מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

ב.
רש"י ד"ה הנשחטין לשם פסח - כל שאר זבחים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים "ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא."
ויש לעיין מ"ט דאחרים לשם חטאת? וצ"ע.

[ההוא דאמר]

ב, א
בגדר פסול ריצוי בקרבן שנשחט שלא לשמה
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.
ידוע דיוק האחרונים [עי' שיעורי הגרב"ד פוברסקי ועוד] ששל"ל זהו פסול בגוף הקרבן לענין הריצוי, והדברים מדוייקים ברש"י שכתב, שהקרבן של"ל כשר רק לדברים מסוימים [לזרוק דמם להקטיר אימוריהם וכו'], ומשמע שלשאר הדברים דינו כקרבן פסול. [דאם הוי רק העדר ריצוי, אם כן לא היה לרש"י להאריך ולומר דהקרבן כשר לזרוק דמו ולהקטירו, מכיון דלא נפסל כלל ורק יש בו העדר ריצוי].
אמנם מצאתי בפני יהושע [ב"ק סו,ב] שכתב,

ברש"י ד"ה ולא הגזול דלאו לרצון אתי. כוונתו דקרבן גופא לא מיפסל, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים כשרים אלא שלא עלו לבעלים, וכן משמע לקמן בפירקין גבי שוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים (בדף ע"ו ע"א) ע"ש ועיין מה שכתבתי בלשון התוס' בד"ה דגזל קרבן דחבריה.

ומבואר שלמד בדעת רש"י, שזהו רק העדר בריצוי והקרבן אינו נפסל כלל, ויל"ע.

וראה כאן: viewtopic.php?f=29&t=41507&p=487063#p487063

[ההוא דאמר]

ב, ב
מדוע לא תיקנו גילוי דעת קודם השחיטה
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, מדוע לא תיקנו שיגלה הכהן דעתו קודם השחיטה, דאם יאמר שהקרבן הוא שלא לשמו, דבריו בטלים מעתה ועד עולם, ואם כן שוב ליכא כל חשש, דאם יאמר של"ל הלא ביטל במודעא את דבריו קודם, וצ"ע.

[פלתי]

ב' ע"א
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו'. צ"ע בשוחט אשם לשם שלמים אמאי לא הוי פיגול, דכיון דמיירי מסתמא בטועה וחושב שהוא שלמים (וכמו שכתבו תוס' לקמן ב' ע"ב ד"ה אתנו) א"כ בכלל מחשבתו נמי לאוכלו לב' ימים, דהיינו חוץ לזמנו. ואמאי לא הוי פיגול.
ואע"ג דאנן קיי"ל דעקירה בטעות לא שמיה עקירה, ומפרשינן מתניתין במזיד, א"נ באומר מותר, וא"כ לפי"ז לא קשיא מידי שהרי יודע שהוא אשם ורק מחשב על אותה עבודה שלא לשמה ולא על האכילה. מיהו למ"ד במנחות עקירה בטעות שמה עקירה ודאי מתפרש מתניתין כפשוטו דטעה וחשב שהם שלמים, וא"כ לדידיה אמאי לא הוי פיגול?

[פלתי]

ב.
רש"י ד"ה הנשחטין לשם פסח - כל שאר זבחים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים "ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא."
ויש לעיין מ"ט דאחרים לשם חטאת? וצ"ע.

כוונת רש"י דאחרים לשם פסח ילפינן בברייתא, דכי היכי דפסח פסול לשם אחרים, כך אחרים פסולים לשמו. ומזה ילפינן דה"ה לחטאת, כי היכי דפסולה לשם אחרים יהו אחרים פסולים לשמה. עי' לקמן ברש"י י"א ע"א ד"ה מה לי הוכשרו.

[פלתי]

ב, ב
מדוע לא תיקנו גילוי דעת קודם השחיטה
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, מדוע לא תיקנו שיגלה הכהן דעתו קודם השחיטה, דאם יאמר שהקרבן הוא שלא לשמו, דבריו בטלים מעתה ועד עולם, ואם כן שוב ליכא כל חשש, דאם יאמר של"ל הלא ביטל במודעא את דבריו קודם, וצ"ע.

לא כל כך מבין. הרי תיקנו תקנה הרבה יותר פשוטה, שפשוט לא יאמר כלום, וממילא ליכא כל חשש.

[פלתי]

ב, א
בגדר פסול ריצוי בקרבן שנשחט שלא לשמה
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.
ידוע דיוק האחרונים [עי' שיעורי הגרב"ד פוברסקי ועוד] ששל"ל זהו פסול בגוף הקרבן לענין הריצוי, והדברים מדוייקים ברש"י שכתב, שהקרבן של"ל כשר רק לדברים מסוימים [לזרוק דמם להקטיר אימוריהם וכו'], ומשמע שלשאר הדברים דינו כקרבן פסול. [דאם הוי רק העדר ריצוי, אם כן לא היה לרש"י להאריך ולומר דהקרבן כשר לזרוק דמו ולהקטירו, מכיון דלא נפסל כלל ורק יש בו העדר ריצוי].
אמנם מצאתי בפני יהושע [ב"ק סו,ב] שכתב,

ברש"י ד"ה ולא הגזול דלאו לרצון אתי. כוונתו דקרבן גופא לא מיפסל, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים כשרים אלא שלא עלו לבעלים, וכן משמע לקמן בפירקין גבי שוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים (בדף ע"ו ע"א) ע"ש ועיין מה שכתבתי בלשון התוס' בד"ה דגזל קרבן דחבריה.

ומבואר שלמד בדעת רש"י, שזהו רק העדר בריצוי והקרבן אינו נפסל כלל, ויל"ע.

לא זכיתי להבין. מה הכוונה שלשאר הדברים דינו כקרבן פסול? לאיזה שאר דברים הכוונה? (כי לכאורה אין עוד שום דבר מלבד הריצוי).

[ההוא דאמר]

הכוונה היא לשלול מההבנה הפשוטה, ששלא לשמה אין זה מרצה, אבל בפשוטו לא חל שום פסול בגוף הקרבן, אלא שאינו עולה לריצוי.
באים האחרונים ומדייקים, מדוע רש"י צריך להאריך בלשונו שהקרבן כשר לזרוק דמו ולהקטיר וכו', שיכתוב בקצרה, שהקרבן כשר כשהיה, אלא שאינו מרצה.
אלא מוכח, שבאמת חל פסול בגוף הקרבן במחשבת של"ל, אלא שמכל מקום כשר הוא לזרוק ולהקטיר וכו', ומכל מקום הוי פסול בגוף הקרבן לענין ריצוי.
להבנה יותר קיצונית ראה בחידושי רבי אריה לייב מאלין, שנוקט שהקרבן נפסל לגמרי, אלא שהתורה נתנה לו הכשר חדש.

[ההוא דאמר]

ב, ב
מדוע לא תיקנו גילוי דעת קודם השחיטה
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, מדוע לא תיקנו שיגלה הכהן דעתו קודם השחיטה, דאם יאמר שהקרבן הוא שלא לשמו, דבריו בטלים מעתה ועד עולם, ואם כן שוב ליכא כל חשש, דאם יאמר של"ל הלא ביטל במודעא את דבריו קודם, וצ"ע.

לא כל כך מבין. הרי תיקנו תקנה הרבה יותר פשוטה, שפשוט לא יאמר כלום, וממילא ליכא כל חשש.

מדוע להפסיד את מחשבת לשמה, שהינה מחשבה נעלית. ואם יש חשש תקלה, אם כן ניתן למונעה בגילוי דעת.

[שמואל דוד]

ב.
רש"י ד"ה הנשחטין לשם פסח - כל שאר זבחים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים "ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא."
ויש לעיין מ"ט דאחרים לשם חטאת? וצ"ע.

כוונת רש"י דאחרים לשם פסח ילפינן בברייתא, דכי היכי דפסח פסול לשם אחרים, כך אחרים פסולים לשמו. ומזה ילפינן דה"ה לחטאת, כי היכי דפסולה לשם אחרים יהו אחרים פסולים לשמה. עי' לקמן ברש"י י"א ע"א ד"ה מה לי הוכשרו.

אולם מדוע לא כתב רש״י ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח ולשם חטאת בברייתא

[פלתי]

שם בברייתא כתוב רק פסח, רק שר' יוחנן ס"ל שם דכי היכי דלענין פסח אמר ר' אליעזר דכמו שפסול לשמו פסולים אחרים לשמו, ה"ה לענין חטאת תיפסל מאותו הטעם. ולכן רש"י דייק לכתוב שרק פסח נלמד בברייתא. (ובאמת יש שם מי שחולק על ר' יוחנן וס"ל דלא ילפינן חטאת מפסח, ולדידיה עדיין צריך להבין טעמא דיוסי בן חוני).

[פלתי]

ב, ב
מדוע לא תיקנו גילוי דעת קודם השחיטה
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, מדוע לא תיקנו שיגלה הכהן דעתו קודם השחיטה, דאם יאמר שהקרבן הוא שלא לשמו, דבריו בטלים מעתה ועד עולם, ואם כן שוב ליכא כל חשש, דאם יאמר של"ל הלא ביטל במודעא את דבריו קודם, וצ"ע.

לא כל כך מבין. הרי תיקנו תקנה הרבה יותר פשוטה, שפשוט לא יאמר כלום, וממילא ליכא כל חשש.

מדוע להפסיד את מחשבת לשמה, שהינה מחשבה נעלית. ואם יש חשש תקלה, אם כן ניתן למונעה בגילוי דעת.

מי אמר שהיא מחשבה נעלית? מחשבה לשמה הנעלית היא המחשבה לשם הקב"ה, לשם שמים. אבל לשחוט לשם חטאת או לשם בעלים, מי אמר שזה נעלה עד כדי לעשות מכך קושיא? וביחוד, הרי הגמרא מוכיחה משם שסתמא כלשמה, וא"כ כשאדם שוחט סתמא הרי הוא כשוחט לשמה ולא הפסיד את המחשבה הנעלית.

[פלתי]

הכוונה היא לשלול מההבנה הפשוטה, ששלא לשמה אין זה מרצה, אבל בפשוטו לא חל שום פסול בגוף הקרבן, אלא שאינו עולה לריצוי.
באים האחרונים ומדייקים, מדוע רש"י צריך להאריך בלשונו שהקרבן כשר לזרוק דמו ולהקטיר וכו', שיכתוב בקצרה, שהקרבן כשר כשהיה, אלא שאינו מרצה.
אלא מוכח, שבאמת חל פסול בגוף הקרבן במחשבת של"ל, אלא שמכל מקום כשר הוא לזרוק ולהקטיר וכו', ומכל מקום הוי פסול בגוף הקרבן לענין ריצוי.
להבנה יותר קיצונית ראה בחידושי רבי אריה לייב מאלין, שנוקט שהקרבן נפסל לגמרי, אלא שהתורה נתנה לו הכשר חדש.

הוא גופא שאלתי מה ההפרש אם זו רק בעיה של ריצוי או זו בעיה של פסול ריצוי בגוף הקרבן. כי לכאורה זהו רק ניסוח מילולי ותו לא.
ולגוף ההוכחה מרש"י, ממש לא הבנתי. הרי רש"י בא להסביר את המילה "כשרים", ועל זה פירש לענין מה כשרים, לזרוק דמם ולהקטיר אימוריהם וכו'. מה הוא זה שכתבת, דמדוייק מכאן שלשאר הדברים דינו כקרבן פסול? מה זה שאר הדברים? הרי אין עוד דברים.

[עזריאל ברגר]

ב.
שאלתי היום את הרב של בת-עין הרב דניאל כהן:
מדוע מסכת זבחים פותחת בדיעבד - כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - ןאינה פותחת לדוגמא בפרק "איזהו מקומן" שהוא פרק חשוב שאין בו מחלוקות, והוא מדבר על הסדר לכתחילה וכו'?

וענה: עיקר הקרבנות הוא המחשבה ("חכמת" זה סדר קדשים) ולכן המשנה פתחה במחשבה ולא במעשה.

[פלתי]

לכאורה אכתי יש לשאול מדוע פתח בדיעבד - כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, ואינו פותח בלכתחילה דהיינו במשנה דלקמן פ"ד: לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח.

[ההוא דאמר]

ב.
שאלתי היום את הרב של בת-עין הרב דניאל כהן:
מדוע מסכת זבחים פותחת בדיעבד - כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - ןאינה פותחת לדוגמא בפרק "איזהו מקומן" שהוא פרק חשוב שאין בו מחלוקות, והוא מדבר על הסדר לכתחילה וכו'?

וענה: עיקר הקרבנות הוא המחשבה ("חכמת" זה סדר קדשים) ולכן המשנה פתחה במחשבה ולא במעשה.

עיין בהקדמת הצאן קדשים

[שמואל דוד]

שם בברייתא כתוב רק פסח, רק שר' יוחנן ס"ל שם דכי היכי דלענין פסח אמר ר' אליעזר דכמו שפסול לשמו פסולים אחרים לשמו, ה"ה לענין חטאת תיפסל מאותו הטעם. ולכן רש"י דייק לכתוב שרק פסח נלמד בברייתא. (ובאמת יש שם מי שחולק על ר' יוחנן וס"ל דלא ילפינן חטאת מפסח, ולדידיה עדיין צריך להבין טעמא דיוסי בן חוני).

יישר כח גדול! ועיין משמר הלוי (תנינא)

[עזריאל ברגר]

עיין בהקדמת הצאן קדשים

אינו תח"י.
נשמח אם מישהו יוכל להביא את דבריו.

[שמואל דוד]

ב.
במתני' שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרין לשם נמוך מהן פסולין כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים כשרין הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרין שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר פסולין
יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח"כ כשאמר כיצד כו' הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין. וצ"ע בזה.

[מיני ומינך]

אינו תח"י. נשמח אם מישהו יוכל להביא את דבריו.

[עזריאל ברגר]

יישר כח גדול!

[בברכה המשולשת]

ב.
במתני' שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרין לשם נמוך מהן פסולין כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים כשרין הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרין שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר פסולין
יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח"כ כשאמר כיצד כו' הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין. וצ"ע בזה.

סמך דומה לדומה

[פלתי]

ג ע"א
תוכו ולא תוכו ואפילו כלי שטף מציל:
הנה יש בזה ב' שיטות באחרונים, והדבר תלוי בשינוי הלשונות בין פירש״י דהכא לבין פירושו בסוגיא דחולין (כ״ה ע״א). הנה מלשון רש״י כאן שכתב ״וכלי גופיה ליכא למימר דמיטמא באויר ויטמא אוכלין שבו וכו', משמע דהרבותא דכלי שטף מציל היינו משום דהו״א דכלי שטף יטמא מגבו מאויר הכלי [דאויר כלי כמאן דמלא בטומאת שרץ דמי כדקס״ד בסוגיא דפסחים שהביא רש״י] ויחזור ויטמא את האוכלין שבתוכו [ובאופן שהאוכלין מונחים בתוך הכלי ונוגעים בו שהרי כלי שטף אין לו תורת אויר], ותוכו ולא תוך תוכו הוה מוקמינן רק בכלי חרס שאינו מיטמא מגבו, א״נ בכלי שטף שהאוכלין תלויין באווירו ואינם נוגעים בו. קמ"ל תוכו ולא תוכו, ואפילו כלי שטף מציל.
אמנם מלשון רש״י בחולין שם שכתב ״ולא מיבעיא פנימי אם הוא של חרס דמציל דכיון דאינו מיטמא מגבו לא נטמא וחוצץ מפני הטומאה וכו׳״, משמע דאין הרבותא משום דקס״ד שהכלי יחזור ויטמא את האוכלין שבו, רק היה ס״ד דכיון שהכלי מקבל טומאה מגבו הלכך אינו חוצץ בין אויר החיצון לבין האוכלין שבפנימי וחשיבי כאילו מונחים באויר הכלי החיצון, שכן כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. ודרשא דתוכו ולא תוך תוכו הוה מוקמינן בכלי חרס דוקא דאינו מיטמא מגבו וחוצץ מפני הטומאה, ואיצטריך קרא דתוכו ולא תוך תוכו, דאל״ה אע״ג דחוצץ בעלמא, מ״מ הכא שהפנימי מונח בתוכו של החיצון הו״א דחשיבי האוכלין כמונחים בתוך אויר החיצון, קמ״ל תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל.
והקשו התוס' על פירושו דא"כ מה חידוש יותר יש בכלי שטף מכלי חרס. נראה כוונתם, דאע״ג דודאי איכא חידוש יותר בכלי שטף מבכלי חרס, כמו שנתבאר, מ״מ לענין הך דינא דתוכו ולא תוך תוכו דאיירינן ביה, אין בו יותר חידוש, שהרי הא דאין כלי שטף מיטמא מאויר כלי חרס, ידעינן מדרשא אחרינא, וכי היכי דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ידעינן מדרשא אחרינא. אבל לענין דרשא דתוך תוכו, כך לי כלי שטף כמו כלי חרס, דבין זה ובין זה ילפינן כל אחד במקומו דאינן מיטמאין, וא״כ סוף סוף מה רבותא יש יותר בכלי שטף מכלי חרס לענין דינא דתוכו ולא תוך תוכו דאיירינן ביה.
ועי׳ במגיני שלמה (חולין שם) שכתב ליישב שיטת רש״י, דהא דאמרינן ואפילו כלי שטף מציל, אין זה מדברי הברייתא [ובאמת גם בתורת כהנים אינו], אלא הגמרא הוא דקמוסיף לה, ואין הכוונה דמקרא ומדרשא דתוכו נפקא לן דאפילו כלי שטף מציל, דזה נלמד כבר מדרשא אחרינא כנ״ל, אלא הגמרא קמ״ל האי דינא לאפוקי מקושית רב אדא, דמקשה בפסחים (כ׳ ע״א) דליחזי תנורא כמאן דמלי טומאה דמי והוי כמי שנגע הכלי הפנימי בשרץ עצמו ויהיה הכלי טמא, קמ״ל דלא, וכדמשני התם. ועוד י״ל דאפילו אם הוא מלשון הברייתא, מ״מ אין כוונת הברייתא דמקרא דתוך תוכו ילפינן לכלי שטף, רק דינא קמ״ל דאפילו כלי שטף מציל כדילפינן בדוכתא אחרינא דאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. והתוס׳ מיאנו בזה משום דהלשון משמע דכוליה מילתא דרשינן מקרא דתוכו.
והוסיפו התוס' להקשות, ועוד דאיכא חידוש יותר בכלי חרס, כגון אם שרץ באויר כלי חרס פנימי ואוכלין בכלי חרס חיצון, דטהורין אע"פ שהפנימי טמא, עכ"ל. והיינו דבקרא כתיב ב׳ פעמים ״תוכו״ אחד בשרץ המטמא, ואחד באוכל הנטמא, דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם [מהשרצים] אל ״תוכו״ כל אשר ״בתוכו״ יטמא. ודרשינן בתורת כהנים (פ׳ שמיני פרשתא ז׳ ה״ז) אשר יפול מהם אל תוכו, כשיפול [השרץ] לתוכו הוא מטמא ולא כשיפול לתוך תוכו. דהיינו שאם השרץ נפל לתוך הכלי הפנימי, אין אוכלין שבכלי החיצון נטמאים. ושוב דרשינן התם, כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו, דהיינו שאם נפל שרץ לכלי החיצון, אינו מטמא אלא את האוכלין שבחיצון אבל לא את אלו שבכלי הפנימי דהו״ל תוך תוכו. וא״כ שפיר יש לפרש הברייתא דתוכו ולא תוך תוכו לענין שרץ שנפל לפנימי, כי היכי דמפרשינן לענין אוכלין שבפנימי. וזהו שמקשים התוס׳, דאמאי לא נפרש דרשא דהכא לענין שרץ שבפנימי, ויהיה רבותא טפי בכלי חרס, וכמו שהולך ומפרש.
והמהרש״א בחולין הקשה על דבריהם למה להו למימר דמציל על אוכלין שבכלי החיצון, דהא לגבי כלי חיצון גופיה הוו מצו למימר אם שרץ באויר כלי חרס פנימי אע״פ שהפנימי טמא חוצץ הוא ולא נטמא החיצון מאוירו. ומדבריו מבואר שהבין כהפירוש הב׳ שהבאנו לעיל, דהרבותא דכלי שטף היינו שחוצץ בפני הטומאה אע״ג דמקבל טומאה מגבו, ולזה כתבו שאם השרץ בכלי חרס הפנימי הוי רבותא טפי בכלי חרס שמציל, שהרי לא זו בלבד שראוי הכלי לקבל טומאה, אלא אפילו אם הוא טמא ממש, אעפ״כ מציל ולא נחשב השרץ כאילו נמצא בתוך כלי החיצון. ועל זה הקשה מהרש״א דבכה״ג היו יכולים לומר הרבותא לגבי הכלי עצמו שאינו נטמא מחמת השרץ שבפנימי.
אמנם לפירוש הא׳ שכתבנו לעיל, דהרבותא דכלי שטף הוא שאינו מטמא מגבו וחוזר ומטמא את האוכלין הנוגעים בו, לפי״ז לא קשיא קושית מהרש״א כלל, כיון דלענין זה ודאי אין הכלי הפנימי יכול לטמא את הכלי החיצון אפילו אם היה נוגע בו ממש, הואיל והכלי הוא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלי אחר, להכי נקטו התוס׳ ואוכלין בכלי חרס דוקא. ובסמוך נבאר לפי פירוש זה מאי רבותא דכלי חרס, הא כיון דאין הכלי הפנימי נוגע באוכלין שבחיצון פשיטא שהם טהורין.
והנה לפי הפירוש הב׳ שהבאנו לעיל, כבר ביארנו דהתוס׳ מקשים דבכלי חרס איכא רבותא טפי לענין חציצה, דאע״ג שהוא טמא ממש [ולא רק ראוי ליטמא מגבו, ככלי שטף], מ״מ מציל על האוכלין שבחיצון וטהורים, משום תוכו ולא תוך תוכו. והביאור בזה כתב בחידושי ר׳ חיים הלוי (הל׳ כלים פי״ד ה״ח) שדין תוך תוכו אינו כלל מדין הצלה בפני הטומאה, אלא דעיקר דינו הוא דמה שתוך הכלי הפנימי לא הוי בכלל תוכו של החיצון, והוא דין חילוק תוכות, ובזה ליכא נפקותא אם הוא כלי טהור או טמא, ובכל גווני מציל ע״ש.
והשתא לפירוש זה צ״ב וצ״ע טובא, דהא מלשון רש״י שפירש דהטעם דכלי שטף מציל הוא משום דילפינן בפסחים שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס, משמע להדיא שאם היה מיטמא מאויר, לא היה חוצץ, אע״ג דחשיב תוך תוכו, לפי שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. וא״כ אמאי באמת כשהכלי חרס הפנימי טמא מחמת אוירו אעפ״כ הוא חוצץ. וצ״ע.
וראיתי בספר משנת ר׳ אהרן (טהרות סי׳ ל״ה) שכתב ליישב, דהא שכתב רש״י דאי הוה הכלי הפנימי טמא לא היה חוצץ, הביאור בזה משום דכיון דמקבל הכלי הפנימי טומאה מאויר החיצון, א״כ נחשב הכל כנמצא בתוך אויר החיצון, וגם האוכל שבתוכו נגרר אחריו ונחשב בתוכו של חיצון, ולהכי אי לאו דגלי לן קרא דאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס, לא היה מציל מדין תוך תוכו. משא״כ היכא דהאוכל נמצא בחיצון ושרץ בפנימי, התם אע״ג דנטמא הפנימי מחמת השרץ שבתוכו, מ״מ אין הכלי החיצון נטמא מכח אויר הפנימי ואינו בטל כלפיו. אלא אנו דנים שיטמא מכח השרץ שבפנימי ובזה שפיר אמרינן דאין מה שבכלי הפנימי נקרא תוכו דחיצון לא לטמא ולא ליטמא, אלא דאנו צריכים לדון לגבי השרץ, וזה הוי תוך תוכו. ע״כ דבריו עע״ש. וכ״כ בחי׳ רא״ל מאלין כאן.
ועתה נבוא לפירוש הא׳, דכוונת רש״י דרבותא דכלי שטף היינו שאינו מיטמא מגבו וחוזר ומטמא את האוכלין שבתוכו הנוגעים בו, דלא אמרינן אויר כלי כמאן דמליא טומאת שרץ דמי. ועל זה מקשים התוס׳ דאמאי נקט דוקא כלי שטף לאשמעינן רבותא זו, והלא יכול היה לומר אותה הרבותא ממש בכלי חרס, באופן שהשרץ תלוי בתוך כלי חרס הפנימי [ואינו נוגע בו], ואוכלין ומשקין בחיצון, דבאופן זה הענין מתהפך מקצה אל קצה ואיכא רבותא בכלי חרס יותר מבכלי שטף, דאי הוה אשמעינן החידוש של תוכו ולא תוך תוכו בלבד, הו״א דוקא בכלי שטף הוא מציל, כיון דתופס שם תוך לעצמו ולא חשיב כנמצא השרץ באוירו של חיצון, משא״כ בכלי חרס כיון שנטמא מאוירו א״כ אע״ג דלא חשיב כנמצא השרץ באויר חיצון, מ״מ הכלי הפנימי עצמו שהוא עכשיו טמא בטומאת שרץ נמצא בתוך אוירו של חיצון וא״כ יחשב כאילו כל אויר החיצון מלא בטומאת הכלי הטמא [כדקס״ד דאויר כלי כמאן דמליא טומאה דמי], והו״ל כאילו נוגע הכלי הטמא באוכלין שבחיצון ומיטמאין מהכלי שהוא ראשון לטומאה. קמ״ל דאפ״ה מציל על האוכלין, דלא אמרינן כמאן דמלא טומאה דמי.
ואין לתמוה איך ס״ד דאויר הכלי יהיה טמא בטומאת הכלי הפנימי שהוא ראשון, והלא הכלי החיצון עצמו אינו מיטמא מראשון ואיך תהיה טומאת אויר בשעה שהכלי החיצון עצמו טהור. אה״נ באמת, למאי דקיי״ל דאויר כלי לאו כמאן דמליא טומאה, ודאי לא שייך זה. אבל למאי דקס״ד, דאויר כלי כמאן דמליא טומאת שרץ דמי, הרי אין שייכות כלל בין טומאת האויר לטומאת הכלי, וכמו דקס״ד בפסחים שם, שאויר הכלי יהיה אב הטומאה אע״פ שהכלי עצמו אינו אלא ראשון, וק״ל.
כנלע״ד ביאור הדברים, וע״ע בסוגיא דפסחים שם. אלא דמ״מ בין לפי׳ הא׳ בין לפי׳ הב׳ היה נראה ליישב פירש״י דהא לא חשיב כ״כ רבותא בכלי חרס, דהא בכלי שטף נמי משכחת לה באופן שהשרץ נמצא בתוך כלי הפנימי ונוגע בו, דהכלי נטמא במגע השרץ ואפ״ה מציל. כן נראה לכאורה.
ומסיימי התוס', ונראה לפרש דכל רבותא של כלי שטף היינו משום דלאו מינה הוא וס"ד דלא מחריב בה וטמא קמ"ל, עכ"ל. ועי׳ רש״י לקמן (סוף ע״ב) שפירש ממש כפירוש התוס׳ כאן, וצריך להבין אמאי מיאן לפרש כאן כפי׳ התוס׳ דהיינו רבותא דכלי שטף. ולכאורה סותר דברי עצמו בב׳ המקומות. ואע״ג דשני הפירושים בודאי אמת, דבאמת איכא שתי ריעותות בהצלת כלי שטף, הא׳ שמיטמא מגבו, והב׳ שאינו מינו. מ״מ צריך להבין אמאי נקט רש״י כאן ריעותא הא׳ ובסוף הסוגיא נקט ריעותא הב׳.
ואין לומר דס״ל לרש״י דאכתי לא קים לן הך ייתורא דארבעה תוכו כתיבי, ורק בסוף הסוגיא הוא דמסיק ליה הכי. דהא בסוגיא דחולין (שם) לא מייתי אלא להך סיפא דד׳ תוכו כתיבי וכו׳ [כדמסיק בסוף סוגיין], ואפ״ה מפרש לה רש״י כדמפרש לה הכא דהרבותא היינו משום דכלי שטף מיטמא מגבו ולא משום דלא הוי מיניה.
ונראה לומר, דרש״י הוקשה לו קושית התוס׳ דבסמוך, דאמאי לא משני הגמרא הכא כדמשני ר׳ חביבא לקמן ד׳ תוכו כתיבי וכו׳. ועוד אמאי איצטריך ר׳ חביבא לקמן לשנויי ד׳ תוכו כתיבי וכו׳, ולא משני כדהכא דכלי שטף אצל כלי חרס חשוב מיניה. ולכן ס״ל לרש״י דסוגיא דהכא פליגא אדר׳ חביבא דלקמן, ודוקא ר׳ חביבא הוא דס״ל דהרבותא היא משום דלאו מיניה וקרא דתוכו לא אצטריך אלא לכלי שטף. אבל סוגיין דהכא ס״ל דקרא דתוכו איצטריך נמי לכלי חרס, דאי לאו דאשמעינן תוכו ולא תוך תוכו הו״א דאפילו כלי חרס אינו מציל כיון דהאוכל שבפנימי נמצא סוף סוף גם בתוך אוירו של החיצון, ומהיכא תיתי לחלק בין תוך אחד לשני תוכות, והלכך כיון דאיצטריך קרא נמי לכלי חרס, א״כ ע״כ אי אפשר לפרש דהרבותא דכלי שטף היינו מדלא הוי מינו, שא״כ באמת מנא לן שכלי שטף נמי מציל והלא תוכו אינו מיותר דאיצטריך נמי לכלי חרס. אלא ע״כ הא דקאמר אפילו כלי שטף מציל, אינו משום הרבותא דלאו מינו אלא משום רבותא דמיטמא מגבו.
ובספר מים קדושים, כתב ליישב באופן אחר, אבל לדבריו לא זכיתי להבין אמאי פירש רש״י בחולין דלא כמסקנא דסוגיין וכמ״ש לעיל. ועי׳ עוד בטה״ק כאן על דברי רש״י ובע״ב על דברי הגמרא שהאריך לפרש סתירת דברי רש״י בדרך אחרת.

[ההוא דאמר]

ד, א
בדין שינוי בעלים
רד"ה שינוי בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר.
יש לחקור, בגדר הפסול של שינוי בעלים, האם יסודו משום שהקרבן לא הוקרב בשביל בעליו. או משום שהוקרב לשם אחר.
ונפק"מ בכהן ששחט שלא לשם שום אדם, האם יש בזה פסול דשי"ב.

[ההוא דאמר]

ב, ב
מדוע התנו שלא לומר לשמה?
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, דהלא ודאי מדובר שאשתקיל מילוליה, דהלא אין מדובר בכהן עבריין שרוצה לפסול את הקרבן, דאל"כ גם כעת שאין אומרים לשמה, יענה ויאמר שעושה הוא שלא לשמה.
ואם כן מאחר ואיתקיל מילוליה, אם כן אין לאמירתו משמעות, והגם שפלט מפיו 'שלא לשמה', מכיון דמגלה שלא היה זה בכוונתו וברצונו, אין בזה מאומה.
ויש לכהן על כך נאמנות מדין בידו כמבואר בגיטין [נד, א], וצ"ע.
[ויש לעיין עוד בענין התכוון לאמר שנודר מפת חיטים ונדר מפת שעורים].

[שברי לוחות]

אפשר שעכ"פ כבר אינו בגדר סתמא לשמה

[פלתי]

ד, א
בדין שינוי בעלים
רד"ה שינוי בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר.
יש לחקור, בגדר הפסול של שינוי בעלים, האם יסודו משום שהקרבן לא הוקרב בשביל בעליו. או משום שהוקרב לשם אחר.
ונפק"מ בכהן ששחט שלא לשם שום אדם, האם יש בזה פסול דשי"ב.

מהא דקאמר הגמרא לקמן (ד' ע"א) דלא שייך שינוי בעלים בציבור, מוכח שדוקא בהוקרב לשם אחר. דאי בשלא לשם שום אדם, הרי משכחת ליה שינוי בעלים בציבור כה"ג.
וכן כתב בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ב אות ד'.

[פלתי]

ב, ב
מדוע התנו שלא לומר לשמה?
אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו.
ויש לעיין, דהלא ודאי מדובר שאשתקיל מילוליה, דהלא אין מדובר בכהן עבריין שרוצה לפסול את הקרבן, דאל"כ גם כעת שאין אומרים לשמה, יענה ויאמר שעושה הוא שלא לשמה.
ואם כן מאחר ואיתקיל מילוליה, אם כן אין לאמירתו משמעות, והגם שפלט מפיו 'שלא לשמה', מכיון דמגלה שלא היה זה בכוונתו וברצונו, אין בזה מאומה.
ויש לכהן על כך נאמנות מדין בידו כמבואר בגיטין [נד, א], וצ"ע.
[ויש לעיין עוד בענין התכוון לאמר שנודר מפת חיטים ונדר מפת שעורים].

למה הוצרכת להעמיד באישתקיל מילוליה. הרי אפשר לפרש שהחשש הוא שמא יטעה ויחשוב שהוא קרבן אחר ולכן יעשנו שלא לשמו בפירוש (ולא באישתקיל מילוליה). אבל עכשיו כאשר תיקנו שלא יאמר כלום, אין חשש כזה.
וכן מבואר בתוס' ד"ה אתנו בי"ד, שכתבו דאדם השוחט קרבן פעמים טועה וחושב שהוא קרבן אחר.
אמנם המפרשים הקשו על דברי התוס' אלו, דהא קיי"ל דעקירה בטעות אינה עקירה, וא"כ גם אם ישחט להדיא שלא לשמו אינו נפסל בכך.
ויש שרצו לדייק מכאן דהתוס' ס"ל דעקירה בטעות שמה עקירה. ויש שכתבו דאפילו אי לא נפסל הקרבן בכך, מ"מ חיישינן לקלקולא דכהנים שיטעו ויחשבו שהוא קרבן אחר. ועוד תירצו דהחשש הוא שמא יטעה וישחט שלא לשמה ויעבור על לאו דלא יחשב.

[עזריאל ברגר]

כל הקושיות על שיטת (רש"י בפירוש דברי) רבי יוסי שתנאי ב"ד הוא שלא יאמרו כלום - מבארות את שיטת הרמב"ם שפסק (כחכמים) שלכתחילה יש לכוון את כל ה6 או 7 דברים.

[שמואל דוד]

ב.
במתני' שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרין לשם נמוך מהן פסולין כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים כשרין הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרין שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר פסולין
יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח"כ כשאמר כיצד כו' הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין. וצ"ע בזה.

סמך דומה לדומה

יישר כח. עיין נדרים דף ג.

[אפרקסתא דעניא]

ב' ע"א
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו'. צ"ע בשוחט אשם לשם שלמים אמאי לא הוי פיגול, דכיון דמיירי מסתמא בטועה וחושב שהוא שלמים (וכמו שכתבו תוס' לקמן ב' ע"ב ד"ה אתנו) א"כ בכלל מחשבתו נמי לאוכלו לב' ימים, דהיינו חוץ לזמנו. ואמאי לא הוי פיגול.
ואע"ג דאנן קיי"ל דעקירה בטעות לא שמיה עקירה, ומפרשינן מתניתין במזיד, א"נ באומר מותר, וא"כ לפי"ז לא קשיא מידי שהרי יודע שהוא אשם ורק מחשב על אותה עבודה שלא לשמה ולא על האכילה. מיהו למ"ד במנחות עקירה בטעות שמה עקירה ודאי מתפרש מתניתין כפשוטו דטעה וחשב שהם שלמים, וא"כ לדידיה אמאי לא הוי פיגול?

מחשבה בטעות שזה שלמים אינה מחשבה לאכול מחר. רק מחשבה מפורשת בעניין אכילה (או הקטרה) פוסלת.

[פלתי]

האם יש לך ראיה על זה? או שמא הקושיא הנ"ל היא הראיה היחידה? אני מחפש ראיה לזה כבר הרבה זמן.

[עזריאל ברגר]

אתה רוצה לטעון שכל השוחט אשם לשם שלמים ה"ז פיגול?!

[פלתי]

מחשבה בטעות שזה שלמים אינה מחשבה לאכול מחר. רק מחשבה מפורשת בעניין אכילה (או הקטרה) פוסלת.

האם יש לך ראיה על זה? או שמא הקושיא הנ"ל היא הראיה היחידה? אני מחפש ראיה לזה כבר הרבה זמן.[/quote]
אתה רוצה לטעון שכל השוחט אשם לשם שלמים ה"ז פיגול?![/quote]
כמובן שלא, שהרי במתניתין כתוב שכשר. רק אני שואל אם יש לך ראיה ממקום אחר שלמחשבת חוץ לזמנו צריך מחשבה מפורשת. או שמא הראיה היא רק מהמשנה שלנו מתוך מה שהקשיתי.

[פלתי]

מחשבה בטעות שזה שלמים אינה מחשבה לאכול מחר. רק מחשבה מפורשת בעניין אכילה (או הקטרה) פוסלת.

האם יש לך ראיה על זה? או שמא הקושיא הנ"ל היא הראיה היחידה? אני מחפש ראיה לזה כבר הרבה זמן.

אתה רוצה לטעון שכל השוחט אשם לשם שלמים ה"ז פיגול?!

[/quote]
כמובן שלא, שהרי במתניתין כתוב שכשר. רק אני שואל אם יש לך ראיה ממקום אחר שלמחשבת חוץ לזמנו צריך מחשבה מפורשת. או שמא הראיה היא רק מהמשנה שלנו מתוך מה שהקשיתי.[/quote]

[ההוא דאמר]

ד,ב
מדוע עשיית הכהן נחשבת כמוצא שפתיך
אימא היכא דשחיט להו שלא לשמה ליפסלו אמר קרא {דברים כג-כד} מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' האי נדבה נדר הוא [אלא] אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה.
צ"ע, מה השייכות בין מוצא שפתיך תשמור, שמדובר בהקדש הבעלים, לבין עשייתו של הכהן שלא לשמה, והלא הכהן אצל הכהן אין זה בכלל 'מוצא שפתיו'.

[פלתי]

לכאורה אי הני כהני שלוחי דידן, א"כ הוא שליח לקיים את מוצא שפתיו של המשלח, הבעלים.
ונראה דגם אי הוי שלוחא דרחמנא היינו שרחמנא מינה אותו שליח לקיים את מוצא שפתי המקדיש, הבעלים.

[ביקורת תהיה]

להזכירכם: 'ושחט את בן הבקר' - הבעלים, והדר 'והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם'.
ובשחיטה לא קמבעיא לן כלל שלוחא דמאן נינהו, דודאי שלוחא דידן נינהו, כדמוכח בריש פ"ב דקידושין.

[פלתי]

נראה לי שלא הבנתי מה רצונך לומר בכך.

[עזריאל ברגר]

בסוף הדף של אתמול, הגמרא לומדת מההיקש ד"זאת התורה" וכו' שצריך לשחוט לשם בעליו בכל הקרבנות.
ונשאלת השאלה: הרי בכל מיני הקרבנות מצאנו סמיכה, ונסכים, ובאין בנדר ונדבה, חוץ מהבכור והמעשר והפסח, וכיצד אפשר ללמוד ג אלו משאר הקרבנות?!
ונלפענ"ד לחלק ביניהם ולומר:
פסח - יש פסוקים שמחייבים לשחטו לשמו ולמנוייו ולאוכליו, ואם לאו - פסול.
בכור ומעשר - אה"נ שאין מחשבת שינוי בעלים פוגמת בהם בדיעבד, כיוון שאינם באים כחובת גברא!
(ולכתחילה אולי אכתי אין לשחטם שלא לשם בעליהם מסברא, ומקרא ד"מוצא שפתיך" וכיו"ב)