגיעה, הכל היה מתוך לב ער רוגש מתלהב ומשתוקק, מתוך צמאון וערגה וכיסופין, הכל נעשה מתוך רגשה מתוך התפעלות, מתוך לב פועם ומרגיש מתאוה ומשתוקק עורג וכוסף לתורת ה' אלקיו, וכך היה בכל מהותו, לב, לב בוער, לב בוער לאביו שבשמים.
התורה שלו היתה כולה לב דבוק באלקיו, כמה פעמים שמענו ממנו את דברי הגר"א ז"ל שלימוד התורה צריך להיות בגדר של שפכי כמים ליבך, שיש בגמ' (תמיד לב, ב) על הפסוק "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'", שזה קאי על הלומד תורה בלילה, ששכינה כנגדו, וכתוב כאן שהלימוד צריך להיות בבחינה של "שפכי כמים לבך". קשה היה למצוא מישהו בדורינו שאפשר לומר שרואים כך עליו בלימודו, אבל רבינו ראש הישיבה זצ"ל ראו עליו את זה, הספר הקדוש "נפש החיים" לא מש מנגד עיניו, וכל פעולותיו היו ע"פ הספר הקדוש הזה, שכל כולו דביקות אינסופית בקב"ה, כך שגם בשעה שהמוח וכל הלב עסוקים בעומק הסוגיא, "טרודים לעמוד על סודה" וב"כתבם על לוח לבך", עכ"ז היה כל הזמן כנגד עיניו את תורתו של מי הוא לומד ולפני מי הוא שונה, והיה בשפיכת לב לפני קונו ודבוק בו בכל רגעיו ועתותיו.
כמה שמעו ממנו מאות אם לא אלפי פעמים, "תנה בני לבך לי", "תנה בני לבך לי", זה היה כל דבריו, דרש לתת את הלב כליל לקב"ה, כשנותנים את הלב, אזי הלימוד והעבודה זהו כל האדם, וזה ממלא את כל חדרי ליבו, כשאדם עושה מעשה והוא חצוי זה נקרא "בלב ולב" שתי לבבות, אבל רבינו הגדול זכר צדיק לברכה היה יהודי של "תנה בני לבך לי", כל הלב כולו היה נתון לקב"ה, ולא סתם נתינה אלא נתינה של סערת לב ונפש, הכל אצלו היה חי רוגש ותוסס, כל מה שעשה היה בכל כולו, בכל לבו, "לב אחד לאביו שבשמים".
רחמנא לבא בעי
וכך היה בעסק התפילה שהוא היה ממש עמוד העבודה בדורינו, איזה תפילות רוגשות, מלאות ערגה מלאות כיסופין מעומקא דליבא, כל מי שעמד פעם לידו ושמע את קול תפילתו לא יכל לישאר שוה נפש, זכורני עוד מלפני עשרים שנה שא"ל אברך שהיה מגיע לפעמים לשערי חסד בשבתות, כי התענוג שלו הוא שהולך להתפלל במעלות ותופס מקום בקרבתו, וא"ל שכל פעם אחרי שהיה שומע את תפילתו היה מקבל תאוה להתפלל, פשוט תאוה להתפלל, ובמשך כמה ימים אח"כ היה עומד שעות ארוכות בתפילה, עד שתאותו היתה נרגעת.
הוא היה כל כולו "רחמנא ליבא בעי", כמה שמעו ממנו את דברי הירושלמי "שלא תהא תפילה דומה לחברתה", שמענו ממנו ביטוי נורא שאם התפילה היום היא אותה התפילה של אתמול זה לא נחשב אפילו "אבק תפילה", זה לא ואשפוך את נפשי לפני ה', והוא מעולם לא דיבר דיבורים שהוא לא עמד בהם, בכל יום ויום היה מחדש מערכי לב בתפילה, פעם כעבדא קמיה מריה, פעם כבן המתחטא אצל אביו, ופעם כגמול על שדי אמו, בכל המצבים בכל האופנים הלב היה נתון לקב"ה, לא היה אצלו שום דבר שנעשה ללא חיות ללא השתתפות של הרגשת הלב על כל גווניו ועמקיו.
וכמו שזה היה בתורה, כמו שזה היה בתפילה, כך היה זה בכל עסק המצוות, כל מעשה מצוה קר"ש ציצית ותפילין וכל המצוות כולם, באיזה התפעלות היה זה נעשה, הכל הכל היה מתוך "לבי ובשרי ירננו אל קל חי", שוב דבר לא עבר עליו כמתעסק, שוב דבר לא נעשה בכממילא, הכל היה מתוך הכנה נפשית ונתינת לב ונפש. הזמנים והמועדים על עבודתם הגדולה ועל עסק המצוות שבהם, כמה היינו שומעים ממנו לחיות את הזמן, את מעגל השנה, להרגיש ולחוות את החיים היהודיים שמפכים סביבך, את זמני היום, את התפילות, את השבתות, את המועדים את הזמנים, לחוות את כל מה שהם כוללים, ללמוד את תורתם, להתקדש בקדושתם, ולשמוח את שמחתם, לשמוע את קריאת התורה בכל שבוע ולחיות אותה, דרש מכל סובביו להיות לב מרגיש לשמוע את קול ה' המדבר אליך.
להחיות לב נדכאים
ואותו דבר בחסד שהיה עמוד העולם בחסד, איזו גמילות חסדים עצומה, כמה קשי יום אלמנות ויתומים וכל מר נפש מצאו אצלו אוזן קשבת, איזו הארת פנים איזו מתיקות לזולת ממש כשמן הטוב, כל מי שישב אצלו ופרק את ליבו קיבל ממש רוח חיים חדשה "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" כפשוטו, יש אולי עוד גדולים שיש להם אוזן קשבת ואולי יכולים לסייע גם בעצה, אבל בזה התיחד רבינו זצ"ל שהוא לא היה רק מקשיב ולא רק מיעץ אלא היה בעיקר גם בעל מעשים, היה טורח ועמל לעשות ולפעול טובה עם כל המבקש, היה מרים טלפונים רץ והולך ומפעיל אנשים, היה נכנס כל כולו בטובת חבירו, ואיתא בתנא דבי אליהו שאדם צריך להיות "פיקח במעשים טובים", וכך היה הוא זצ"ל שהפעיל את כל כח כשרונותיו הגאוניים והיה עורך מערכות בטובת זולתו, לא היה מוצא מנוחה לנפשו ולא היה נרגע עד שהיה מצליח להיטיב עם זולתו, ופעמים רבות אף היה נכנס בקשרי מלחמה לטובת אחרים, בכל ענין שאחז שהצדק עם פלוני ומצוה להציל עשוק מיד עושקו היה עושה הכל למענו, בלי להביא בחשבון מאומה מטובתו האישית ואף שפעמים רבות בגלל זה היה גורר על עצמו תרעומת ידידיו ומכריו ואפילו קרוביו, מעולם מעולם לא עשה חשבון כזה, לא היה עליו אלא ה' אלקיו.
והכל הכל היה אצלו מתוך לב, לב משתתף, לב מרגיש, לב נושא בעול, היה בוכה בכל לבו את צרת הזולת, ושמח בכל לבו את שמחתו, צוהל ורוקד בהכנסת כלה ובוכה וסופד ומכתת רגלים בלוית המת, מחזק ומעודד בביקור חולים וסועד לבבות נשברים בניחום אבלים.
אכן גם כשהיה טורח בעמל נפשו בטובת זולתו, שום דבר לא נעשה אצלו כמובן מאליו, שוב דבר לא נעשה כמתעסק, הכל נעשה מתוך חיות פנימית בלב חי ומרגיש ונפש סוערת ושוקקה, כמה פעמים שמענו ממנו כי לעשות חסד עם הזולת גם בלא לב זהו דבר גדול מאוד, הרי סו"ס הצלת את השני, אולם כשזה נעשה עם לב, זה עולם אחר לגמרי, זהו "והלכת בדרכיו" דביקות בקב"ה, וכך היה הוא זצ"ל בכל מעשיו שהכל היה אצלו מתוך תחושה מרוממת של והלכת בדרכיו ודביקות בקב"ה.
וזה בעצם הדרגא שנדרשת מהאדם "בכל לבבך", כי "בכל נפשך" זה לא שייך לחיי היום יום, וכן "בכל מאודך" זה נסיונות לעיתים מזומנות, אבל ה"בכל לבבך", זה כל רגע ורגע מהחיים, וזה היה רבינו הקדוש זצ"ל כל כולו "תנה בני לבך לי", כל כולו "לב אחד לאביו שבשמים".
יראתי מתוך שמחתי
יש בתנא דבי אליהו (פ"ג) "אמר דוד המלך ע"ה יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם". דהיינו שבתוך השמחה אני זוכר את היראה, ובתוך היראה לא פסקה ממני השמחה, ומעל הכל יש לי את האהבה לה'.
כל מי שנתקרב לסביבתו של הראש ישיבה, ידע והרגיש את הענין הזה, של "יראתי מתוך שמחתי", הראש ישיבה עם כל מה שעבר עליו בחייו, כל מה שסבל ונרדף ואי"צ לפרט, עם כל מה שהיה כל כולו לב נשבר ביחס לתביעות האישיות העצומות שהיה תובע מעצמו ללא גבול, עכ"ז הוא היה כל כולו אושר ושמחה פנימית בלי סוף, שמחה של לב דבוק באלקיו, היה אחד האנשים היותר שמחים ומאושרים עלי אדמות, אבל מעל הכל חפפה היראה הנוראה, כל מי שקרב אליו ראה על פניו את ארשת היראה שלא משה ממנו, וזה הקרין מורא לכל סביבותיו, במצבים של השמחה הגדולים ביותר מעולם לא משה מפניו ארשת היראה, מעולם לא היה שייך להכניס לפניו איזו אוירה של קלות ראש שלא לדבר על ליצנות, גם אחרים לא יכלו להיות כך לידו, שררה סביבו אוירה של יראה ורוממות שכל מי שקרב אליו נדבק ביראת הרוממות הזו. אולם בתוך כל היראה וגם בזמנים של חרדה ודין, פיכו בו מעינות של שמחה שקרנה לכל סביבותיו, כמה שמעו ממנו ללא סוף על ה"גילו ברעדה", גילו גילו גילו, שמחו בה', אבל ברעדה, ברעדה.
ומעל הכל "ואהבתי עלתה על כולם", אהבת ה' שלו, אהבת התורה שלו, אהבת המצוות שלו, האהבה לכל בר ישראל, מילאה את הכל, את כל ישותו. וזה נבע מתוך הלב הגדול הזה שבער לקב"ה, הלב הוא משכן היראה הוא משכן השמחה, והוא משכן האהבה, והלב הזה היה חי ופעיל ורוגש ולוהט באהבת ה' ובחשקת תורתו ומצוותיו, בשמחה בה' וביראתו.
וההמשך שם בתנא דבי אליהו, "לפיכך כרת לי הקב"ה ברית שאהיה בקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות, שנאמר, כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה". הרי אחד הדברים הכי מפליאים אצל הראש ישיבה היה הזכרון המדהים שבכל נושא וסוגיא שדברו עמו היה זה כאילו כעת הוא מצוי בעומק הסוגיא וכעת ממש הוא עיין בה, כל התורה היתה אצלו "ערוכה בכל ושמורה", והיה זה מכח ה"ברית שם לי", ברית שנכרתה עמו מתוך השמחתי והיראתי והאהבתי שעלתה על כולם. ..אוי.. רבינו הקדוש.. איזה לב אוהב הוא היה... איזה לב שמח.. ואיזה לב מלא יראה... מי יתן לנו תמורתו.
דובר אמת בלבבו
כל פעם שנתקרבנו אליו באיזה ענין, היו צפים לפנינו דברי הרמב"ם (פ"ב מדעות ה"ו) על חובת האדם להיות "שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור ללא עמל והוות". הראש ישיבה היה כולו אמת, דובר אמת בלבבו, אמת מבפנים ואמת מבחוץ, לשקר לא היה יכולת קירבה אליו, כל מי שהיתה לו שפת שקר נזרק ממנו, האמת הקיפה אותו מבית ומחוץ, וכל דבר שלא היה לבו שלם עמו לא נכנס אליו. לא יכל לסבול שמץ של עמל והוות ותחבולות ומזימות לב אנוש, היה כל כולו ישר כמו שעשאו אלקים, ומכאן הלב מלא שמחה שלו, לב שבכל הגלים והמשברים שעברו עליו מעולם לא נמצא בו שמץ של מרירות, כי כשהלב ישר, אזי ולישרי לב שמחה.
היה כולו טהרה ונקיות מפליאים, הפה שלו היה פה קדוש וטהור, שלא יצא ממנו מעולם שמץ של תיבה או מילה שאינה נקיה מכל צד, איזה נקיון איזו שמירה על כל הגה, לא להוציא מילה לא מסולתת בי"ג נפה, גם בשעה שמשנאיו ואויביו בנפש הטיחו בו קללות ונאצות מחפירות בשפת אנשי רחוב, הוא עם הפה קדוש שלו היה מתעטף כולו שתיקה, אולם גם כשנאלץ איך שהוא במצבים שונים לדבר בענין זה, מעולם לא יצא מפיו סרך של מילה שאינה נקיה בכל מיני נקיות, היה סובב בדבריו וחוזר ואומר ח"ו שלא להזכיר ח"ו שלא לקטרג, כל מי שחי קצת סביבו ונשם את הפה קדוש שלו, איזו אוירה של טהרה וקדושה רחשה סביבו, היה כל כולו נקי, בפה ובלב, נקיון במידות, נקיון במעשים.
מכל משמר נצר לבך
עבודת המדות שלו היתה מאין כמוה, היה מצוי מנעוריו אצל גדולי המוסר, וספרי מוסר לא ירדו מעל שולחנו, ובפרט ספרי המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שהיה אומר שיש בהם תביעות ללא סוף, ומהוים אצלו דירבון גדול לעליה תמידית. אבל שמתי לבי לתופעה מענינת, שבכל מאות השיחות שראינו ושמענו ממנו, כמדומה שמעולם לא שמעו ממנו מדבר על עבודת המידות כדבר בפ"ע, גאוה, כעס, וכו' וכו', ישנם הרבה בעלי מוסר שהמידות אצלם הם כמקצוע בפני עצמו, של חכמת הנפש, אבל אצלו מעולם לא היו המידות מקצוע בפ"ע, רק כשלימות בעמידה לפני ה' ובדביקות בקב"ה, תיקון המידות היה אצלו, רק כנקיון הלב וזיכוכו בעמידה לפני ה', הרי כל הכועס כעובד ע"ז, כל המתגאה הן תועבת ה' כל גבה לב, שלושה הקב"ה שונאן וכו' וכו' הכל על דרך זה, המידות לא היו אצלו מעולם כמעלה בפ"ע.
והרי יש בגמ' (עירובין ק, ב) שאלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, ודרך ארץ מתרנגול, הרי שאפשר להיות בעל מידות ולהישאר חתול או תרנגול, המידות אצלו היו רק נקיון הלב בעמידה לפני ה', כמה שמענו ממנו בלא סוף את הפסוק "מכל משמר נצר לבך, כי ממנו תוצאות חיים", כל החיים תלויים בלב, והלב צריך להיות שמור ונקי, הכל היה אצלו רק כשמירת הלב מכל מיני מעקשים, אלפי שיחות השמיע בחייו, וכמדומה שמעולם לא דיבר על איזה מידה בפ"ע מעולם לא הקדיש איזו שיחה על איזה מידה בפ"ע, הכל היה שיחות סביב קירבה לקב"ה, וכשעל הדרך צריך לסלק את כל המפריעים, באותה שיחה ובנשימה אחת דיבר על מידות רעות ועל השקפות ודעות פסולות, כי הכל היה אצלו דבר אחד, הלב הלב צריך להיות נקי וזך, מכל דבר, מכל משמר נצר לבך.
כל לבבות דורש ה'
וכמה שהוא היה כזה, כך דרש מהסובבים אותו, עסק בהרבצת תורה קרוב לשישים שנה, ותמיד תמיד דרש מתלמידיו, להיות לב ער, לב חי, לב מרגיש, לפעול ולהפעיל, למצות את היכולות, לנצל את הכוחות, לעמול בתורה, ולהרגיש את שמחת חיי היהודי, ומעל הכל מעל הכל דרש את הלב, לתת את הלב לקב"ה, תנה בני לבך לי, כל לבבות דורש ה', לא להיות חלילה "ולבו רחק ממני", היה דורש תמיד "דע את אלקי אביך, ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה'". רחמנא ליבא בעי, לתת לקב"ה את הלב, את ההוויה את הפנימיות, להתמסר לתורה ולמצוות ולקב"ה בכל הלב.
ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, הלב הבוער הזה שבער לקב"ה ולתורתו, ידע להבעיר את הלבבות, אוי... כמה שהוא ידע ללבות ולהבעיר את הלבבות, היה בו כח עצום להבעיר את כל הסובבים אותו באש הגדולה שבערה בו, כל מי שקרב אליו והסתופף אצלו קיבל את זה באיזה אופן שהוא. וחשוב להדגיש את כוחו הגדול של הראש ישיבה זצ"ל, שמעולם לא הביט על חסרונותיו של האדם שעמד מולו, כי על אף כל חכמת הנפש הכבירה שלו אשר היה מזהה ברגע כמימרא את העומד מולו על כל כוחות נפשו, אולם מעולם לא התיחס לחסרונות, ואדרבה תמיד ידע למצוא את המעלות לרומם להגביה ולדרבן את תלמידיו להכיר את כוחותיהם באופן הנכון שיוכלו לעלות מעלה מעלה, תמיד תמיד זיהה את הערך ואת הטוב שבהם, וידע לנצל זאת לכוונם לדרך הנכונה למסילה העולה בית אל.
ידע לנטוע בלב התלמידים את האמון בכוחותיהם לעמוד בתביעה הגדולה של "תנה בני לבך לי", לרומם את כל אחד ואחד להכיר את מעלתו ולדעת שבשבילו נברא העולם, לנטוע את ההכרה בלב כל אחד שיש לו את כל הכוחות לעמוד ב"מה ה' אלקיך דורש מעמך", ותמיד תמיד עסק בלרומם ובלהגביה ולהעריך כל מעשה כל פעולה כל דיבור וכל מחשבה למען שמו יתברך, מעולם לא נשמע ממנו שמץ של ביטול וחוסר הערכה לאיזה ענין רוחני על שכביכול נעשה ללא שלימות או עם פגם או שלא לשמה וכדומה, בדור הזה שנמצאו בו כאלו שכל כוחם היה בכח הביטול, בזה שידעו לבטל הכל ולהוריד הכל מטה מטה, היה הוא זצ"ל כל כולו מעלה מעלה, עלה והעלה עמו את כל הסובבים אותו, עם כל התביעות הרבות שדרש ותבע, מעולם לא קיבלו אצלו חלישות הדעת ונמיכות קומה, אלא אדרבה רוממות וזקיפת קומה ורוב עוז ותעצומות, ויגבה לבו בדרכי ה'.
ונתת לעבדך לב שומע
בשלמה המלך מצינו שהוא מבקש מהקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע". לב שומע זהו לב מבין, לב מבין דבר מתוך דבר, אולם בכדי להגיע לזה צריך לב עם כח שמיעה. כל מי שהכיר את קצות דרכיו של הראש ישיבה זצ"ל, ידע שהיסוד והשרשים שלו זה הלב שומע שהיה לו, מעודו ובכל ימיו חיפש ללמוד מכל מי שיכל ללמוד ממנו, בתורה במוסר וביראת שמים, ינק מכל חכמי דורו, היה בקשר עם כל גדולי ישראל, כל מי שחשב שיוכל לקבל ממנו הן מרבותיו הן מחבריו הן מתלמידיו, היה עוסק עמו וממצה את מידותיו. גם עם הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל היה לו קשר אישי, אבל כפי ששמענו ממנו, זה לא התחיל מהתקופות שמילא את העולם בפסקי הלכה, אלא אדרבה משנות צעירותו במדרש בני ציון בירושלים, כשר' שמואל היה עדיין בחור והיה בא אליו להתוכח עמו בלימוד בעומק הסוגיות, וככה היה עם כל מי שיכל ללמוד מרבותיו מחבריו ומתלמידיו, תמיד היה למד מכל אדם, "לב שומע", נדבק בכל גדולי ישראל, הן בלימודה של תורה והן בשימושה של תורה בכל עניניה.
וכמים הפנים לפנים, כמה שהוא רדף אחרי כל מי שיכל ללמוד ממנו, ככה גדולי ישראל חיבבוהו, זכה להערכה עצומה מכל גדולי ישראל, החל מהרב מטשיבין והרב מבריסק, הסטייפלר הרב שך והגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד ועוד רבים לאינספור, ואין צורך להזכיר את מה שינק וקיבל מהסבא הגדול מרנא הגרש"ז זצ"ל מערש הולדתו ועד סוף ימיו שכל חייו חי צמוד אליו, וידוע שהסבא זצ"ל היה מכנה עצמו "אבוה דשמואל" וכפי שקבלנו היה זה אחרי ששמע ביטוי זה עליו מהרב מטשיבין זצ"ל.
ושמואל בקוראי שמו
בשמואל הנביא מצינו "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו". ישנה לשמואל הגדרה מיוחדת של "בקוראי שמו", ומשמע שזה היה תפקידו של שמואל בחייו להיות מקוראי שמו של הקב"ה בעולם, ומצינו בספר שמואל שהלך מידי שנה בשנה וסבב בגבול ישראל "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", שהיה מחזר בכל עיירות ישראל ללמדם תורה ומשפט.
והנה יש בילקוט שמעוני ריש ספר שמואל, "אך יקם ה' את דברו, ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל וכיון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו כמדומין אנו שזה הוא", עכ"ל המדרש. והענין לא מובן למה היו צריכים בת קול, ומי היה צריך את הבת קול הזו.
ומשמעות הדברים הוא שהבת קול נועדה בראש ובראשונה לשמואל עצמו, ללמדו מה תפקידו בחייו, שתפקידו הוא עצמו להיות בת קול שמפוצצת ומכרזת בעולם את הבקוראי שמו, והבת קול נועדה קודם לעצמו לשמוע את הקריאה של הקב"ה אליו וממנו אח"כ לכל העולם כולו.
ויש בנביא שבתחילת גילוי הקב"ה אליו, השכינה קראה לו ושמואל סבר שעלי קורא לו ואמר "הנני", "הנני כי קראת לי", כך ג' פעמים, עד שהבין שהקב"ה מדבר עמו "דבר כי שומע עבדך". מקובלנו מהגר"א ז"ל כי האדם אינו כלי נקוב (צינור) שמה שנכנס יוצא, אלא ככלי מלא שכל השפעה היא רק באופן שהכלי מלא עד גדותיו ונשפך החוצה. וכמו"כ בשמואל, ההתחלה של בקוראי שמו בעולם, זה קודם כל בלב שומע העצמי שלו, הנני, הנני כי קראת לי, דבר כי שומע עבדך, ורק אח"כ מכל השמיעה התמידית של קול ה' מגיעים לבקוראי שמו בכל העולם כולו.
כל מי שהכיר את הראש ישיבה זצ"ל, יודע שהוא היה כל כולו לב קשוב לכל קריאה של הקב"ה, הלב שלו היה כל כולו הנני לקב"ה, הנני כי קראת לי, לב שדרוך לכל קריאה של הקב"ה, כמה שמענו ממנו את ה"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדיוטגמא חדשה, היום היום ניתנה תורה, כל יום ויום חיפש התחדשות בתורה, חיפש לשמוע מחדש את הציווי של הדיוטגמא חדשה, כמה פעמים שמעו ממנו שאמר שיש לו חשק עצום להתנפל ולהתחיל ללמוד הכל מחדש מתחילה כאילו לא למד כלום ולא יודע כלום, הוא היה כל יום שמיעה מחודשת, כל יום הנני מחודש.
וכך היה גם ב"הנני כי קראת לי" לקול קריאתו של עלי, הוא היה הראשון שנענה לקריאתם של גדולי ישראל שהפקידוהו על המשמר הטהור, אשר קרוב לשלושים שנה, עמד על משמר הדת, והיה לוחם מלחמות ה' בכל פרצה שאיימה לקעקע את כרם בית ישראל.
ומהכח שמיעה הזה, מהלב שומע הזה, מהדריכות לקול הקריאה ומה"הנני כי קראת לי" הזה, צמח היהודי הזה שהיה "ושמואל בקוראי שמו", האיש שהבת קול שלו מפוצצת בכל העולם כולו, שלא היתה אוזן שלא שמעה את הבת קול שלו שפיצצה בכל העולם כולו, ומה היתה הבת קול הזו, מה שמעו ממנו האם מישהו יכול לחזור על איזה דבר ממנו, רק דבר אחד "בקוראי שמו", להודיע שמו של הקב"ה בעולם, האיש הזה שהיה כל כולו רחמנא ליבא בעי, כל כולו תנה בני לבך לי, כל כולו לב שומע, כל כולו מכל משמר נצר לבך, השמיע את הזעקה שלו בכל העולם כולו, ומה היתה הזעקה, ויגבה לבו בדרכי ה', דרש מכל השומעים את קולו, להגביה את ליבם בדרכי ה', לא ליבוש מהמלעיגים, להיות יהודי אכפתי לה' ולתורתו.
אשר לבו כלב האריה
בדוד המלך כתוב "אשר לבו כלב האריה", הראש ישיבה שבחייו הפרטיים היה כל כולו ענוה כל כולו צניעות ובושה, התגלה לפנינו בשנותיו האחרונות כאיש אשר לבו כלב האריה, וזה מה שדרש מכל סובביו, זה היה הבקוראי שמו שלו, שכל יהודי ויהודי כל בחור ישיבה, יתן את לבו לקב"ה, תנה בני לבך לי, ואיזה לב לתת, לב האריה, לא להתבייש מפני המלעיגים, להיות חזק כצור מול תעתועי השעה, "ויגבה לבו בדרכי ה'", "ואנכי וביתי נעבוד את ה'", והבת קול שלו פיצצה בכל העולם כולו, וכמו שאבא שליט"א אמר עליו בהספדו שהיה פטיש החזק, "כולם יודעים איזה מין פטיש הוא היה", כפטיש יפוצץ סלע, הבקוראי שמו שלו היה לתת עוז ותעצומות לבני התורה כאן בא"י, החלש יאמר גבור אני, "אני בינה לי גבורה".
באבנר בן נר כתוב בספר שמואל שדוד המלך ע"ה קרע את בגדיו והספיד אותו "הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל". מה זה שר, שר זה שר צבא, שר צבא פירושו לא רק שהוא נלחם שהוא מתכנן אסטרטגיות מלחמה, אלא כוחו בעיקר בזה שהוא יודע להעמיד גדודים של לוחמים, להעמיד ולסדר לגיונות. הראש ישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שר צבא מלחמות ה', הוא העמיד לגיונות של גוליירין של הקב"ה, עשרות אלפים של אברכים ובני תורה שכל אחד מהם הוא מלגיונו של מלך, ראינו אותם הולכים אחר מיטתו קרועי לב וקרועי בגדים, "הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל".
אבא שליט"א אמר לי לומר בשמו בהספד כאן, להזכיר את דברי הגמ' במסכת חגיגה (ד, ב), הלשון שרבי יהושע בן חנניה אמר על רבי אלעזר בן עזריה, "בלשון הזו אמר להם, אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו". ובלשון הזו אמר לי אבא שליט"א לומר, "אין הדור יתום שרבי שמואל שרוי בתוכו", כל עוד היה עמנו הרב'ה ר' שמואל אין הדור יתום.
ואני רוצה להוסיף דברים בזה, שמעתי בעבר מאחד מראשי ישיבות יהדות ספרד, שנסע עם הרב מפוניבז' זצ"ל לגיוס כספים בחו"ל, והרב שאל אותו, אמור לי מה פירוש "דור יתום", והנ"ל אמר "דור שאין לו מנהיגים", השיבו הרב זצ"ל "אתה טועה, דור יתום זהו דור שאין לו תלמידים". הרב'ה ר' שמואל זצ"ל אין הדור יתום שהיה שרוי בתוכו, שהיה לא רק גדול בפני עצמו, אלא שגם היה שר, שהיה בכוחו להעמיד תלמידים, לגיונות לגיונות של גוליירין של הקב"ה.
וכאן רבותי אני רוצה להקדיש מילים ספורות ובודדות למאבקו האחרון של הראש ישיבה זצ"ל, שישנם רבים שלא הבינוהו, ואני רוצה להגדיר אותו במשפט אחד בלבד, לפני כמה שנים אאמו"ר שליט"א עמד כאן בעירנו והספיד את הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, וגולת הכותרת של ההספד היה על פעולתו בדור האחרון ביהדות ספרד, ואמר שיש בגמ' מושג של "דור שהתורה חביבה על לומדיה", ו"דור שאין התורה חביבה על לומדיה", ואמר עליו שהוא הפך את הדור הזה דור שלישי ורביעי לדור העולים שהעבירוהו על דתו, לדור שהתורה חביבה על לומדיה. מה זה חביבה, הלב של האדם נתון למקום שבו יש לו חביבות, כשהתורה חביבה על לומדיה ויעלת חן, אזי השאיפה של כל אחד היא להיות ת"ח, שבניו יהיו ת"ח, שחתניו יהיו ת"ח, והילדים עצמם שאיפתם להיות תלמידי חכמים, בדור כזה התורה אצל כל אחד מעל הכל, ולעומת זאת כשהתורה רח"ל אינה חביבה אזי היא מונחת בקרן זוית.
כל מה שקורה כאן בא"י בשנים האחרונות, כל הגזירות וכל הפעילות הרוחשת מסביב לציבור החרדי, מובילות לנקודה אחת בלבד, רוצים להחזיר אותנו למצב שאין התורה חביבה על לומדיה, המצב הזה הוא לצנינים בעיניהם, הם רוצים שאדם שיש לו עשרה בנים, ישלח אולי בן אחד לתורה אולם השאר שילכו ללימודים באוניברסיטה ולצבא, רוצים לאבד את הערך של התורה, לעקור את החביבות של התורה מהדור הזה.
שמואל הרואה, ששתלו והעמידו הקב"ה בדורינו כצופה לבית ישראל, היה זה שראה מרחוק את מה שקורה, והרים את הדגל של המאבק על הציבור החרדי כאן בא"י, ומה היה ה"ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה", מה היתה הצעקה שלו בכל החשיכה הזו שאופפת אותנו, על זה שפוגעים בלב של כלל ישראל הישיבות הקדושות, והזעקה שלו פיצצה בכל העולם כולו להיות בקוראי שמו, לתת לכל אחד חוסן עוז ותעצומות, שכל יהודי ירגיש אחריות על עצמו ועל סביבתו, להיות לגיונו של מלך, לעמוד על משמר הדת ומשמר החינוך, שהתורה תמשיך להיות חביבה על לומדיה.
לצערנו ולדאבון כל לב, אנו עומדים כעת אחר הויהי בנסוע הארון אחר העלות הענן, ונשאר לנו רק לדבוק בקצות דרכיו, ליהאחז בקריאה שלו, להיות לב מרגיש, לתת את הלב לקב"ה, את הרחמנא ליבא בעי, את התנה בני לבך לי, להיות לב שומע, את המכל משמר נצר לבך, ועיקר העיקרים להיות ויגבה לבו בדרכי ה', אשר לבו כלב האריה, שכל אחד ואחד ידע שאנו נמצאים בתקופה שצריך לשמור חזק חזק על יהדותו ויהדות ילדיו, הזעקה התמידית שלו שכל אחד יהא "ואנכי וביתי נעבוד את ה'", שיהדות בני ביתו וסביבתו תהיה יהדות חמה ובוערת, יהדות של בקוראי שמו. יה"ר שמה שנזכה לידבק בקצות דרכיו יהא לעילוי לנשמתו הטהורה.
אנו עומדים כאן בהספדו של חכם, רבינו הגדול ראש הישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה. דוד המלך אומר בתהלים "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", ואני שואל את עצמי מה לי האזוב שבקיר לבוא ולהספיד את רבינו הגדול, התמר הפורח הארז השגיא הזה. אולם יש בגמ' (מו"ק כה, ב) "אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת, א"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר", והיינו דרב אשי הוא הארזים ובר קיפוק הספדנא הוא האזוב, ועיי"ש כל המעשה, אכן לפי דרכנו למדנו שגם אזובי הקיר יכולים לעמוד ולהספיד את הארזים.
לב אחד לאביו שבשמים
בגמ' (שם) "כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא, תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר יפרח, נשים לילות כימים על משים לילות כימים". מהו התואר הזה שהצדיק מקבל, כתמר, עיין מהרש"א שם שיש בגמ' (סוכה מה, א) "רבי יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין בצידי המזבח ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות", ובגמ' (שם ע"ב) "מאי טעמא אמר רב לוי כתמר, מה התמר אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים".
כשאנו באים לעמוד ולתת איזה ביטוי להסתכלות שהיתה לנו על האדם הגדול בענקים הזה, איך ראינו אותו בעינים שלנו, הרי שיש במטבע לשון זו איזו מקצת מההרגשה שהיתה לנו כלפיו, הוא היה יהודי שכל כולו "לב, לב בוער באש, לב אחד לאביו שבשמים".
תנה בני לבך לי
הרי הוא היה ממש ג' עמודי עולם, תורה עבודה וגמילות חסדים. בתורה, כל מי שהתקרב אליו פעם ידע שהיה גאון הגאונים, היה מרא דכולא תלמודא, שלט ביד רמה בתורה כולה בכל מכמניה, כל רז לא אניס ליה, כל מי שדיבר איתו פעם בלימוד השתומם מההיקף העצום והשליטה המלאה שהיתה לו.
ומעל הכל היה מעיין ועמקן עצום, עומק לפנים מעומק, ובדורינו אפשר לומר עליו מה שהרמב"ם כותב על הר"י מיגאש שהיה לו "לב מבעית בתלמוד", מרוחב שכלו ועוצם בינתו ועומק השגתו היה קשה לעמוד על סוף דעתו, ממש כדברי הגמ' בעירובין (יג, ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, אלא שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו", גם אלו שחלקו עליו היה זה בגלל קטנות וקוצר דעת המשיג שלא עמדו על עומק דעתו.
והוא זצ"ל כל ימיו יגע בעשר אצבעותיו בתורה, יגיעה אחר יגיעה, עמל אחר עמל, שחק וכיתת עצמו על דברי תורה, והמית עצמו באהלה של תורה, גריס באורייתא תדירא ולא פסיק פומיה מגירסיה, מוחו ושפתיו לא פסקו מלהגות בתורה, גם בלילה לא שכב ליבו, נידד שנה מעיניו ולא נתן לעפעפיו תנומה, למד ולימד והרביץ תורה לאלפי תלמידים קרוב לשישים שנה.
אכן מעל הכל ריחף הלב הגדול שלו, שהכל הכל נעשה מתוך לב, לא לימוד תורה בעלמא, ולא יגיעה בתורה בעלמא, אלא הכל מתוך חיות נפלאה ולב שוקק, עסק התורה שלו, העמל והיגיעה, הכל היה מתוך לב ער רוגש מתלהב ומשתוקק, מתוך צמאון וערגה וכיסופין, הכל נעשה מתוך רגשה מתוך התפעלות, מתוך לב פועם ומרגיש מתאוה ומשתוקק עורג וכוסף לתורת ה' אלקיו, וכך היה בכל מהותו, לב, לב בוער, לב בוער לאביו שבשמים.
התורה שלו היתה כולה לב דבוק באלקיו, כמה פעמים שמענו ממנו את דברי הגר"א ז"ל שלימוד התורה צריך להיות בגדר של שפכי כמים ליבך, שיש בגמ' (תמיד לב, ב) על הפסוק "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'", שזה קאי על הלומד תורה בלילה, ששכינה כנגדו, וכתוב כאן שהלימוד צריך להיות בבחינה של "שפכי כמים לבך". קשה היה למצוא מישהו בדורינו שאפשר לומר שרואים כך עליו בלימודו, אבל רבינו ראש הישיבה זצ"ל ראו עליו את זה, הספר הקדוש "נפש החיים" לא מש מנגד עיניו, וכל פעולותיו היו ע"פ הספר הקדוש הזה, שכל כולו דביקות אינסופית בקב"ה, כך שגם בשעה שהמוח וכל הלב עסוקים בעומק הסוגיא, "טרודים לעמוד על סודה" וב"כתבם על לוח לבך", עכ"ז היה כל הזמן כנגד עיניו את תורתו של מי הוא לומד ולפני מי הוא שונה, והיה בשפיכת לב לפני קונו ודבוק בו בכל רגעיו ועתותיו.
כמה שמעו ממנו מאות אם לא אלפי פעמים, "תנה בני לבך לי", "תנה בני לבך לי", זה היה כל דבריו, דרש לתת את הלב כליל לקב"ה, כשנותנים את הלב, אזי הלימוד והעבודה זהו כל האדם, וזה ממלא את כל חדרי ליבו, כשאדם עושה מעשה והוא חצוי זה נקרא "בלב ולב" שתי לבבות, אבל רבינו הגדול זכר צדיק לברכה היה יהודי של "תנה בני לבך לי", כל הלב כולו היה נתון לקב"ה, ולא סתם נתינה אלא נתינה של סערת לב ונפש, הכל אצלו היה חי רוגש ותוסס, כל מה שעשה היה בכל כולו, בכל לבו, "לב אחד לאביו שבשמים".
רחמנא לבא בעי
וכך היה בעסק התפילה שהוא היה ממש עמוד העבודה בדורינו, איזה תפילות רוגשות, מלאות ערגה מלאות כיסופין מעומקא דליבא, כל מי שעמד פעם לידו ושמע את קול תפילתו לא יכל לישאר שוה נפש, זכורני עוד מלפני עשרים שנה שא"ל אברך שהיה מגיע לפעמים לשערי חסד בשבתות, כי התענוג שלו הוא שהולך להתפלל במעלות ותופס מקום בקרבתו, וא"ל שכל פעם אחרי שהיה שומע את תפילתו היה מקבל תאוה להתפלל, פשוט תאוה להתפלל, ובמשך כמה ימים אח"כ היה עומד שעות ארוכות בתפילה, עד שתאותו היתה נרגעת.
הוא היה כל כולו "רחמנא ליבא בעי", כמה שמעו ממנו את דברי הירושלמי "שלא תהא תפילה דומה לחברתה", שמענו ממנו ביטוי נורא שאם התפילה היום היא אותה התפילה של אתמול זה לא נחשב אפילו "אבק תפילה", זה לא ואשפוך את נפשי לפני ה', והוא מעולם לא דיבר דיבורים שהוא לא עמד בהם, בכל יום ויום היה מחדש מערכי לב בתפילה, פעם כעבדא קמיה מריה, פעם כבן המתחטא אצל אביו, ופעם כגמול על שדי אמו, בכל המצבים בכל האופנים הלב היה נתון לקב"ה, לא היה אצלו שום דבר שנעשה ללא חיות ללא השתתפות של הרגשת הלב על כל גווניו ועמקיו.
וכמו שזה היה בתורה, כמו שזה היה בתפילה, כך היה זה בכל עסק המצוות, כל מעשה מצוה קר"ש ציצית ותפילין וכל המצוות כולם, באיזה התפעלות היה זה נעשה, הכל הכל היה מתוך "לבי ובשרי ירננו אל קל חי", שוב דבר לא עבר עליו כמתעסק, שוב דבר לא נעשה בכממילא, הכל היה מתוך הכנה נפשית ונתינת לב ונפש. הזמנים והמועדים על עבודתם הגדולה ועל עסק המצוות שבהם, כמה היינו שומעים ממנו לחיות את הזמן, את מעגל השנה, להרגיש ולחוות את החיים היהודיים שמפכים סביבך, את זמני היום, את התפילות, את השבתות, את המועדים את הזמנים, לחוות את כל מה שהם כוללים, ללמוד את תורתם, להתקדש בקדושתם, ולשמוח את שמחתם, לשמוע את קריאת התורה בכל שבוע ולחיות אותה, דרש מכל סובביו להיות לב מרגיש לשמוע את קול ה' המדבר אליך.
להחיות לב נדכאים
ואותו דבר בחסד שהיה עמוד העולם בחסד, איזו גמילות חסדים עצומה, כמה קשי יום אלמנות ויתומים וכל מר נפש מצאו אצלו אוזן קשבת, איזו הארת פנים איזו מתיקות לזולת ממש כשמן הטוב, כל מי שישב אצלו ופרק את ליבו קיבל ממש רוח חיים חדשה "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" כפשוטו, יש אולי עוד גדולים שיש להם אוזן קשבת ואולי יכולים לסייע גם בעצה, אבל בזה התיחד רבינו זצ"ל שהוא לא היה רק מקשיב ולא רק מיעץ אלא היה בעיקר גם בעל מעשים, היה טורח ועמל לעשות ולפעול טובה עם כל המבקש, היה מרים טלפונים רץ והולך ומפעיל אנשים, היה נכנס כל כולו בטובת חבירו, ואיתא בתנא דבי אליהו שאדם צריך להיות "פיקח במעשים טובים", וכך היה הוא זצ"ל שהפעיל את כל כח כשרונותיו הגאוניים והיה עורך מערכות בטובת זולתו, לא היה מוצא מנוחה לנפשו ולא היה נרגע עד שהיה מצליח להיטיב עם זולתו, ופעמים רבות אף היה נכנס בקשרי מלחמה לטובת אחרים, בכל ענין שאחז שהצדק עם פלוני ומצוה להציל עשוק מיד עושקו היה עושה הכל למענו, בלי להביא בחשבון מאומה מטובתו האישית ואף שפעמים רבות בגלל זה היה גורר על עצמו תרעומת ידידיו ומכריו ואפילו קרוביו, מעולם מעולם לא עשה חשבון כזה, לא היה עליו אלא ה' אלקיו.
והכל הכל היה אצלו מתוך לב, לב משתתף, לב מרגיש, לב נושא בעול, היה בוכה בכל לבו את צרת הזולת, ושמח בכל לבו את שמחתו, צוהל ורוקד בהכנסת כלה ובוכה וסופד ומכתת רגלים בלוית המת, מחזק ומעודד בביקור חולים וסועד לבבות נשברים בניחום אבלים.
אכן גם כשהיה טורח בעמל נפשו בטובת זולתו, שום דבר לא נעשה אצלו כמובן מאליו, שוב דבר לא נעשה כמתעסק, הכל נעשה מתוך חיות פנימית בלב חי ומרגיש ונפש סוערת ושוקקה, כמה פעמים שמענו ממנו כי לעשות חסד עם הזולת גם בלא לב זהו דבר גדול מאוד, הרי סו"ס הצלת את השני, אולם כשזה נעשה עם לב, זה עולם אחר לגמרי, זהו "והלכת בדרכיו" דביקות בקב"ה, וכך היה הוא זצ"ל בכל מעשיו שהכל היה אצלו מתוך תחושה מרוממת של והלכת בדרכיו ודביקות בקב"ה.
וזה בעצם הדרגא שנדרשת מהאדם "בכל לבבך", כי "בכל נפשך" זה לא שייך לחיי היום יום, וכן "בכל מאודך" זה נסיונות לעיתים מזומנות, אבל ה"בכל לבבך", זה כל רגע ורגע מהחיים, וזה היה רבינו הקדוש זצ"ל כל כולו "תנה בני לבך לי", כל כולו "לב אחד לאביו שבשמים".
יראתי מתוך שמחתי
יש בתנא דבי אליהו (פ"ג) "אמר דוד המלך ע"ה יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם". דהיינו שבתוך השמחה אני זוכר את היראה, ובתוך היראה לא פסקה ממני השמחה, ומעל הכל יש לי את האהבה לה'.
כל מי שנתקרב לסביבתו של הראש ישיבה, ידע והרגיש את הענין הזה, של "יראתי מתוך שמחתי", הראש ישיבה עם כל מה שעבר עליו בחייו, כל מה שסבל ונרדף ואי"צ לפרט, עם כל מה שהיה כל כולו לב נשבר ביחס לתביעות האישיות העצומות שהיה תובע מעצמו ללא גבול, עכ"ז הוא היה כל כולו אושר ושמחה פנימית בלי סוף, שמחה של לב דבוק באלקיו, היה אחד האנשים היותר שמחים ומאושרים עלי אדמות, אבל מעל הכל חפפה היראה הנוראה, כל מי שקרב אליו ראה על פניו את ארשת היראה שלא משה ממנו, וזה הקרין מורא לכל סביבותיו, במצבים של השמחה הגדולים ביותר מעולם לא משה מפניו ארשת היראה, מעולם לא היה שייך להכניס לפניו איזו אוירה של קלות ראש שלא לדבר על ליצנות, גם אחרים לא יכלו להיות כך לידו, שררה סביבו אוירה של יראה ורוממות שכל מי שקרב אליו נדבק ביראת הרוממות הזו. אולם בתוך כל היראה וגם בזמנים של חרדה ודין, פיכו בו מעינות של שמחה שקרנה לכל סביבותיו, כמה שמעו ממנו ללא סוף על ה"גילו ברעדה", גילו גילו גילו, שמחו בה', אבל ברעדה, ברעדה.
ומעל הכל "ואהבתי עלתה על כולם", אהבת ה' שלו, אהבת התורה שלו, אהבת המצוות שלו, האהבה לכל בר ישראל, מילאה את הכל, את כל ישותו. וזה נבע מתוך הלב הגדול הזה שבער לקב"ה, הלב הוא משכן היראה הוא משכן השמחה, והוא משכן האהבה, והלב הזה היה חי ופעיל ורוגש ולוהט באהבת ה' ובחשקת תורתו ומצוותיו, בשמחה בה' וביראתו.
וההמשך שם בתנא דבי אליהו, "לפיכך כרת לי הקב"ה ברית שאהיה בקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות, שנאמר, כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה". הרי אחד הדברים הכי מפליאים אצל הראש ישיבה היה הזכרון המדהים שבכל נושא וסוגיא שדברו עמו היה זה כאילו כעת הוא מצוי בעומק הסוגיא וכעת ממש הוא עיין בה, כל התורה היתה אצלו "ערוכה בכל ושמורה", והיה זה מכח ה"ברית שם לי", ברית שנכרתה עמו מתוך השמחתי והיראתי והאהבתי שעלתה על כולם. ..אוי.. רבינו הקדוש.. איזה לב אוהב הוא היה... איזה לב שמח.. ואיזה לב מלא יראה... מי יתן לנו תמורתו.
דובר אמת בלבבו
כל פעם שנתקרבנו אליו באיזה ענין, היו צפים לפנינו דברי הרמב"ם (פ"ב מדעות ה"ו) על חובת האדם להיות "שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור ללא עמל והוות". הראש ישיבה היה כולו אמת, דובר אמת בלבבו, אמת מבפנים ואמת מבחוץ, לשקר לא היה יכולת קירבה אליו, כל מי שהיתה לו שפת שקר נזרק ממנו, האמת הקיפה אותו מבית ומחוץ, וכל דבר שלא היה לבו שלם עמו לא נכנס אליו. לא יכל לסבול שמץ של עמל והוות ותחבולות ומזימות לב אנוש, היה כל כולו ישר כמו שעשאו אלקים, ומכאן הלב מלא שמחה שלו, לב שבכל הגלים והמשברים שעברו עליו מעולם לא נמצא בו שמץ של מרירות, כי כשהלב ישר, אזי ולישרי לב שמחה.
היה כולו טהרה ונקיות מפליאים, הפה שלו היה פה קדוש וטהור, שלא יצא ממנו מעולם שמץ של תיבה או מילה שאינה נקיה מכל צד, איזה נקיון איזו שמירה על כל הגה, לא להוציא מילה לא מסולתת בי"ג נפה, גם בשעה שמשנאיו ואויביו בנפש הטיחו בו קללות ונאצות מחפירות בשפת אנשי רחוב, הוא עם הפה קדוש שלו היה מתעטף כולו שתיקה, אולם גם כשנאלץ איך שהוא במצבים שונים לדבר בענין זה, מעולם לא יצא מפיו סרך של מילה שאינה נקיה בכל מיני נקיות, היה סובב בדבריו וחוזר ואומר ח"ו שלא להזכיר ח"ו שלא לקטרג, כל מי שחי קצת סביבו ונשם את הפה קדוש שלו, איזו אוירה של טהרה וקדושה רחשה סביבו, היה כל כולו נקי, בפה ובלב, נקיון במידות, נקיון במעשים.
מכל משמר נצר לבך
עבודת המדות שלו היתה מאין כמוה, היה מצוי מנעוריו אצל גדולי המוסר, וספרי מוסר לא ירדו מעל שולחנו, ובפרט ספרי המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שהיה אומר שיש בהם תביעות ללא סוף, ומהוים אצלו דירבון גדול לעליה תמידית. אבל שמתי לבי לתופעה מענינת, שבכל מאות השיחות שראינו ושמענו ממנו, כמדומה שמעולם לא שמעו ממנו מדבר על עבודת המידות כדבר בפ"ע, גאוה, כעס, וכו' וכו', ישנם הרבה בעלי מוסר שהמידות אצלם הם כמקצוע בפני עצמו, של חכמת הנפש, אבל אצלו מעולם לא היו המידות מקצוע בפ"ע, רק כשלימות בעמידה לפני ה' ובדביקות בקב"ה, תיקון המידות היה אצלו, רק כנקיון הלב וזיכוכו בעמידה לפני ה', הרי כל הכועס כעובד ע"ז, כל המתגאה הן תועבת ה' כל גבה לב, שלושה הקב"ה שונאן וכו' וכו' הכל על דרך זה, המידות לא היו אצלו מעולם כמעלה בפ"ע.
והרי יש בגמ' (עירובין ק, ב) שאלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, ודרך ארץ מתרנגול, הרי שאפשר להיות בעל מידות ולהישאר חתול או תרנגול, המידות אצלו היו רק נקיון הלב בעמידה לפני ה', כמה שמענו ממנו בלא סוף את הפסוק "מכל משמר נצר לבך, כי ממנו תוצאות חיים", כל החיים תלויים בלב, והלב צריך להיות שמור ונקי, הכל היה אצלו רק כשמירת הלב מכל מיני מעקשים, אלפי שיחות השמיע בחייו, וכמדומה שמעולם לא דיבר על איזה מידה בפ"ע מעולם לא הקדיש איזו שיחה על איזה מידה בפ"ע, הכל היה שיחות סביב קירבה לקב"ה, וכשעל הדרך צריך לסלק את כל המפריעים, באותה שיחה ובנשימה אחת דיבר על מידות רעות ועל השקפות ודעות פסולות, כי הכל היה אצלו דבר אחד, הלב הלב צריך להיות נקי וזך, מכל דבר, מכל משמר נצר לבך.
כל לבבות דורש ה'
וכמה שהוא היה כזה, כך דרש מהסובבים אותו, עסק בהרבצת תורה קרוב לשישים שנה, ותמיד תמיד דרש מתלמידיו, להיות לב ער, לב חי, לב מרגיש, לפעול ולהפעיל, למצות את היכולות, לנצל את הכוחות, לעמול בתורה, ולהרגיש את שמחת חיי היהודי, ומעל הכל מעל הכל דרש את הלב, לתת את הלב לקב"ה, תנה בני לבך לי, כל לבבות דורש ה', לא להיות חלילה "ולבו רחק ממני", היה דורש תמיד "דע את אלקי אביך, ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה'". רחמנא ליבא בעי, לתת לקב"ה את הלב, את ההוויה את הפנימיות, להתמסר לתורה ולמצוות ולקב"ה בכל הלב.
ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, הלב הבוער הזה שבער לקב"ה ולתורתו, ידע להבעיר את הלבבות, אוי... כמה שהוא ידע ללבות ולהבעיר את הלבבות, היה בו כח עצום להבעיר את כל הסובבים אותו באש הגדולה שבערה בו, כל מי שקרב אליו והסתופף אצלו קיבל את זה באיזה אופן שהוא. וחשוב להדגיש את כוחו הגדול של הראש ישיבה זצ"ל, שמעולם לא הביט על חסרונותיו של האדם שעמד מולו, כי על אף כל חכמת הנפש הכבירה שלו אשר היה מזהה ברגע כמימרא את העומד מולו על כל כוחות נפשו, אולם מעולם לא התיחס לחסרונות, ואדרבה תמיד ידע למצוא את המעלות לרומם להגביה ולדרבן את תלמידיו להכיר את כוחותיהם באופן הנכון שיוכלו לעלות מעלה מעלה, תמיד תמיד זיהה את הערך ואת הטוב שבהם, וידע לנצל זאת לכוונם לדרך הנכונה למסילה העולה בית אל.
ידע לנטוע בלב התלמידים את האמון בכוחותיהם לעמוד בתביעה הגדולה של "תנה בני לבך לי", לרומם את כל אחד ואחד להכיר את מעלתו ולדעת שבשבילו נברא העולם, לנטוע את ההכרה בלב כל אחד שיש לו את כל הכוחות לעמוד ב"מה ה' אלקיך דורש מעמך", ותמיד תמיד עסק בלרומם ובלהגביה ולהעריך כל מעשה כל פעולה כל דיבור וכל מחשבה למען שמו יתברך, מעולם לא נשמע ממנו שמץ של ביטול וחוסר הערכה לאיזה ענין רוחני על שכביכול נעשה ללא שלימות או עם פגם או שלא לשמה וכדומה, בדור הזה שנמצאו בו כאלו שכל כוחם היה בכח הביטול, בזה שידעו לבטל הכל ולהוריד הכל מטה מטה, היה הוא זצ"ל כל כולו מעלה מעלה, עלה והעלה עמו את כל הסובבים אותו, עם כל התביעות הרבות שדרש ותבע, מעולם לא קיבלו אצלו חלישות הדעת ונמיכות קומה, אלא אדרבה רוממות וזקיפת קומה ורוב עוז ותעצומות, ויגבה לבו בדרכי ה'.
ונתת לעבדך לב שומע
בשלמה המלך מצינו שהוא מבקש מהקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע". לב שומע זהו לב מבין, לב מבין דבר מתוך דבר, אולם בכדי להגיע לזה צריך לב עם כח שמיעה. כל מי שהכיר את קצות דרכיו של הראש ישיבה זצ"ל, ידע שהיסוד והשרשים שלו זה הלב שומע שהיה לו, מעודו ובכל ימיו חיפש ללמוד מכל מי שיכל ללמוד ממנו, בתורה במוסר וביראת שמים, ינק מכל חכמי דורו, היה בקשר עם כל גדולי ישראל, כל מי שחשב שיוכל לקבל ממנו הן מרבותיו הן מחבריו הן מתלמידיו, היה עוסק עמו וממצה את מידותיו. גם עם הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל היה לו קשר אישי, אבל כפי ששמענו ממנו, זה לא התחיל מהתקופות שמילא את העולם בפסקי הלכה, אלא אדרבה משנות צעירותו במדרש בני ציון בירושלים, כשר' שמואל היה עדיין בחור והיה בא אליו להתוכח עמו בלימוד בעומק הסוגיות, וככה היה עם כל מי שיכל ללמוד מרבותיו מחבריו ומתלמידיו, תמיד היה למד מכל אדם, "לב שומע", נדבק בכל גדולי ישראל, הן בלימודה של תורה והן בשימושה של תורה בכל עניניה.
וכמים הפנים לפנים, כמה שהוא רדף אחרי כל מי שיכל ללמוד ממנו, ככה גדולי ישראל חיבבוהו, זכה להערכה עצומה מכל גדולי ישראל, החל מהרב מטשיבין והרב מבריסק, הסטייפלר הרב שך והגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד ועוד רבים לאינספור, ואין צורך להזכיר את מה שינק וקיבל מהסבא הגדול מרנא הגרש"ז זצ"ל מערש הולדתו ועד סוף ימיו שכל חייו חי צמוד אליו, וידוע שהסבא זצ"ל היה מכנה עצמו "אבוה דשמואל" וכפי שקבלנו היה זה אחרי ששמע ביטוי זה עליו מהרב מטשיבין זצ"ל.
ושמואל בקוראי שמו
בשמואל הנביא מצינו "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו". ישנה לשמואל הגדרה מיוחדת של "בקוראי שמו", ומשמע שזה היה תפקידו של שמואל בחייו להיות מקוראי שמו של הקב"ה בעולם, ומצינו בספר שמואל שהלך מידי שנה בשנה וסבב בגבול ישראל "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", שהיה מחזר בכל עיירות ישראל ללמדם תורה ומשפט.
והנה יש בילקוט שמעוני ריש ספר שמואל, "אך יקם ה' את דברו, ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל וכיון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו כמדומין אנו שזה הוא", עכ"ל המדרש. והענין לא מובן למה היו צריכים בת קול, ומי היה צריך את הבת קול הזו.
ומשמעות הדברים הוא שהבת קול נועדה בראש ובראשונה לשמואל עצמו, ללמדו מה תפקידו בחייו, שתפקידו הוא עצמו להיות בת קול שמפוצצת ומכרזת בעולם את הבקוראי שמו, והבת קול נועדה קודם לעצמו לשמוע את הקריאה של הקב"ה אליו וממנו אח"כ לכל העולם כולו.
ויש בנביא שבתחילת גילוי הקב"ה אליו, השכינה קראה לו ושמואל סבר שעלי קורא לו ואמר "הנני", "הנני כי קראת לי", כך ג' פעמים, עד שהבין שהקב"ה מדבר עמו "דבר כי שומע עבדך". מקובלנו מהגר"א ז"ל כי האדם אינו כלי נקוב (צינור) שמה שנכנס יוצא, אלא ככלי מלא שכל השפעה היא רק באופן שהכלי מלא עד גדותיו ונשפך החוצה. וכמו"כ בשמואל, ההתחלה של בקוראי שמו בעולם, זה קודם כל בלב שומע העצמי שלו, הנני, הנני כי קראת לי, דבר כי שומע עבדך, ורק אח"כ מכל השמיעה התמידית של קול ה' מגיעים לבקוראי שמו בכל העולם כולו.
כל מי שהכיר את הראש ישיבה זצ"ל, יודע שהוא היה כל כולו לב קשוב לכל קריאה של הקב"ה, הלב שלו היה כל כולו הנני לקב"ה, הנני כי קראת לי, לב שדרוך לכל קריאה של הקב"ה, כמה שמענו ממנו את ה"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדיוטגמא חדשה, היום היום ניתנה תורה, כל יום ויום חיפש התחדשות בתורה, חיפש לשמוע מחדש את הציווי של הדיוטגמא חדשה, כמה פעמים שמעו ממנו שאמר שיש לו חשק עצום להתנפל ולהתחיל ללמוד הכל מחדש מתחילה כאילו לא למד כלום ולא יודע כלום, הוא היה כל יום שמיעה מחודשת, כל יום הנני מחודש.
וכך היה גם ב"הנני כי קראת לי" לקול קריאתו של עלי, הוא היה הראשון שנענה לקריאתם של גדולי ישראל שהפקידוהו על המשמר הטהור, אשר קרוב לשלושים שנה, עמד על משמר הדת, והיה לוחם מלחמות ה' בכל פרצה שאיימה לקעקע את כרם בית ישראל.
ומהכח שמיעה הזה, מהלב שומע הזה, מהדריכות לקול הקריאה ומה"הנני כי קראת לי" הזה, צמח היהודי הזה שהיה "ושמואל בקוראי שמו", האיש שהבת קול שלו מפוצצת בכל העולם כולו, שלא היתה אוזן שלא שמעה את הבת קול שלו שפיצצה בכל העולם כולו, ומה היתה הבת קול הזו, מה שמעו ממנו האם מישהו יכול לחזור על איזה דבר ממנו, רק דבר אחד "בקוראי שמו", להודיע שמו של הקב"ה בעולם, האיש הזה שהיה כל כולו רחמנא ליבא בעי, כל כולו תנה בני לבך לי, כל כולו לב שומע, כל כולו מכל משמר נצר לבך, השמיע את הזעקה שלו בכל העולם כולו, ומה היתה הזעקה, ויגבה לבו בדרכי ה', דרש מכל השומעים את קולו, להגביה את ליבם בדרכי ה', לא ליבוש מהמלעיגים, להיות יהודי אכפתי לה' ולתורתו.
אשר לבו כלב האריה
בדוד המלך כתוב "אשר לבו כלב האריה", הראש ישיבה שבחייו הפרטיים היה כל כולו ענוה כל כולו צניעות ובושה, התגלה לפנינו בשנותיו האחרונות כאיש אשר לבו כלב האריה, וזה מה שדרש מכל סובביו, זה היה הבקוראי שמו שלו, שכל יהודי ויהודי כל בחור ישיבה, יתן את לבו לקב"ה, תנה בני לבך לי, ואיזה לב לתת, לב האריה, לא להתבייש מפני המלעיגים, להיות חזק כצור מול תעתועי השעה, "ויגבה לבו בדרכי ה'", "ואנכי וביתי נעבוד את ה'", והבת קול שלו פיצצה בכל העולם כולו, וכמו שאבא שליט"א אמר עליו בהספדו שהיה פטיש החזק, "כולם יודעים איזה מין פטיש הוא היה", כפטיש יפוצץ סלע, הבקוראי שמו שלו היה לתת עוז ותעצומות לבני התורה כאן בא"י, החלש יאמר גבור אני, "אני בינה לי גבורה".
באבנר בן נר כתוב בספר שמואל שדוד המלך ע"ה קרע את בגדיו והספיד אותו "הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל". מה זה שר, שר זה שר צבא, שר צבא פירושו לא רק שהוא נלחם שהוא מתכנן אסטרטגיות מלחמה, אלא כוחו בעיקר בזה שהוא יודע להעמיד גדודים של לוחמים, להעמיד ולסדר לגיונות. הראש ישיבה זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שר צבא מלחמות ה', הוא העמיד לגיונות של גוליירין של הקב"ה, עשרות אלפים של אברכים ובני תורה שכל אחד מהם הוא מלגיונו של מלך, ראינו אותם הולכים אחר מיטתו קרועי לב וקרועי בגדים, "הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל".
אבא שליט"א אמר לי לומר בשמו בהספד כאן, להזכיר את דברי הגמ' במסכת חגיגה (ד, ב), הלשון שרבי יהושע בן חנניה אמר על רבי אלעזר בן עזריה, "בלשון הזו אמר להם, אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו". ובלשון הזו אמר לי אבא שליט"א לומר, "אין הדור יתום שרבי שמואל שרוי בתוכו", כל עוד היה עמנו הרב'ה ר' שמואל אין הדור יתום.
ואני רוצה להוסיף דברים בזה, שמעתי בעבר מאחד מראשי ישיבות יהדות ספרד, שנסע עם הרב מפוניבז' זצ"ל לגיוס כספים בחו"ל, והרב שאל אותו, אמור לי מה פירוש "דור יתום", והנ"ל אמר "דור שאין לו מנהיגים", השיבו הרב זצ"ל "אתה טועה, דור יתום זהו דור שאין לו תלמידים". הרב'ה ר' שמואל זצ"ל אין הדור יתום שהיה שרוי בתוכו, שהיה לא רק גדול בפני עצמו, אלא שגם היה שר, שהיה בכוחו להעמיד תלמידים, לגיונות לגיונות של גוליירין של הקב"ה.
וכאן רבותי אני רוצה להקדיש מילים ספורות ובודדות למאבקו האחרון של הראש ישיבה זצ"ל, שישנם רבים שלא הבינוהו, ואני רוצה להגדיר אותו במשפט אחד בלבד, לפני כמה שנים אאמו"ר שליט"א עמד כאן בעירנו והספיד את הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, וגולת הכותרת של ההספד היה על פעולתו בדור האחרון ביהדות ספרד, ואמר שיש בגמ' מושג של "דור שהתורה חביבה על לומדיה", ו"דור שאין התורה חביבה על לומדיה", ואמר עליו שהוא הפך את הדור הזה דור שלישי ורביעי לדור העולים שהעבירוהו על דתו, לדור שהתורה חביבה על לומדיה. מה זה חביבה, הלב של האדם נתון למקום שבו יש לו חביבות, כשהתורה חביבה על לומדיה ויעלת חן, אזי השאיפה של כל אחד היא להיות ת"ח, שבניו יהיו ת"ח, שחתניו יהיו ת"ח, והילדים עצמם שאיפתם להיות תלמידי חכמים, בדור כזה התורה אצל כל אחד מעל הכל, ולעומת זאת כשהתורה רח"ל אינה חביבה אזי היא מונחת בקרן זוית.
כל מה שקורה כאן בא"י בשנים האחרונות, כל הגזירות וכל הפעילות הרוחשת מסביב לציבור החרדי, מובילות לנקודה אחת בלבד, רוצים להחזיר אותנו למצב שאין התורה חביבה על לומדיה, המצב הזה הוא לצנינים בעיניהם, הם רוצים שאדם שיש לו עשרה בנים, ישלח אולי בן אחד לתורה אולם השאר שילכו ללימודים באוניברסיטה ולצבא, רוצים לאבד את הערך של התורה, לעקור את החביבות של התורה מהדור הזה.
שמואל הרואה, ששתלו והעמידו הקב"ה בדורינו כצופה לבית ישראל, היה זה שראה מרחוק את מה שקורה, והרים את הדגל של המאבק על הציבור החרדי כאן בא"י, ומה היה ה"ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה", מה היתה הצעקה שלו בכל החשיכה הזו שאופפת אותנו, על זה שפוגעים בלב של כלל ישראל הישיבות הקדושות, והזעקה שלו פיצצה בכל העולם כולו להיות בקוראי שמו, לתת לכל אחד חוסן עוז ותעצומות, שכל יהודי ירגיש אחריות על עצמו ועל סביבתו, להיות לגיונו של מלך, לעמוד על משמר הדת ומשמר החינוך, שהתורה תמשיך להיות חביבה על לומדיה.
לצערנו ולדאבון כל לב, אנו עומדים כעת אחר הויהי בנסוע הארון אחר העלות הענן, ונשאר לנו רק לדבוק בקצות דרכיו, ליהאחז בקריאה שלו, להיות לב מרגיש, לתת את הלב לקב"ה, את הרחמנא ליבא בעי, את התנה בני לבך לי, להיות לב שומע, את המכל משמר נצר לבך, ועיקר העיקרים להיות ויגבה לבו בדרכי ה', אשר לבו כלב האריה, שכל אחד ואחד ידע שאנו נמצאים בתקופה שצריך לשמור חזק חזק על יהדותו ויהדות ילדיו, הזעקה התמידית שלו שכל אחד יהא "ואנכי וביתי נעבוד את ה'", שיהדות בני ביתו וסביבתו תהיה יהדות חמה ובוערת, יהדות של בקוראי שמו. יה"ר שמה שנזכה לידבק בקצות דרכיו יהא לעילוי לנשמתו הטהורה.
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
דעת_האברך כתב:א גיוואלדיקע הספד!!!
אוי מי ייתן לנו תמורתו... אני מרגיש קצת כתלמידי דרב שחזרו מהספדו וקרעו קריעה נוספת כשקלטו כמה גדולה האבידה.
אכן שותף אני להרגשה זו. כי בחיי חיותו, הגם שראינו אבל לא חשבנו שצריך יותר לאצור בלב, ולהתבונן יותר, כי זה נראה שכך ימשיך לעולם..
ורק כשחסרנו מבינים שאין עוד דבר כזה עמנו. הגדלות בכל השטחים שנעדרת מהעולם.
והרבה מעות יש לפרוט, ולתומנו חשבנו ששולחני יושב על שולחנו עד 'לעת ערב יהיה אור', אבל הלך השמש בצהריים.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
ליל יום השלושים. הלב הומה והקולמוס שובת.
לעילוי נשמתו הטהורה אעלה כאן גרגיר אחד בחידו"ת בענין מחלוקת הגרע"א והמקו"ח בגדרי מתעסק, מאשר אמר במקהלות בתוך שיעורו ושיחתו בבית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן, בימי בין הזמנים, י"א ניסן תשס"ב ורשמתים עובר לאמירתן. הענין הזה של 'מתעסק' היה חביב ביותר על רבינו, וכ"פ שמענו קצת בסגנון אחר מהמובא בזה. השיעור הזה חביב עלי ביותר, כיון שלאחר אמירתו נתארח בביתי לסעוד ארוחת הצהרים, עת ערכו בביתו הנקיון לחג הפסח, ושהה כמה שעות בלימוד ובמעט מנוחה. אהה, מי יתננו ירחי קדם.
כתב הגרע"א בתשובותיו (קמא סי' ח), וז"ל:
והנה זה לשון המקו"ח שם,
הרי מבואר בדברי הנתיבות שהקשה בתרתי, חדא, מדינא דמתעסק, ועוד מדין דבר שאינו מתכוין דשרי, ברם בדברי הגרע"א לא נמצא רק הקושיא הראשונה מדין מתעסק.
ועוד צ"ב במה שכתב הגרע"א שהמקו"ח נדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה, ומהו הדוחק בזה, הרי החילוק מבואר היטב כמש"כ שם
ובאמת בלשון הגרע"א נראה ששינה קצת מכוון שינויא דהמקו"ח שכתב שהחילוק הוא 'בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה', ומשמע שהחילוק אמור במהות העבירה, וכעין דין לאו שאין בו מעשה, ולכאורה אין זה תוכן החילוק הפשוט המבואר בדבריו שהנידון הוא במה הוא מתחייב, אם במעשה או בגוף המציאות.
ומכל זה הכריח רבינו זצוק"ל הכ"מ דנראה מדברי הגרע"א דפטור מתעסק אינו פטור בהלכות מעשה כלל, אלא זהו דין פטור מגזיה"כ בדין שגגת הלאו, ובאמת כן יש לנו לשמוע ביותר ממסקנת הגרע"א לומר דמתעסק מקרי ג"כ עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו, ומבואר דבאמת זה רק מיעוט מחיוב קרבן שגגה, דמתעסק ל"ח שוגג, אבל מצד עיקר המעשה חשיב שעשה מעשה מושלם, ולכן יש בזה עבירה.
ולפי"ז מוסבר ענין הדוחק הנמצא בחילוק המקו"ח, דכיון שאין לחלק בהל' מעשה, בע"כ החילוק הוא בחיוב הלאו, וזה דחוק להמציא חילוק בזה, דבלאו שאין בו מעשה לא יאמר המיעוט של מתעסק, ויחשב המתעסק כשוגג ממש.
ועוד את"ש שלא העתיק הגרע"א הקושיא מדין דבר שאינו מתכוין שבזה מודה הגרע"א דלמ"ד דדבר שא"מ שרי היינו פטור בהל' מעשה, שא"א לחייבו על המעשה כאשר לא נתכוין אליו, עכ"ד.
לעילוי נשמתו הטהורה אעלה כאן גרגיר אחד בחידו"ת בענין מחלוקת הגרע"א והמקו"ח בגדרי מתעסק, מאשר אמר במקהלות בתוך שיעורו ושיחתו בבית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן, בימי בין הזמנים, י"א ניסן תשס"ב ורשמתים עובר לאמירתן. הענין הזה של 'מתעסק' היה חביב ביותר על רבינו, וכ"פ שמענו קצת בסגנון אחר מהמובא בזה. השיעור הזה חביב עלי ביותר, כיון שלאחר אמירתו נתארח בביתי לסעוד ארוחת הצהרים, עת ערכו בביתו הנקיון לחג הפסח, ושהה כמה שעות בלימוד ובמעט מנוחה. אהה, מי יתננו ירחי קדם.
כתב הגרע"א בתשובותיו (קמא סי' ח), וז"ל:
וראיתי לידידי בעל חוות דעת בספרו מקור חיים (בסי' ת"ל [תל"א, א]) הקשה בלא ידע שחמץ בביתו אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עבירה, הא הוא מתעסק דלא ידע כלל דחמץ בביתו, ונדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה. ולענ"ד עיקר דמתעסק מקרי ג"כ עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו.
והנה זה לשון המקו"ח שם,
בדין בדיקה בלא ביטול רבו הדיעות, שהרבה פוסקים ס"ל דבדיקה בלא ביטול דאורייתא, וטעמם נראה דס"ל דדמי להא דמבואר ביו"ד סי' פ"ד דפירות שדרכן להתליע במחובר דצריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי, וה"נ לענין בדיקת חמץ כיון דדבר המצוי הוא להיות חמץ בבית כיון שמשתמשין בו כל השנה, וסובר ג"כ כשיש חמץ בבית אף שלא ידע בו דמי לאוכל חלב בשוגג כמ"ש במ"א בסי' תל"ד ס"ק ה' דלא יראה משמע שלא היה במקום הראוי לראות כמ"ש הרא"ש פסחים ו', וכיון דאם יש חמץ עביד איסורא בעי בדיקה כדי שלא יעשה איסור בשוגג...
וא"ל אהמ"א דמדמה אותו לאוכל חלב בשוגג, הא בחלב גופיה לא נקרא שוגג רק כשמכוין לאכילה, אבל כשאינו מכוין לאכילה כלל כגון קסבר רוק הוא ובלעו לא מיקרי שוגג רק מתעסק, ומ"מ חייב בחלב מטעם דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה כמבואר בשבת ע"ג, אבל בשאר איסורים שאינו נהנה פטור מתעסק, ומכ"ש כשאינו מתכוין כלל דמותר, ואפילו אפשר ולא קמכוין כמבואר בפסחים דף כ"ה, וא"כ הכא גבי חמץ כיון שאינו נהנה ולא מתכוין אמאי אסור.
הרי מבואר בדברי הנתיבות שהקשה בתרתי, חדא, מדינא דמתעסק, ועוד מדין דבר שאינו מתכוין דשרי, ברם בדברי הגרע"א לא נמצא רק הקושיא הראשונה מדין מתעסק.
ועוד צ"ב במה שכתב הגרע"א שהמקו"ח נדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה, ומהו הדוחק בזה, הרי החילוק מבואר היטב כמש"כ שם
והיינו שפטור מתעסק הוי רק בהלכות מעשה, אבל כאשר האיסור הוא עצם המציאות דממילא ל"ש לדון מטעם מתעסק.'דדווקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכוונה ודבר שא"מ מותר, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהיה חמץ בביתו אפילו כשאין מתכוין אסור',
ובאמת בלשון הגרע"א נראה ששינה קצת מכוון שינויא דהמקו"ח שכתב שהחילוק הוא 'בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה', ומשמע שהחילוק אמור במהות העבירה, וכעין דין לאו שאין בו מעשה, ולכאורה אין זה תוכן החילוק הפשוט המבואר בדבריו שהנידון הוא במה הוא מתחייב, אם במעשה או בגוף המציאות.
ומכל זה הכריח רבינו זצוק"ל הכ"מ דנראה מדברי הגרע"א דפטור מתעסק אינו פטור בהלכות מעשה כלל, אלא זהו דין פטור מגזיה"כ בדין שגגת הלאו, ובאמת כן יש לנו לשמוע ביותר ממסקנת הגרע"א לומר דמתעסק מקרי ג"כ עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו, ומבואר דבאמת זה רק מיעוט מחיוב קרבן שגגה, דמתעסק ל"ח שוגג, אבל מצד עיקר המעשה חשיב שעשה מעשה מושלם, ולכן יש בזה עבירה.
ולפי"ז מוסבר ענין הדוחק הנמצא בחילוק המקו"ח, דכיון שאין לחלק בהל' מעשה, בע"כ החילוק הוא בחיוב הלאו, וזה דחוק להמציא חילוק בזה, דבלאו שאין בו מעשה לא יאמר המיעוט של מתעסק, ויחשב המתעסק כשוגג ממש.
ועוד את"ש שלא העתיק הגרע"א הקושיא מדין דבר שאינו מתכוין שבזה מודה הגרע"א דלמ"ד דדבר שא"מ שרי היינו פטור בהל' מעשה, שא"א לחייבו על המעשה כאשר לא נתכוין אליו, עכ"ד.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
לעיל הובאו מדברי רבינו זצוק"ל הכ"מ בהספדו המרטיט על עזרתו א"ח הרבנית ע"ה:
עד כי היום הקרה ה' בדרכי שראיתי ספר ישן מונח על מתקן גניזה בשם 'האמונה וההשגחה' ותוכנו 'שתול על פלגי מעין היוצא מבית קה"ק רבינו הגר"א', שי"ל ע"י מהר"ש מלצאן. בסופו נדפס מכתב הגאון החסיד ר' מנחם מן זצ"ל ממינסק, 'מלאה רוח דעת ויראת ה'. וכפי הנראה על מכתב זה מדובר, ומינסק בהורודנא נתחלפה.
בתוספת למכתב זה איתא בזה"ל,
מעניין לקבל עוד פרטים על ר' מנחם מן ממינסק.
וגדלה התעלומה על איזה מכתב מדובר, ומיהו אותו ר' מנחם מן מהורודנא. יגעתי וחיפשתי ולא מצאתי מענה.בוודאי שיש לה הרבה זכויות, מאד הרבה זכויות, כמה פעמים היא שאלה אותי אם יש לה חלק בלימוד, - היא רצתה - וזה הרי לא ספק כלל שיש לה חלק בלימוד, ישנו מכתב מאדם גדול דומני ששמו ר' מנחם מן מהורודנא, שכותב אודות הנשים שמוסרות נפשן כדי שבעליהם יעמלו בתורה, ועורך שם חשבון, שבסופו של דבר יוצא הוא במסקנא, שעיקר שכר הלימוד הוא של האשה, ורק מיעוט, מעט מעט כמעט בשביל הבעל, ואולי כתב כך מרוב עניוות, אבל.. הוי... יכול אני לומר בביטחה שחלקך בתורה הוא רב וגדול, אולם מבקש אני בקשה, מבקש אני מאת אישתי הצדקנית: .. רוצה אני גם חלק בכך, רוצה אני גם חלק במעט תורה שלמדתי, בהרבצת תורה מעט שהרבצתי - אינני מזלזל בכך, שלך זה וודאי - אולם מבקש אני שתתני לי מזה ג"כ קצת, זו את שהשרשת לי שצריכים תמיד ללמוד, ובודאי שלהבא הקב"ה יתן בי כח, הלא דרגתך היתה גדולה וגבוהה, מאד גדולה, אני מקוה שאוכל לקבל על עצמי להמשיך.
עד כי היום הקרה ה' בדרכי שראיתי ספר ישן מונח על מתקן גניזה בשם 'האמונה וההשגחה' ותוכנו 'שתול על פלגי מעין היוצא מבית קה"ק רבינו הגר"א', שי"ל ע"י מהר"ש מלצאן. בסופו נדפס מכתב הגאון החסיד ר' מנחם מן זצ"ל ממינסק, 'מלאה רוח דעת ויראת ה'. וכפי הנראה על מכתב זה מדובר, ומינסק בהורודנא נתחלפה.
בתוספת למכתב זה איתא בזה"ל,
נתעכב האיגרת הזאת עד בא דברי מע"ל, ושמעתי אשר הכריעו ה' לשום חלקו בחיים להטעימו מעין עולם הבא בעולם הזה שהוא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, ועיקרו שאינן מתבטלין להכרחיות גשמיות עולם הזה, וע"ז ידוו כל הדווים לזכות לזה, רק טוב לפני ה' ימלט ממנה מעול פרנסת ביתו כי ה' יכין לעורב צידו ומה' אשה משכלת אשר תתרצה בקורמי באגמי, והבן זה בגמ'.
ומה גם שהוכן להם פרנסת חיותם, ואף כי מצער היא, ליראי ה' רב היא מקב חרובין די החיות נפשם, ע"כ ישמח מע"ל בחלקו והודאה על העבר ובקשה על להבא שיצליחנו ה', ורק זאת ישים אל לבו כמ"ש הקדמונים כי התורה וכל עסקו יצטרך לכלכל בהם פלגא לאנשי ביתו המצפים עליו כ"ש חז"ל, וכן להמחזיקים בידו וכו', וכש"כ בנים הסמוכין על שולחן אביהם אשר כל אדם פתח תשובתו לה' שמגדל בניו לת"ת, ע"כ איה תורתם עבור עצמם ואביהם המחזיק בידם, ע"כ אמר דוד וזאת תורת האדם ה' האלקים, ופי' בתנד"א וזאת תורת קימעא שאדם עמל לפניך וכו'.
מעניין לקבל עוד פרטים על ר' מנחם מן ממינסק.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
'על ביעור חמץ'
- קבצים מצורפים
-
- YO4R0408.JPG (6.64 MiB) נצפה 15760 פעמים
-
- CIMG0090.JPG (2.34 MiB) נצפה 15760 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
נוטר הכרמים כתב:לעיל הובאו מדברי רבינו זצוק"ל הכ"מ בהספדו המרטיט על עזרתו א"ח הרבנית ע"ה:וגדלה התעלומה על איזה מכתב מדובר, ומיהו אותו ר' מנחם מן מהורודנא. יגעתי וחיפשתי ולא מצאתי מענה.בוודאי שיש לה הרבה זכויות, מאד הרבה זכויות, כמה פעמים היא שאלה אותי אם יש לה חלק בלימוד, - היא רצתה - וזה הרי לא ספק כלל שיש לה חלק בלימוד, ישנו מכתב מאדם גדול דומני ששמו ר' מנחם מן מהורודנא, שכותב אודות הנשים שמוסרות נפשן כדי שבעליהם יעמלו בתורה, ועורך שם חשבון, שבסופו של דבר יוצא הוא במסקנא, שעיקר שכר הלימוד הוא של האשה, ורק מיעוט, מעט מעט כמעט בשביל הבעל, ואולי כתב כך מרוב עניוות, אבל.. הוי... יכול אני לומר בביטחה שחלקך בתורה הוא רב וגדול, אולם מבקש אני בקשה, מבקש אני מאת אישתי הצדקנית: .. רוצה אני גם חלק בכך, רוצה אני גם חלק במעט תורה שלמדתי, בהרבצת תורה מעט שהרבצתי - אינני מזלזל בכך, שלך זה וודאי - אולם מבקש אני שתתני לי מזה ג"כ קצת, זו את שהשרשת לי שצריכים תמיד ללמוד, ובודאי שלהבא הקב"ה יתן בי כח, הלא דרגתך היתה גדולה וגבוהה, מאד גדולה, אני מקוה שאוכל לקבל על עצמי להמשיך.
עד כי היום הקרה ה' בדרכי שראיתי ספר ישן מונח על מתקן גניזה בשם 'האמונה וההשגחה' ותוכנו 'שתול על פלגי מעין היוצא מבית קה"ק רבינו הגר"א', שי"ל ע"י מהר"ש מלצאן. בסופו נדפס מכתב הגאון החסיד ר' מנחם מן זצ"ל ממינסק, 'מלאה רוח דעת ויראת ה'. וכפי הנראה על מכתב זה מדובר, ומינסק בהורודנא נתחלפה.
בתוספת למכתב זה איתא בזה"ל,נתעכב האיגרת הזאת עד בא דברי מע"ל, ושמעתי אשר הכריעו ה' לשום חלקו בחיים להטעימו מעין עולם הבא בעולם הזה שהוא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, ועיקרו שאינן מתבטלין להכרחיות גשמיות עולם הזה, וע"ז ידוו כל הדווים לזכות לזה, רק טוב לפני ה' ימלט ממנה מעול פרנסת ביתו כי ה' יכין לעורב צידו ומה' אשה משכלת אשר תתרצה בקורמי באגמי, והבן זה בגמ'.
ומה גם שהוכן להם פרנסת חיותם, ואף כי מצער היא, ליראי ה' רב היא מקב חרובין די החיות נפשם, ע"כ ישמח מע"ל בחלקו והודאה על העבר ובקשה על להבא שיצליחנו ה', ורק זאת ישים אל לבו כמ"ש הקדמונים כי התורה וכל עסקו יצטרך לכלכל בהם פלגא לאנשי ביתו המצפים עליו כ"ש חז"ל, וכן להמחזיקים בידו וכו', וכש"כ בנים הסמוכין על שולחן אביהם אשר כל אדם פתח תשובתו לה' שמגדל בניו לת"ת, ע"כ איה תורתם עבור עצמם ואביהם המחזיק בידם, ע"כ אמר דוד וזאת תורת האדם ה' האלקים, ופי' בתנד"א וזאת תורת קימעא שאדם עמל לפניך וכו'.
מעניין לקבל עוד פרטים על ר' מנחם מן ממינסק.
והנה מה שקיבלתי בענין הג"מ מנחם מן ממינסק הנ"ל בהודעה אישית מאת אחד מחו"ר המקום, תשו"ח לו. אביא הדברים בלשונו בשלימותם.
ממש השגחה פרטית.
ובאתר של קדם מצאתי עליו את החומר דלהלן
"אגרת מוסר" לא ידועה - מכתב מקורי בכתב ידו וחתימתו של הגאון המקובל רבי מנחם מן, ר"מ ומ"מ במינסק - מענקי הרוח בליטא
מכתב עם דברי מוסר ותוכחה, בכתב ידו וחתימתו של הגאון המקובל רבי "מנחם מן בלאאמ"ו ברוך זצללה"ה" - מענקי הרוח בליטא. מינסק, [תק"ס בערך].
המכתב נשלח לשקלוב אל אחיו רבי ברוך שמעון, אשר היה אז אברך צעיר בבית חותנו. בראש המכתב הוא מציע לאחיו לבא למינסק, כדי ללמוד בבית נגיד אשר הקציב סך מסוים להחזקת תלמידי חכמים שילמדו בביתו. בהמשך מוכיח את אחיו בדברי מוסר, וכותב לו:
"שיזהר מישיבת ב"ה שע"ה [בתי כנסיות של עמי הארץ], ר"ל [רצוני לומר] שלא תלמוד בביתך כי אם לשכור חדר, ואם מיוחד מה טוב, וה' ישלימנו לך". לפי המשך הדברים נראה, שאחיו שלח לו חותמת אבן שהוא ייצר בעצמו, והיא נאבדה במשלוח הדואר. ועל כך הוא כותב לו בחריפות ומוכיחו על ביטול הזמן שבהכנת החותמת: "... אשר יגעת לכבדני במעשה ידיך לכונן חתימתי בחרושת אבן, וברוך ה' כי לא באה לידי, ו'מחשך באה ולחושך הלך'... וכי אין זה חכמה אלא מלאכה, מה'רפידים' רפו ידים מהתורה... תמהני עליך על ויתור זמן, וכלל הצדיקים והרשעים נקראו בגמ' מחַשבין ואינן מחַשבין... חשבונו של עולם... הלא הטיבות ח"ו להיות נמנע ממחַשבי הזמן. ואם צריך לנוח להשקיט רעיונות, הלא העסק במילי דעלמא מַרְבֶּה הטרדה והתלאה. ולא עוד שרבות מחשבות בלב איש בלאו הכי בעת תפילה ותורה, וכש"כ שתוסיף רעיונות ההבל במוחו, אשר קצרה מהכיל להכין את עצמו לתורה ולתפלה... ועתה אתה ברוך ה', מקמא היית לבך הוֹמֶה וכּוֹסף ביראת ה' תמיד, וּלאן נָטָה לִבֶּך?! שוּב למקום אשר לכך נוצרת... מחַשֵב ומתחַכֵּם איך לעבוד ה' ולהתקרב לקדושתו... דברי אחיו, חָרֵד עליו בלב ונפש, מנחם מן באאמ"ו ברוך זצללה"ה".
אגרת זו שלפנינו אינה ידועה לנו וכנראה לא-נדפסה עדיין. ידועה אגרת אחרת של רבי מנחם מן, על אמונה ובטחון והסתפקות במועט, "אגרת הגר"ם ממינסק" שנדפסה ע"י רבי שמואל מאלצאן בראש ספר "אמונה והשגחה" שהדפיס מתורת הגר"א מווילנא (קניגסברג, תרכ"ד) בו מוזכר כבר בשער: "מכתב הגאון החסיד מו"ה מנחם מן ז"ל ממינסק". והיא נדפסה אח"כ במהדורות שונות של "אגרת הגר"א" ו"אגרת הרמב"ן".
הגאון החסיד רבי מנחם מן ממינסק (נפטר תקצ"ד), מגדולי גאוני ליטא המפורסמים בתקופת רבי חיים מוולוז'ין, בדורו כינוהו בתואר "הגאון החסיד", על שם גאונותו המופלגת בנגלה ובנסתר, והנהגתו הפלאית בקודש (תואר בו כינו אז גם את הגר"א מווילנא). מגדולי מרביצי התורה בתקופתו, ר"מ ומ"מ במינסק [ראש מתיבתא ומגיד מישרים] מסר שיעורים בבתי מדרש שבעיר מינסק, ורבים מרבני ליטא ורבני מינסק היו מתלמידיו המובהקים.
נולד בעיר פולוצק לאביו רבי ברוך סְטוֹלפֶר. התייתם בגיל רך, ונתגדל בין חכמי שקלוב. בעודו בן שמונה שנים [!] נודע לעילוי גדול היודע את כל הש"ס. מנערותו היה לו שיעור קבוע ללמוד בכל יום ויום שמונים דפי גמרא עם תוספות. עוד קודם היותו לבר תריסר למד חכמת הקבלה מפי הצדיק רבי ברוך מגיד מישרים בשקלוב. אז נלקח לחתן לבתו של הגאון רבי אברהם ב"ר אשר אנשיל, מרבני מינסק, בעל "עמוד הימיני" (מינסק, תקע"א), והיו מכנים אותו בעיר מינסק בשם רבי מַנדיל [כינוי חיבה לשמו מנחם-מַן, מַן'דִיל. גם בהסכמות לספרו "זכרון מנחם", כותבים רבני מינסק עליו את שמו רבי "מַאנדיל", ומתארים אתו בתור "הגאון הגדול המפורסם חסידא ופרישא"].
הרביץ תורה בישיבותיה של העיר מינסק, ורבים מחכמי ליטא היו מתלמידיו (כדוגמת בעל ה"עונג יום טוב", ועוד). התמסרותו המוחלטת ללימוד התורה הניכרת בכל משפט בתוכן המכתב שלפנינו, מוזכרת גם בספרו של אייזנשטאט "רבני מינסק וחכמיה" (עמ' 27), בו מתואר רבי מַנדיל, כאחד שלא פסק מללמד תורה לתלמידיו ברבים, "וַיִשְתַּדֵל לטעת בהם כל מדה נכונה והתרחקות ממותרות". הוא מתאר את דרכו בקודש בסיגופים והסתפקות במועט, בפת קיבר ומים במשורה. ומביא עדות ששמע מפי רבי ברוך מרדכי מקלצק, תלמידו של רבי מנדיל - שכאשר הגיע לעיר האדמו"ר רבי נח מלכוביץ, ושמע את שמעו בחכמת הקבלה, הלך לראותו, ומצאהו כחוש ודל, בעל גֵו-רזה. אמר עליו בדרך הלצה "איני דַר [=רזה, ביידיש: דַאר] אלא במקום תורה". על מצבת קברו נכתבו שבחים מופלגים על גדולתו ושקידתו בתורה (רבני מינסק וחכמיה, עמ' 41-42).
שרידים מתורתו נדפסו בספר "זכרון מנחם" (ווארשא, תרל"ה 1874) שהדפיס בנו רבי ישראל חיים, ובספר "שארית בנימין" (ירושלים, תרכ"ג) שהדפיס תלמידו הגאון רבי בנימין אב"ד סטויפץ (שעלה לירושלים), הכותב על מורו ורבו: "הגאון הצדיק החסיד רבי מנחם מן זצללה"ה, אשר היה מפורסם בעולם גודל חסידותו ופרישותו... מסר נפשו וגופו להרביץ תורה ברבים... אין לספר צדקתו וחסידותו אשר ממש היה דומה לבר אלהין, וב"ה הירבה גבולו בתלמידים, אשר יצאו רבנים מפורסמים בעולם... כמה פעמים נשלח לו כתב רבנות מעיירות גדולות ומפורסמים, אך הוא לא רצה לקבל עליו עול רבנות, כי היה יקר אצלו להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים". אחד מתלמידיו, הצדיק המפורסם הגאון רבי מאיר מלוצין (שעלה לירושלים), סיפר כי בתחילת התקרבותו למורו ורבו הצדיק, הזהיר אותו רבי מנדיל, כי אם ברצונו לשמש אותו, אזי יקבל עליו לבַּל יספר ממנו כלום כל ימי חייו, ולבַּל ישאל ממנו על כל אשר יראה ממנו. ואכן רק לאחר הסתלקותו התחיל רבי מאיר לספר מנפלאותיו (הקדמת ספר "זכרון מנחם").
אחיו מקבל המכתב, רבי ברוך שמעון, כיהן אח"כ כמגיד מישרים בעיר שקלוב, והוא מוזכר בהקדמה לספר "זכרון מנחם", כמי שמסר לבניו את הכתבים להדפסה. ברישום הכתובת שמעבר לדף שלפנינו רשום: "לשקלאוו, לידידי אחי הרבני המופלג כו' מו"ה ברוך שמעון נ"י, חתן ר' גרשון חיט פלטישר - ולזולתו חדר"ג ופגי"ן" [חרם דרבינו גרשום ופורץ גדר ישכנו נחש].
דף 21 ס"מ. נייר כחלחל עבה, מצב טוב-בינוני, כתמים וסימני קיפול
ושמא תשאל היאך נתחלף להגר''ש ממינסק להורודנא
היו שני שותפים לבית דפוס בוילנא הלא הם מנחם מן ראם ושמחה זימל מהורודנא ומזה כנראה נשתרבב הטעות
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
נוטר הכרמים כתב:לעיל הובאו מדברי רבינו זצוק"ל הכ"מ בהספדו המרטיט על עזרתו א"ח הרבנית ע"ה:וגדלה התעלומה על איזה מכתב מדובר, ומיהו אותו ר' מנחם מן מהורודנא. יגעתי וחיפשתי ולא מצאתי מענה.בוודאי שיש לה הרבה זכויות, מאד הרבה זכויות, כמה פעמים היא שאלה אותי אם יש לה חלק בלימוד, - היא רצתה - וזה הרי לא ספק כלל שיש לה חלק בלימוד, ישנו מכתב מאדם גדול דומני ששמו ר' מנחם מן מהורודנא, שכותב אודות הנשים שמוסרות נפשן כדי שבעליהם יעמלו בתורה, ועורך שם חשבון, שבסופו של דבר יוצא הוא במסקנא, שעיקר שכר הלימוד הוא של האשה, ורק מיעוט, מעט מעט כמעט בשביל הבעל, ואולי כתב כך מרוב עניוות, אבל.. הוי... יכול אני לומר בביטחה שחלקך בתורה הוא רב וגדול, אולם מבקש אני בקשה, מבקש אני מאת אישתי הצדקנית: .. רוצה אני גם חלק בכך, רוצה אני גם חלק במעט תורה שלמדתי, בהרבצת תורה מעט שהרבצתי - אינני מזלזל בכך, שלך זה וודאי - אולם מבקש אני שתתני לי מזה ג"כ קצת, זו את שהשרשת לי שצריכים תמיד ללמוד, ובודאי שלהבא הקב"ה יתן בי כח, הלא דרגתך היתה גדולה וגבוהה, מאד גדולה, אני מקוה שאוכל לקבל על עצמי להמשיך.
עד כי היום הקרה ה' בדרכי שראיתי ספר ישן מונח על מתקן גניזה בשם 'האמונה וההשגחה' ותוכנו 'שתול על פלגי מעין היוצא מבית קה"ק רבינו הגר"א', שי"ל ע"י מהר"ש מלצאן. בסופו נדפס מכתב הגאון החסיד ר' מנחם מן זצ"ל ממינסק, 'מלאה רוח דעת ויראת ה'. וכפי הנראה על מכתב זה מדובר, ומינסק בהורודנא נתחלפה.
בתוספת למכתב זה איתא בזה"ל,נתעכב האיגרת הזאת עד בא דברי מע"ל, ושמעתי אשר הכריעו ה' לשום חלקו בחיים להטעימו מעין עולם הבא בעולם הזה שהוא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, ועיקרו שאינן מתבטלין להכרחיות גשמיות עולם הזה, וע"ז ידוו כל הדווים לזכות לזה, רק טוב לפני ה' ימלט ממנה מעול פרנסת ביתו כי ה' יכין לעורב צידו ומה' אשה משכלת אשר תתרצה בקורמי באגמי, והבן זה בגמ'.
ומה גם שהוכן להם פרנסת חיותם, ואף כי מצער היא, ליראי ה' רב היא מקב חרובין די החיות נפשם, ע"כ ישמח מע"ל בחלקו והודאה על העבר ובקשה על להבא שיצליחנו ה', ורק זאת ישים אל לבו כמ"ש הקדמונים כי התורה וכל עסקו יצטרך לכלכל בהם פלגא לאנשי ביתו המצפים עליו כ"ש חז"ל, וכן להמחזיקים בידו וכו', וכש"כ בנים הסמוכין על שולחן אביהם אשר כל אדם פתח תשובתו לה' שמגדל בניו לת"ת, ע"כ איה תורתם עבור עצמם ואביהם המחזיק בידם, ע"כ אמר דוד וזאת תורת האדם ה' האלקים, ופי' בתנד"א וזאת תורת קימעא שאדם עמל לפניך וכו'.
מעניין לקבל עוד פרטים על ר' מנחם מן ממינסק.
יש''כ.
ההגדרה של ''מעט מעט'' לבעל והעיקר לאשה, נראה שהיא חידוש של הגר''ש יתר על המכתב.
אא''כ נדרוש את ''המחזיקים בידו'' על נשות דורנו ששולחות יד גם לענין הפרנסה.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
מצורף קונט' נפלא מתורת רבינו זיע"א ואודותיו
- קבצים מצורפים
-
- זרע שמואל.pdf
- (2.19 MiB) הורד 838 פעמים
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
לנוטר הכרמים
ישר כח עצום על כל מה שאתה מביא ומשתף אתנו את הנכתב על גדולתו של מרן הגר״ש זצוק"ל
הדברים מעוררים ומחזקים את הרצון להמשיך את דרך הרוממות והגדלות ומסירות הנפש הנוראה למען ה׳ והתורה
צלח ורכב על דרך אמת
ישר כח עצום על כל מה שאתה מביא ומשתף אתנו את הנכתב על גדולתו של מרן הגר״ש זצוק"ל
הדברים מעוררים ומחזקים את הרצון להמשיך את דרך הרוממות והגדלות ומסירות הנפש הנוראה למען ה׳ והתורה
צלח ורכב על דרך אמת
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
נוטר הכרמים כתב:לעיל הובאו מדברי רבינו זצוק"ל הכ"מ בהספדו המרטיט על עזרתו א"ח הרבנית ע"ה:וגדלה התעלומה על איזה מכתב מדובר, ומיהו אותו ר' מנחם מן מהורודנא. יגעתי וחיפשתי ולא מצאתי מענה.בוודאי שיש לה הרבה זכויות, מאד הרבה זכויות, כמה פעמים היא שאלה אותי אם יש לה חלק בלימוד, - היא רצתה - וזה הרי לא ספק כלל שיש לה חלק בלימוד, ישנו מכתב מאדם גדול דומני ששמו ר' מנחם מן מהורודנא, שכותב אודות הנשים שמוסרות נפשן כדי שבעליהם יעמלו בתורה, ועורך שם חשבון, שבסופו של דבר יוצא הוא במסקנא, שעיקר שכר הלימוד הוא של האשה, ורק מיעוט, מעט מעט כמעט בשביל הבעל, ואולי כתב כך מרוב עניוות, אבל.. הוי... יכול אני לומר בביטחה שחלקך בתורה הוא רב וגדול, אולם מבקש אני בקשה, מבקש אני מאת אישתי הצדקנית: .. רוצה אני גם חלק בכך, רוצה אני גם חלק במעט תורה שלמדתי, בהרבצת תורה מעט שהרבצתי - אינני מזלזל בכך, שלך זה וודאי - אולם מבקש אני שתתני לי מזה ג"כ קצת, זו את שהשרשת לי שצריכים תמיד ללמוד, ובודאי שלהבא הקב"ה יתן בי כח, הלא דרגתך היתה גדולה וגבוהה, מאד גדולה, אני מקוה שאוכל לקבל על עצמי להמשיך.
עד כי היום הקרה ה' בדרכי שראיתי ספר ישן מונח על מתקן גניזה בשם 'האמונה וההשגחה' ותוכנו 'שתול על פלגי מעין היוצא מבית קה"ק רבינו הגר"א', שי"ל ע"י מהר"ש מלצאן. בסופו נדפס מכתב הגאון החסיד ר' מנחם מן זצ"ל ממינסק, 'מלאה רוח דעת ויראת ה'. וכפי הנראה על מכתב זה מדובר, ומינסק בהורודנא נתחלפה.
בתוספת למכתב זה איתא בזה"ל,נתעכב האיגרת הזאת עד בא דברי מע"ל, ושמעתי אשר הכריעו ה' לשום חלקו בחיים להטעימו מעין עולם הבא בעולם הזה שהוא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, ועיקרו שאינן מתבטלין להכרחיות גשמיות עולם הזה, וע"ז ידוו כל הדווים לזכות לזה, רק טוב לפני ה' ימלט ממנה מעול פרנסת ביתו כי ה' יכין לעורב צידו ומה' אשה משכלת אשר תתרצה בקורמי באגמי, והבן זה בגמ'.
ומה גם שהוכן להם פרנסת חיותם, ואף כי מצער היא, ליראי ה' רב היא מקב חרובין די החיות נפשם, ע"כ ישמח מע"ל בחלקו והודאה על העבר ובקשה על להבא שיצליחנו ה', ורק זאת ישים אל לבו כמ"ש הקדמונים כי התורה וכל עסקו יצטרך לכלכל בהם פלגא לאנשי ביתו המצפים עליו כ"ש חז"ל, וכן להמחזיקים בידו וכו', וכש"כ בנים הסמוכין על שולחן אביהם אשר כל אדם פתח תשובתו לה' שמגדל בניו לת"ת, ע"כ איה תורתם עבור עצמם ואביהם המחזיק בידם, ע"כ אמר דוד וזאת תורת האדם ה' האלקים, ופי' בתנד"א וזאת תורת קימעא שאדם עמל לפניך וכו'.
מעניין לקבל עוד פרטים על ר' מנחם מן ממינסק.
ייש"כ גדול על המציאה.
-
בן ירושלים
- הודעות: 793
- הצטרף: ד' יוני 03, 2015 1:55 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
באחד הפרסומים ראיתי שרבינו הגר"ש החמיר לא לאכול שרויה. כשהתחתנתי שאלתיו האם להקפיד על שרויה. השאלה היתה, כיון שהורי מגזע חסידי ובבית הוריהם הקפידו מאד על שרויה, אלא שהם עצמם אכלו כן שרויה, האם יש ענין לחזור למסורת הדורות הקודמים. הגר"ש ענה בחיוך: ההורים שלך בלי שהתכוונו עשו משהו טוב כשהתחילו לאכול שרויה (מצד עונג יו"ט, כהגר"א), אז ודאי שלך אין ענין לחזור ולא לאכול שרויה. אח"כ הסתפק לגבי התרת נדרים ,אבל ביחס למי שכבר גדל על שרויה, הוא נטה לומר שאין צריך.
הוא הוסיף את הטענה הידועה שבזמנם היה עובי המצה עד טפח ולכן החשש בשרויה היה יותר מובן, אבל כיום שהמצות דקות מאד מבחינה אמיתית אין חשש.
לגבי שיעור כזית - הוא אמר כמה פעמים ששאל הסטייפלער והסטייפלער צייר לו על השלחן באצבעו שיעור קטן (הגר"ש גם צייר לנו, וזה בערך ככף היד ללא הבוהן).
מנהג יוצאי אירופה שאוכלים למרור (יש כאלה שעושים זאת רק בכורך) חסה ובתוכה חריין. שאלתיו שממנ"פ זה לא טוב כי מי שחושש שחריין אינו מחמישה מינים המרים, זה פוגע בחסה נכי מצטרף טעם אחר שאינו מרור, ומי שחושש שהחסה אינה מרה בפועל ולכן לא יוצאים יד"ח (החזו"א) אז היא פוגמת בחריין. אח"כ ראיתי שבהליכות שלמה חשש לזה עכ"פ לכתחילה . עכ"פ הגר"ש ביטל הדברים ולא חשש (אולי כי שניהם היו ודאי בעיניו כמיני מרור).
בענין מצות מכונה כבר כתבתי שעבר למצות יד כי בחדר הלישה בהלפרין (בשכונת כנסת) היה חום גדול וחשש לחימוץ ,ואז עבר לגמרי למצות יד.
הוא הוסיף את הטענה הידועה שבזמנם היה עובי המצה עד טפח ולכן החשש בשרויה היה יותר מובן, אבל כיום שהמצות דקות מאד מבחינה אמיתית אין חשש.
לגבי שיעור כזית - הוא אמר כמה פעמים ששאל הסטייפלער והסטייפלער צייר לו על השלחן באצבעו שיעור קטן (הגר"ש גם צייר לנו, וזה בערך ככף היד ללא הבוהן).
מנהג יוצאי אירופה שאוכלים למרור (יש כאלה שעושים זאת רק בכורך) חסה ובתוכה חריין. שאלתיו שממנ"פ זה לא טוב כי מי שחושש שחריין אינו מחמישה מינים המרים, זה פוגע בחסה נכי מצטרף טעם אחר שאינו מרור, ומי שחושש שהחסה אינה מרה בפועל ולכן לא יוצאים יד"ח (החזו"א) אז היא פוגמת בחריין. אח"כ ראיתי שבהליכות שלמה חשש לזה עכ"פ לכתחילה . עכ"פ הגר"ש ביטל הדברים ולא חשש (אולי כי שניהם היו ודאי בעיניו כמיני מרור).
בענין מצות מכונה כבר כתבתי שעבר למצות יד כי בחדר הלישה בהלפרין (בשכונת כנסת) היה חום גדול וחשש לחימוץ ,ואז עבר לגמרי למצות יד.
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
'רוממות'- ו'חג הפסח' אין שידוך טוב מזה. התיאורים המרטיטים מהליכותיו בקודש של רבינו זצוק"ל מפיו של תלמידו המובהק הגאון העצום רבי אליהו ויינר שליט"א, עם עוד מילי מעלייתא משולחן גבוה. גבוה מעל גבוה.
כעת במוספי בטאון 'הפלס', מוסף ה'שלושים' ומוסף התמונות בחבילת מוספי החג, מכתבים מרגשים ותמונות ומסמכים היסטוריים מכל תחנות חייו של רבינו זיע"א.
כעת במוספי בטאון 'הפלס', מוסף ה'שלושים' ומוסף התמונות בחבילת מוספי החג, מכתבים מרגשים ותמונות ומסמכים היסטוריים מכל תחנות חייו של רבינו זיע"א.
- קבצים מצורפים
-
- גליון רוממות חג הפסח תשעח מוגדל.pdf
- (742.35 KiB) הורד 1201 פעמים
-
בן ירושלים
- הודעות: 793
- הצטרף: ד' יוני 03, 2015 1:55 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
בתמונות והסיפורים שבגליון של הפלס נראה עד כמה הנופש המשוחרר מעול הציבור היה חשוב לרבינו: לשבת עם הגמרא (בחיק הטבע) וללמוד וללמוד.
בהקשר זה שמעתי מהרב א.ב. שבאחת השנים יצאה משפחתו לנופש בביריה ליד צפת. הם שמעו שמחפשים לגר"ש מקום נופש ליומיים שלשה. אביו פנה לבעה"ב ושאל אותו על מקום מתאים. הבעה"ב שהיה ספרדי תמים ושמע על הרב הגדול , הציע למסור את ביתו והוא יסתדר במקום אחר. ואכן הכינו לגר"ש שלחן בחוץ תחת עץ התאנה עם מנורה חזקה , שם יכול היה ללמוד. כשהגיע למקום ישב ולמד במשך הלילה. בבוקר הגיע בעה"ב וסיפר לגר"ש שחבר שלו ראה ב2 בלילה את אליהו הנביא יושב ולומד תחת התאנה בבית שלו. הגר"ש חייך ואמר : את אליהו הנביא הוא ראה ואותי לא ראה?
אבי המשפחה הנופשת שאל את הגר"ש אם חסר לו משהו, והגר"ש אמר לו : כן, את פטרוף! התקשרו לר"י פטרוף ואחר הצהריים הוא הגיע , למד עם הגר"ש כל הלילה וחזר למחרת לביתו . לאות תודה הגר"ש ליוה אותו עד תחנת האוטובוס .
בהקשר זה שמעתי מהרב א.ב. שבאחת השנים יצאה משפחתו לנופש בביריה ליד צפת. הם שמעו שמחפשים לגר"ש מקום נופש ליומיים שלשה. אביו פנה לבעה"ב ושאל אותו על מקום מתאים. הבעה"ב שהיה ספרדי תמים ושמע על הרב הגדול , הציע למסור את ביתו והוא יסתדר במקום אחר. ואכן הכינו לגר"ש שלחן בחוץ תחת עץ התאנה עם מנורה חזקה , שם יכול היה ללמוד. כשהגיע למקום ישב ולמד במשך הלילה. בבוקר הגיע בעה"ב וסיפר לגר"ש שחבר שלו ראה ב2 בלילה את אליהו הנביא יושב ולומד תחת התאנה בבית שלו. הגר"ש חייך ואמר : את אליהו הנביא הוא ראה ואותי לא ראה?
אבי המשפחה הנופשת שאל את הגר"ש אם חסר לו משהו, והגר"ש אמר לו : כן, את פטרוף! התקשרו לר"י פטרוף ואחר הצהריים הוא הגיע , למד עם הגר"ש כל הלילה וחזר למחרת לביתו . לאות תודה הגר"ש ליוה אותו עד תחנת האוטובוס .
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
בעז"ה
כמו הרבה מתושבי ירושלים, זכיתי גם אני לשמוע ממנו דברי אמונה ותורה פעמים רבות. אכתוב כמה הירהורים לעת השלושים.
א- ידיעת ה'.
זכרוני שבהספד על הרב אלישיב חזר על משפט אחד כמה פעמים 'אין לו על גביו אלא ה' אלוקיו', דבר זה הוא ראש וראשון בכל מעלותיו של מרן זצללה"ה. ידע את בוראו בכל רגע, וחי בזיכרון תמידי שיש בורא לעולם ויש לנבראים אפשרות להדבק בו, שויתי ה' לנגדי תמיד. [אני הקטן מתקשה מאד לשמוע את אלו שמדברים על תורה, ולא מזכירים את מי שברא את העולם ונתן את התורה, והתורה היא הדביקות בו. יש בזה בחינה של ותופסי התורה לא ידעוני. עקבתי אחרי הגר"ש פעמים רבות, לפני הכל הוא היה יודע את ה' וחודב על הבורא, אח"כ היה סדר מאד מסודר: בורא עולם, תורה, תפילה, מצוות. הוא יכול להזכיר את הקב"ה עשרות פעמים בשיחה]. ענין זה הוא תחילת הכל ותכלית הכל, ובזה נמדד גדלות האדם, ואין ספק שרבינו היה גדול מאד בדעת אלוקים.
ב- בהירות באמונה.
היתה לו בהירות מיוחדת ביסודות האמונה, הוא לא הרבה להרחיב בדברים ברבים מסיבות שונות, אבל מפי רסיסי דברים ניכר היה הבהירות ביסודת האמונה. הוא חי את המעמד הנשגב שבורא עולם התגלה בהר סיני. את הניסים הגדולים ביציאת מצרים. את המסורת, על שלל עניני אמיתותה. [היה לו גם ידע נרחב בתנ"ך, ובכל ספרי האמונות והדעות, שגורים על לשונו משפטים רבים, מספרי רבותינו הראשונים].
ג- אמונה בגאולה
נקודה שמאד תפסה אותי במשך שנים. הוא דיבר בלי סוף על הגילוי הצפוי, המשפט 'ומלאה הארץ 'דעה את ה' וכו', הוא אמר אולי מאות אלפי פעמים בימי חייו אם לא יותר, כמעט לא היה שיחה קצרה או דיבור קטן שלא הזכיר את העתיד לבוא.
ד- חיים של עבודת ה'.
היתה לו פתיחות וכנות מיוחדת עם סביבתו, שנתנה צוהר לעבודת ה' של יהודי גדול, שזוכר את אלוקיו ומתמודד בגבורה במלחמה פנים ואחור. הוא לא הסתיר את הקשיים שעולים בקרב מבקש ה'. הוא לא התבייש להגיד דברים שליליים על עצמו, [עי' בהספד המפורסם]. הוא עשה מעשים שידע שאח"כ ירננו הבריות.
ה- תורתו
על גדולתו בידיעת התורה אין צריך להוסיף, רק דבר אחד, כל מי ששמע אותו מדבר, ראה את שפע הציטוטים, חצי מהדיבורים שלו היו ציטוטים, מפסוקים, מחז"ל, מספרי רבותינו. הרבה מאד לשונות נדירים היו שגורים על לשונו. כמה וכמה משפטים נדירים שמעתי רק ממנו, חיפשתי את מקורם ולאחר יגיעה רבה ובעזרת רבינו המחשב מצאתי מקורם בספרים שאינם שגורים בפי כל.
ו- תפילתו.
כמעט אין יהודי בירושלים שלא יצא לו לפגוש את ר' שמואל מתפלל, אם בכותל ואם בקבר רחל, אם בזכרון משה, ואם באהבת תורה, ואם במירון.. תמיד ר' שמואל עומד לפני ה' ומתפלל בארוכה.
ז- פנינים שונים.
שמעתי פעם שר' חיים קמיל אמר בשמו, פעם אנשים היו לומדים על מנת ללמד, היום זה ללמד על מנת ללמוד..
שמעתי ממי שהביא לו מצות, שמרן רצה לשלם, וההוא אמר שהתשלום הוא בההיא הנאה דאדם חשוב, אמר לו מרן אם ככה אתה לוקח יקר מידי..
בזמנו שהרב שך רצה לצאת נגד ר' יצחק שלמה זילברמן, ידוע לי שהוא הלך להרב שך, ושכנע אותו לוותר על הדבר מחמת שהגרי"ש עושה לשם שמים גם אם טועה [לדעת מרן הרב שך זצללה"ה].
פעם שמעתי שאמר שאת גשר החיים עוברים רק בשערי חסד.
הצדיק אבד, לדורו אבד. יתן ה' ונזכה במהרה לגילוי ה', ויקיצו וירננו שוכבי עפר.
כמו הרבה מתושבי ירושלים, זכיתי גם אני לשמוע ממנו דברי אמונה ותורה פעמים רבות. אכתוב כמה הירהורים לעת השלושים.
א- ידיעת ה'.
זכרוני שבהספד על הרב אלישיב חזר על משפט אחד כמה פעמים 'אין לו על גביו אלא ה' אלוקיו', דבר זה הוא ראש וראשון בכל מעלותיו של מרן זצללה"ה. ידע את בוראו בכל רגע, וחי בזיכרון תמידי שיש בורא לעולם ויש לנבראים אפשרות להדבק בו, שויתי ה' לנגדי תמיד. [אני הקטן מתקשה מאד לשמוע את אלו שמדברים על תורה, ולא מזכירים את מי שברא את העולם ונתן את התורה, והתורה היא הדביקות בו. יש בזה בחינה של ותופסי התורה לא ידעוני. עקבתי אחרי הגר"ש פעמים רבות, לפני הכל הוא היה יודע את ה' וחודב על הבורא, אח"כ היה סדר מאד מסודר: בורא עולם, תורה, תפילה, מצוות. הוא יכול להזכיר את הקב"ה עשרות פעמים בשיחה]. ענין זה הוא תחילת הכל ותכלית הכל, ובזה נמדד גדלות האדם, ואין ספק שרבינו היה גדול מאד בדעת אלוקים.
ב- בהירות באמונה.
היתה לו בהירות מיוחדת ביסודות האמונה, הוא לא הרבה להרחיב בדברים ברבים מסיבות שונות, אבל מפי רסיסי דברים ניכר היה הבהירות ביסודת האמונה. הוא חי את המעמד הנשגב שבורא עולם התגלה בהר סיני. את הניסים הגדולים ביציאת מצרים. את המסורת, על שלל עניני אמיתותה. [היה לו גם ידע נרחב בתנ"ך, ובכל ספרי האמונות והדעות, שגורים על לשונו משפטים רבים, מספרי רבותינו הראשונים].
ג- אמונה בגאולה
נקודה שמאד תפסה אותי במשך שנים. הוא דיבר בלי סוף על הגילוי הצפוי, המשפט 'ומלאה הארץ 'דעה את ה' וכו', הוא אמר אולי מאות אלפי פעמים בימי חייו אם לא יותר, כמעט לא היה שיחה קצרה או דיבור קטן שלא הזכיר את העתיד לבוא.
ד- חיים של עבודת ה'.
היתה לו פתיחות וכנות מיוחדת עם סביבתו, שנתנה צוהר לעבודת ה' של יהודי גדול, שזוכר את אלוקיו ומתמודד בגבורה במלחמה פנים ואחור. הוא לא הסתיר את הקשיים שעולים בקרב מבקש ה'. הוא לא התבייש להגיד דברים שליליים על עצמו, [עי' בהספד המפורסם]. הוא עשה מעשים שידע שאח"כ ירננו הבריות.
ה- תורתו
על גדולתו בידיעת התורה אין צריך להוסיף, רק דבר אחד, כל מי ששמע אותו מדבר, ראה את שפע הציטוטים, חצי מהדיבורים שלו היו ציטוטים, מפסוקים, מחז"ל, מספרי רבותינו. הרבה מאד לשונות נדירים היו שגורים על לשונו. כמה וכמה משפטים נדירים שמעתי רק ממנו, חיפשתי את מקורם ולאחר יגיעה רבה ובעזרת רבינו המחשב מצאתי מקורם בספרים שאינם שגורים בפי כל.
ו- תפילתו.
כמעט אין יהודי בירושלים שלא יצא לו לפגוש את ר' שמואל מתפלל, אם בכותל ואם בקבר רחל, אם בזכרון משה, ואם באהבת תורה, ואם במירון.. תמיד ר' שמואל עומד לפני ה' ומתפלל בארוכה.
ז- פנינים שונים.
שמעתי פעם שר' חיים קמיל אמר בשמו, פעם אנשים היו לומדים על מנת ללמד, היום זה ללמד על מנת ללמוד..
שמעתי ממי שהביא לו מצות, שמרן רצה לשלם, וההוא אמר שהתשלום הוא בההיא הנאה דאדם חשוב, אמר לו מרן אם ככה אתה לוקח יקר מידי..
בזמנו שהרב שך רצה לצאת נגד ר' יצחק שלמה זילברמן, ידוע לי שהוא הלך להרב שך, ושכנע אותו לוותר על הדבר מחמת שהגרי"ש עושה לשם שמים גם אם טועה [לדעת מרן הרב שך זצללה"ה].
פעם שמעתי שאמר שאת גשר החיים עוברים רק בשערי חסד.
הצדיק אבד, לדורו אבד. יתן ה' ונזכה במהרה לגילוי ה', ויקיצו וירננו שוכבי עפר.
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
ישא ברכה כתב:בזמנו שהרב שך רצה לצאת נגד ר' יצחק שלמה זילברמן, ידוע לי שהוא הלך להרב שך, ושכנע אותו לוותר על הדבר מחמת שהגרי"ש עושה לשם שמים גם אם טועה [לדעת מרן הרב שך זצללה"ה].
האמת שנמאס לי כבר לחפור שוב ושוב בנושא הזה בפרט שאין זה נושא האשכול,
הסיפור היה שכמה אנשים בב"ב רננו על הגרי"ש זילברמן באזני הגרא"מ שך, והתקשר לגרש"ז אויערבאך לברר על שכנו, ואמר לו (איני זוכר את הלשון בדיוק) שהוא איש אמת ועובד ה', והרב שך לא דיבר נגדו. מסתמא נתחלפו האב והבן ועוד כמה דברים (כגון הסיפור המפורסם שלא קרה "שרצה הרב שך לצאת וכו' ").
-
בן ירושלים
- הודעות: 793
- הצטרף: ד' יוני 03, 2015 1:55 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
עוד מעניני הפסח.
דעת הגר"ש היתה מאד נגד מכירת חמץ של ודאי חמץ(כהגר"א). פעם נוכחתי כשהגיע בחוה"מ הגאון ר' יוסף פרבשטיין זצ"ל (שהיה חברותא שלו בימי ששי בצוותא עם הגר"נ קופשיץ שליט"א) ודבר על מי שיש לו ויסקי יקר. הגר"י זצ"ל הציע שימסור זאת למכולת שבלא"ה מוכר חמצו. גם לזה הגר"ש לא הסכים בטענה של מרבה בשיעורין. ואז התגלגלה השיחה על אלו שאצלם זה הפסד מרובה ונאלצים לעשות מכירה. הגר"ש אמר לר' יוסף זצ"ל : זאת עוד סיבה שלא כדאי לפתוח מכולת ...
פעם שאלתי אותו למה באמת מוכרים חמץ לאלו שמקפידים לא להשאיר חמץ. על החמץ שבלוע בכלים - לטענתו ודאי שא"צ למכור. גם על תרופות ללא טעם א"צ ותרופות עם טעם -אז אם זה לא לצורך החג בהיתר, דעתו היתה שלא למכור . (למניות לא התיחס). למעשה דעתו היתה שבאמת א"צ למכור. הןוא הוסיף שבדרך כלל היה מוכר אצל רב שבלא"ה רצה להכניס לו כסף וזו היתה הזדמנות. הבנתי שהיו שנים שלא מכר כלל.
דעת הגר"ש היתה מאד נגד מכירת חמץ של ודאי חמץ(כהגר"א). פעם נוכחתי כשהגיע בחוה"מ הגאון ר' יוסף פרבשטיין זצ"ל (שהיה חברותא שלו בימי ששי בצוותא עם הגר"נ קופשיץ שליט"א) ודבר על מי שיש לו ויסקי יקר. הגר"י זצ"ל הציע שימסור זאת למכולת שבלא"ה מוכר חמצו. גם לזה הגר"ש לא הסכים בטענה של מרבה בשיעורין. ואז התגלגלה השיחה על אלו שאצלם זה הפסד מרובה ונאלצים לעשות מכירה. הגר"ש אמר לר' יוסף זצ"ל : זאת עוד סיבה שלא כדאי לפתוח מכולת ...
פעם שאלתי אותו למה באמת מוכרים חמץ לאלו שמקפידים לא להשאיר חמץ. על החמץ שבלוע בכלים - לטענתו ודאי שא"צ למכור. גם על תרופות ללא טעם א"צ ותרופות עם טעם -אז אם זה לא לצורך החג בהיתר, דעתו היתה שלא למכור . (למניות לא התיחס). למעשה דעתו היתה שבאמת א"צ למכור. הןוא הוסיף שבדרך כלל היה מוכר אצל רב שבלא"ה רצה להכניס לו כסף וזו היתה הזדמנות. הבנתי שהיו שנים שלא מכר כלל.
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
בן ירושלים כתב:עוד מעניני הפסח.
דעת הגר"ש היתה מאד נגד מכירת חמץ של ודאי חמץ(כהגר"א). פעם נוכחתי כשהגיע בחוה"מ הגאון ר' יוסף פרבשטיין זצ"ל (שהיה חברותא שלו בימי ששי בצוותא עם הגר"נ קופשיץ שליט"א) ודבר על מי שיש לו ויסקי יקר. הגר"י זצ"ל הציע שימסור זאת למכולת שבלא"ה מוכר חמצו. גם לזה הגר"ש לא הסכים בטענה של מרבה בשיעורין. ואז התגלגלה השיחה על אלו שאצלם זה הפסד מרובה ונאלצים לעשות מכירה. הגר"ש אמר לר' יוסף זצ"ל : זאת עוד סיבה שלא כדאי לפתוח מכולת ...
פעם שאלתי אותו למה באמת מוכרים חמץ לאלו שמקפידים לא להשאיר חמץ. על החמץ שבלוע בכלים - לטענתו ודאי שא"צ למכור. גם על תרופות ללא טעם א"צ ותרופות עם טעם -אז אם זה לא לצורך החג בהיתר, דעתו היתה שלא למכור . (למניות לא התיחס). למעשה דעתו היתה שבאמת א"צ למכור. הןוא הוסיף שבדרך כלל היה מוכר אצל רב שבלא"ה רצה להכניס לו כסף וזו היתה הזדמנות. הבנתי שהיו שנים שלא מכר כלל.
מעניין לציין שסבו של ר' יוסף פרבשטיין היה בעל מכולת בני ברקי ותיק שזכה לבנין ונכדים ת"ח מופלגים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
קונט' שיצא לאור ע"י כולל שוטנשטיין
- קבצים מצורפים
-
- חוברת מוכנה 10.pdf
- (1.78 MiB) הורד 659 פעמים
-
גם זו לטובה
- הודעות: 2530
- הצטרף: ה' יוני 07, 2012 2:29 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
מלאעולם כתב:
יש"כ
אני ממליץ בחום לקרוא את דברי ישראל ויזל. [עוד לא הסברתי לעצמי מה כ"כ מיוחד בדבריו]
-
מאור עינים
- הודעות: 213
- הצטרף: ב' אפריל 27, 2015 11:16 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
מש"כ "ודבר על מי שיש לו ויסקי יקר. הגר"י זצ"ל הציע שימסור זאת למכולת שבלא"ה מוכר חמצו. גם לזה הגר"ש לא הסכים בטענה של מרבה בשיעורין"
כמובן שאינו שייך לדין מרבה בשיעורין, וכנראה נאמר בדרך חידוד.
כמובן שאינו שייך לדין מרבה בשיעורין, וכנראה נאמר בדרך חידוד.
-
גם זו לטובה
- הודעות: 2530
- הצטרף: ה' יוני 07, 2012 2:29 am
Re: חשך אור העולם! רבינו שמואל איננו!!!!
נעמן כתב:תודה רבה לכל החברים המקשיבים והמעודדים!גם זו לטובה כתב:נעמן כתב:אבל הדגיש לי - למעשה זה שומר עליהם, והוסיף את דברי הרמב"ם על "אין הציבור חכמים", למרות שהסתייג ואמר שלא בטוח שהמקובלים מסכימים עם דברי הרמב"ם האלו..
היכן כתב כן הרמב"ם?
ומה הכוונה שהמקובלים לא מסכימים?
אינני יודע את מקום הרמב"ם, אבל עיין בפיה"מ על 'שור של גוי שהזיק את שור ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם', ותראה את החשיבות המופלגה שיחס לחכמה.
אני הבנתי כוונתו, שהרמב"ם (קצת בעקבות הפילוסופים), החשיב מאד את החכמה, ואפילו חכמה קצת מנותקת מהמעשה,
ולכן ציטוט 'אין הציבור חכמים' יש סיכוי גדול שהמקובלים (וה"ה שאר החכמים שאינם פילוסופים), לא יסכימו עימו.
בין מצד הגדרה שונה של חכמה (היה רגיל על לשונו הפסוק 'הן יראת ה' היא חכמה, וסור מרע תבונה), ובין מצד החשבה גדולה יותר של המעשים.
אחד מתלמידי הגר"ש העיר, שאולי הכוונה לדברי הרמב"ם ע"ז ב,ג
וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות:
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
מאור עינים כתב:מש"כ "ודבר על מי שיש לו ויסקי יקר. הגר"י זצ"ל הציע שימסור זאת למכולת שבלא"ה מוכר חמצו. גם לזה הגר"ש לא הסכים בטענה של מרבה בשיעורין"
כמובן שאינו שייך לדין מרבה בשיעורין, וכנראה נאמר בדרך חידוד.
לקח זמן עד עכשיו...viewtopic.php?f=27&t=26560&p=270994#p270994
-
בן ירושלים
- הודעות: 793
- הצטרף: ד' יוני 03, 2015 1:55 am
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
לאחר החיפוש : בדבר זה האם יש חיוב על כל כזית משום בל יראה או שהחיוב הוא על כל החמץ נסתפק " אבוה דשמואל" במנחת שלמה ח"ג סי' קיא בסוף אות ב.
Re: חשך אור העולם! מרן רבינו שמואל איננו!!!!
פרנקל תאומים כתב:הלא שו"ע המקוצר (הרב רצאבי) למד בעצמו ב'קול תורה' האין זאת? מה היה בחופתו?
בקובץ דברי חפץ התפרסמו הנהגות הגרשז"א בקשר לשמירת מסורת מנהגי תימן, ובשולי הגליון נוספו הערות הגר"י רצאבי
- דברי הגר''י רצאבי בגליון דברי חפץ גליון י עמ' ר.jpg (67.31 KiB) נצפה 13120 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
בהמשך אי"ה, אעלה כאן עוד דברים מרתקים ומרוממים.
כעת לרשימה המקורית שחלקה צוטט ב'מוסף הזכרון' שכבר הועלה כאן. כאן הדברים יותר אותנטיים.
כעת לרשימה המקורית שחלקה צוטט ב'מוסף הזכרון' שכבר הועלה כאן. כאן הדברים יותר אותנטיים.
- קבצים מצורפים
-
- רשימות מתוקנות עם הוספות ותמונות.pdf
- (1.59 MiB) הורד 619 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל
דברים מרתקים מתלמיד קרוב מאוד
- קבצים מצורפים
-
- הספד (1).pdf
- (129.92 KiB) הורד 591 פעמים
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 30 אורחים